תא"ל יאיר פלאי
פיקד על החטיבה ב-7 באוקטובר ובחצי השנה הראשונה למלחמת חרבות ברזל
7 באוקטובר, 07:14. שני הבנים הגדולים שלי מעירים אותי. "אבא, אבא, זיני בסלון. זיני צריך אותך. הוא בסלון".
אנחנו וזיני (האלוף דוד זיני, שהיה אז מפקד פיקוד ההכשרות והאימונים ומפקד הגיס המטכ"לי) גרים דלת ליד דלת. אני רץ עם בוקסר לסלון. זיני, על מדים, בחלון. אני חושב ‑ אני בטוח ‑ שאני חולם.
אתה רואה בן אדם, אלוף בצה"ל, על מדים, בתוך הסלון שלך. חצי גוף שלו בפנים, חלון פתוח. וזיני אומר לי: "פלאי, התחילה מלחמה. תארגן את החטיבה".
"איזו מלחמה?"
זיני: "התחילה מלחמה, תארגן את החטיבה".
אני לא יודע איפה, אני לא יודע כלום. לא מבין מה הוא רוצה ממני. איזו מלחמה?
"מה, דרום, צפון?"
"הכל. תארגן ת'חטיבה".
ככה אני מתחיל את העסק.
× × ×
הנהג שלי גר בקדמת צבי. אני חובר אליו ויורד דרומה הכי מהר שאפשר. הוא נוהג ואני בטלפון, גם מדבר וגם מנסה להבין מה קורה.
אני רואה את הסרטון של הטנדר בשדרות. אומר "אוקיי, חדרו לשדרות, אירוע מחורבן ממש". אני לא מבין שיש חדירה לאורך כל הגדר ושמדובר באלפי מחבלים.
כביש 6. כולם נוהגים על 200, עם צ'קלקות. אני אומר לקמ"ן שלי שגם יירד דרומה. את הסמח"ט שלי, מויאל, שמתגורר בכלל בדרום, אני שולח עם קציני המטה לצפון, לשרגא. אני אומר לו: "אתה מגייס את כל המילואים, מארגן את הנמ"רים, מכין את החטיבה למלחמה ומוריד אותה דרומה". נראה לי שאנחנו החטיבה הראשונה שהייתה מוכנה, למרות כל מה שחטפנו. כבר בשבת בערב אנחנו עם מיפקדה קדמית פתוחה בדרום. קצין האג"ם שלי בדיוק היה בארצות-הברית, אז מחברים לי במהירות קצין אחר מהחטיבה שנמצא בפו"ם. אני מודיע לו שכרגע הוא קצין האג"ם ושולח גם אותו לשרגא.
אני מתקשר לשני המג"דים שלי באיו"ש, דוד כהן וסולימאן (סא"ל דוד כהן, מפקד הסיירת, וסא"ל עומר סולימאן (סולי), מג"ד 12) ומבקש שידחפו כל מה שאפשר מאיו"ש דרומה. הסיירