בעולם הערבי נזכרו השבוע בניסיון החיסול של ח'אלד משעל בירדן בספטמבר 1997. גם אז נתניהו הוא זה שאישר את המבצע. זה הסתיים במשבר חריף שאיים על היחסים עם ירדן ובשחרורו מהכלא של אחמד יאסין, מייסד חמאס, דבר שהעניק זריקת מרץ לארגון. כמו לפני 28 שנים, גם התקיפה בדוחא השבוע המחישה פרדוקס שטבוע בהתנהלות ישראל: מצד אחד, יכולות צבאיות ומודיעיניות מרשימות, ומהצד האחר – ממד אסטרטגי מוגבל, בעיקר בהקשר של הבנת ההשלכות של מהלכים כאלה. זוהי עוד עדות לרכבת ההרים חסרת המעצורים שבה נתונה ישראל זה כשנתיים, ובה המלחמה היא האסטרטגיה.
מבחינת קטאר, התקיפה היא רעידת אדמה. האמירות שמתמרנת בהצלחה בין הקטבים, ומנהלת קשר הדוק בו-זמנית עם המערב ועם גורמים קיצוניים כמו חמאס וטליבאן, שילמה הפעם מחיר כבד עבור התנהלותה החמקמקה (קדמה לכך תקיפה איראנית ביוני השנה שכוונה נגד בסיס אל-עודייד האמריקאי השוכן במדינה, בתגובה לפגיעת ארה"ב באתרי הגרעין של טהרן, אבל המהלך היה סמלי, כמעט מתואם מראש). בכירי הממשל בדוחא חשים השפלה ומדגישים שהתקיפה כוונה נגד המדינה, ולא רק נגד חמאס. "ההתקפה הפתיעה לגמרי את קטאר, שקיבלה בחודש שעבר התחייבות מהמוסד ומהבית הלבן שלא יהיו תקיפות בשטחה", דיווח השבוע דיוויד איגנשיוס, פרשן "הוושינגטון פוסט".
מאמר המערכת שלשום של היומון "אל-קודס אל-ערבי", הממומן על ידי קטאר, מבטא היטב את התחושה ששוררת בדוחא בעקבות התקיפה: "ביום ה-704 של המלחמה החליטה ישראל לחצות קו אדום חדש בתקיפה בשטח מדינה שמתווכת בינה לבין חמאס, צעד שפוגע בריבונות של קטאר ושובר כל מוסכמה מדינית עולמית. ישראל חשה עליונות מבחינה צבאית כלפי העולם הערבי, והחליטה להרחיב את התקיפות 'הרגילות' בסוריה, לבנון ותימן לעוד זירה. אירוע שכזה לא יכול להתרחש ללא אישור של טראמפ, שרק במאי האחרון התקבל במפרץ בכבוד מלכים, אבל מתעקש לצדד בגישה של ישראל לפתרון סכסוכים באמצעות כוח מופרז. זוהי עליבות חסרת תקדים של הדיפלומטיה האמריקאית".
קטאר לא יכולה להגיב צבאית על התקיפה, ולפיכך היא ממוקדת במישורים שבהם יש לה יתרון יחסי. מעבר להפסקת התיווך בין ישראל לחמאס, היא יזמה דיון דחוף באו"ם וכינוס פסגה ערבית כבר בימים הקרובים, תוך הגדרת ישראל כ"אויב", והכריזה על כוונה לקדם העמדה לדין את נתניהו בגין הפרת החוק הבינלאומי. סביר שקטאר גם תפעיל את הקשרים ההדוקים שטיפחה עם מדינאים, גורמי כלכלה, תקשורת ואקדמיה בכל העולם כדי לפגוע בישראל, תוך ביסוס תדמיתה כ"מדינה המערערת את שלום האזור". וכל זה מתרחש שבועיים לפני הצונאמי המדיני בדמות ההכרה הבינלאומית הרחבה הצפויה במדינה פלסטינית במהלך העצרת הכללית של האו"ם, דבר שעלול להגביר עוד יותר את הלחץ העולמי על ישראל ואת סכנת בידודה.
ישראל, מצידה, מקדמת מאמץ נגדי להצגת קטאר כמדינה תומכת טרור, אבל לעת עתה לא נראה שהעולם משתכנע, בפרט לא מנהיגי אירופה שגינו ברובם את מה שתואר "פגיעה בריבונות של קטאר". בנוסף, דוחא הודפת בבוז את דרישת נתניהו שתגרש מתחומה את בכירי חמאס. בהקשר הזה מסבירה ד"ר מיכל יערי, מומחית למדינות המפרץ: "בניגוד לתקווה הישראלית שהמתקפה תחשוף את פניה האמיתיים של קטאר, תעורר שיח בינלאומי על תפקידה השלילי ותחייב אותה לשלם על המדיניות הדו-פרצופית, מסתמנת תגובה הפוכה. דוחא זוכה לחיבוק חם מכל העולם הערבי ומרוב מדינות המערב. מבחינת קטאר, זהו ביטוי להצלחת ההשקעות האדירות ורבות-השנים שלה בכל רחבי הגלובוס, שאמנם לא בלמו מתקפה צבאית, אך מספקות שכבת מגן מלחץ ומביקורת בינלאומית".
אווירת "מוא'מרה"
אף שרבים בעולם הערבי עוינים את קטאר, בגלל תמיכתה לאורך שנים בגורמים חתרניים והתססת הרחוב (בין היתר באמצעות ערוץ "אל-ג'זירה"), לא נמצא גורם ערבי כלשהו המשבח את המתקפה עליה. נהפוך הוא. גם בעיני יריביה המושבעים של קטאר, ובראשם סעודיה, מצרים והאמירויות, התקיפה הייתה בגדר חציית קו אדום המעלה חשד עמוק לגבי שיקול הדעת של ישראל, ונתפסת כביטוי להגמוניה שהיא מנסה לבסס במזרח התיכון באמצעים צבאיים תוך פגיעה ביציבות מדינות האזור והשפלתן בפומבי. לכן מקודם קמפיין סולידריות עם קטאר, ששיאו בביקור הזדהות שערכו מאז התקיפה יורשי העצר של סעודיה וירדן ונשיא האמירויות באמירות.
"לא נניף דגל לבן", הכריז בכיר חמאס סוהייל אל-הינדי לאחר המתקפה. עבד א-רחמן שדיד, ממנהיגי חו"ל, הדגיש: "אנו מוכנים בכל רגע לשוב למו"מ, אבל בתנאים שלנו ובראשם סיום המלחמה"
תגובה חריפה במיוחד לתקיפה נשמעת מצד מצרים, שבה גם גובר באחרונה החשש מאפשרות שישראל מקדמת "תוכנית זדונית" לדחיקת העזתים לשטחה. "מצרים רואה בהתקפה בדוחא צעד שעלול להוביל להסלמה אזורית. כל הפעולות שמקדמת ישראל במזרח התיכון בתקופה האחרונה נתפסות כחסרות פרופורציה ומעוררות חשד שהן נועדו, בין היתר, לממש את רעיון ישראל הגדולה", מסבירה אמירה אורון, שגרירת ישראל במצרים בעבר, ומוסיפה: "הפרת הריבונות של מדינות ערב מחזקת את הדימוי של ישראל כאיום קולקטיבי וכמקור לחוסר יציבות אזורי".
סימן השאלה סביב מידת המעורבות והידיעה של ארצות-הברית מעורר שיח נוקב בעולם הערבי. הערבים הדבקים בתפיסת ה"מוא'מרה" (מזימה) משוכנעים שטראמפ היה בסוד העניינים ואף העניק אור ירוק לישראל. בקטאר נזהרים בכבודו של הנשיא, אך לא קונים את הטענה שוושינגטון עודכנה זמן קצר בלבד לפני התקיפה, ומבהירים שהמידע הגיע לדוחא כשהפצצות היו באוויר. אם יחליטו בעולם הערבי להגיב על מה שנתפס כשת"פ ישראלי-אמריקאי באמצעות מהלכים שיהיו קשורים לעסקאות הענק עם ארה"ב (כאלה נחתמו במהלך ביקורו ההיסטורי של טראמפ באזור), מי שעלולה לשלם את המחיר היא ישראל. הדבר יעצים קולות שכבר עתה נשמעים בארה"ב ומבקרים את הצידוד המוחלט של טראמפ בנתניהו, בטענה שהאינטרסים של וושינגטון ניזוקים בגלל יצר ההרפתקנות של ישראל, ובעיקר נוכח העובדה שהיא לא מסיימת מלחמות, אלא רק פותחת חדשות.
דיוויד מקובסקי, מנהל פרויקט יחסי ישראל והערבים במכון וושינגטון ששימש יועץ בכיר למזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי, מנסה לשפוך אור על הנושא הסבוך של עמדת הממשל כלפי המתקפה. לדבריו, "טראמפ ניסה עד כה למנוע חיכוכים בין ישראל למדינות המפרץ, והילך בין הטיפות: מצד אחד הוא תומך במאבק הישראלי נגד הטרור, ומהצד האחר – מטפח את הקשר עם קטאר, ובמוקדו ההשקעות הכלכליות וקיום הבסיס האמריקאי באמירות. ההיתר לפעולה משקף קוצר רואי של אנשי הממשל הנוכחי, שהיו חייבים להבין שאתה לא מאשר פגיעה בגורם מרכזי במו"מ בזמן שהוא מתקיים (לפי דיווחים בתקשורת, המתקפה בוצעה כאשר בכירי חמאס דנו במתווה ההצעה של טראמפ לסיום המלחמה בעזה – מ"מ). איש בוושינגטון לא חולק על חשיבות הפגיעה בחמאס, אבל לפעמים הכרחי לתת משקל לעיתוי, ונראה שגם בכירים במערכת הביטחון בישראל היו מסויגים מהפעולה בגלל סוגיית העיתוי".
מהספסל למגרש
שאלת השאלות נוגעת להשפעת המתקפה על חמאס, שבכיריה חשו עד השבוע מוגנים בדוחא, בניגוד למוקדים אחרים שבהם נפגעו מחיסולים, כמו טהרן, ביירות ודמשק. התקיפה אמנם מעוררת חוסר ביטחון בקרב בכירי חמאס הפועלים בחו"ל, אבל עלולה גם להביא לחיזוק החיבוק הקטארי את הארגון (תוך הדיפת דרישות לגירוש נציגי הארגון מהמדינה), ולהידוק השמירה עליהם במוקדים אחרים שבהם הם פועלים, ובראשם טורקיה – חברה בנאט"ו שלה חזית מתוחה עם ישראל בסוריה.
גם אם נפגעו בכירים בהנהגת חמאס, אין למהר ולהספיד אותו. בשנתיים האחרונות הארגון ספג פגיעות חסרות תקדים שבגללן נעלמו עמודי התווך שלו, ובראשם איסמעיל הנייה, יחיא סינוואר, מוחמד דף, סאלח אל-עארורי, ורוב ראשי הזרוע הצבאית ברצועה. ועדיין הארגון שורד, מתפקד, שומר על פיקוד ושליטה ועל מסגרת קבלת החלטות (לרבות ערוץ שיח שוטף בין עזה לחו"ל). ובעזה הוא עודנו הגורם הדומיננטי, בלי שמתפתחת חלופה כלשהי שתאתגר אותו. כושר השרידות נובע משילוב בין גמישות ויכולת התאמה לשינויים, להט אידיאולוגי ומוטיבציה מתמשכת למילוי שורות.
כך, כל חלל שנוצר בעקבות חיסולים מתמלא מיידית, גם אם מדובר באנשים שיכולותיהם ומעמדם מוגבלים בהשוואה לאלה שחוסלו. "הספסל" בהנהגת חמאס למעשה תפס פיקוד על הארגון במהלך המלחמה. את מנהיגי הרצועה שחוסלו מחליפים חברי הלשכה המדינית שנמלטו מהאזור מאז 7 באוקטובר, למשל סוהייל אל-הינדי, ניזאר עוודאללה וכמאל אבו-עון, והם פועלים בקשר הדוק עם ראשי הזרוע הצבאית שמנהלים את הלחימה בשטח (עז א-דין אל-חדאד, ראא'ד סעד ומוחמד עודה).
זאהר ג'בארין, האחראי על חמאס באיו"ש (ופועל מטורקיה), היה בעצמו נציג "ספסל" שעלה בעקבות חיסול אל-עארורי, וגם לו יש מחליפים בעלי ניסיון ומעמד, ובראשם מוסא דודין, מְאכוון מרכזי של טרור ופעילות פוליטית באיו"ש, שכמו ג'בארין שוחרר בעסקת שליט ופועל גם הוא בטורקיה. גם את הנהגת חו"ל (הפזורה) צריך להיזהר מלתאר בלעג כ"מושב קשישים" בראשותו של ח'אלד משעל, שכן יש בה עשרות רבות של פעילים בעלי ניסיון רב במישורים הפוליטי והצבאי, שפחות מוכרים אבל ממלאים את הוואקום שנוצר. כמו למשל מוחמד דרוויש, יו"ר מועצת השורא של חמאס, שמאז חיסול הנייה ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב האסטרטגיה של הארגון.
עד הסוף המר
מבחינת העסקה וניהול המלחמה בעזה לא נראה – לפחות כרגע – שהמתקפה שינתה את עמדות חמאס, וייתכן שאף הקשיחה אותן. התקווה הישראלית שהנהגת הארגון תיקלע לייאוש עמוק, שבעקבותיו תקבל את תנאי ישראל לעסקה (בעיקר פירוז הרצועה והתפרקות מנשק), ושיתפתחו סימני שבירה שאף יעודדו את הפלסטינים להתחיל במרד נגד הארגון (מסר שפירסם "גורם ביטחוני בכיר" השבוע), לא נראים באופק. במקום זאת מכריז הארגון כי התקיפה לא עירערה את דבקותו בעקרונותיו, וכי הוא מגביר היערכות למערכה רחבה ברצועה. "לא נניף דגל לבן", הכריז סוהייל אל-הינדי, בכיר חמאס מעזה, זמן קצר לאחר המתקפה, ועבד א-רחמן שדיד, ממנהיגי חמאס באיו"ש הפועל מחו"ל, הדגיש: "נמשיך גם אחרי התקיפה במאבק נגד ישראל, ועל פירוק מנשק אין בכלל מה לדבר. אנו מוכנים בכל רגע לשוב לדיאלוג על עסקה, אבל בתנאים שלנו ובראשם סיום המלחמה והנסיגה מהרצועה".
אם יחליטו בעולם הערבי להגיב באמצעות מהלכים הקשורים לעסקאות הענק עם ארה"ב, שנחתמו במהלך ביקור טראמפ באזור, הדבר יעצים את הביקורת שכבר נשמעת על תמיכתו המוחלטת בנתניהו
בהקשר הזה מסביר פרופ' אלי פודה, מומחה למזרח התיכון מהאוניברסיטה העברית: "קשה להאמין שניסיון החיסול, בין אם הצליח ובוודאי אם נכשל (בפומבי הודיעה חמאס על מות חמישה פעילים, בהם בנו של אל-חיה והרל"ש שלו ועוד שלושה מלווים, והכחישה כי נפגעו בכירים במתקפה – מ"מ), היה משנה משמעותית את עמדת חמאס ומוביל לכניעה ולשחרור חטופים. כארגון ג'יהאדיסטי, סביר כי הוא מעדיף להילחם עד הסוף המר של הרצועה כולה, שעלול לזמן גורל מר גם עבור החטופים".
ברקע, מתחדד הטיעון השחוק שנשמע בישראל לאחר כל חיסול בכיר, ולפיו מדובר ב"הסרת מכשול בדרך לעסקה", תוך ציור מי שחוסל כ"גורם הניצי בארגון" ותיאור ויכוחים מרים בין "מתונים" ל"קיצונים". אלה בדיוק הטענות שנשמעו לגבי יחיא ומוחמד סינוואר לאחר שחוסלו. בפועל, הפערים בין גורמי הכוח בהנהגת חמאס מצומצמים, אין מחלוקות אידיאולוגיות, ואין מי שנוטה להסכים עם המשך נוכחות ברצועה או עם הדרישה להתפרקות מנשק. זוהי הערה חשובה לאלה שמפגינים זיכרון קצר מדי וחוש ביקורת מוגבל כלפי מסרים שמתקבלים "מלמעלה".
אין מחלוקת לגבי היותם של בכירי חמאס בני מוות, בפרט אלה שהיו מעורבים בתכנון 7 באוקטובר, וגם לא לגבי הצורך לרדוף אותם בנחישות. עם זאת, הכרחי להעלות סימני שאלה לגבי העיתוי וההיגיון של מהלך דרמטי כמו התקיפה בקטאר, שיכולה הייתה להתבצע לפני כשנתיים ויכולה להתבצע גם בעוד שנתיים, לאחר חתימה על עסקה שתאפשר שחרור חטופים. ההתנהלות רק על בסיס הפעלת כוח צבאי, לפעמים בליווי פנטזיות כמו טיפוח כנופיות כחלופה לחמאס או הקמת עיר הומניטרית וריביירה ים-תיכונית ברצועה, מתעלת את ישראל למצעד איוולת, שבו תגלה כי הנזקים האסטרטגיים שהיא סופגת רבים יותר מכל ההישגים הצבאיים שקצרה.
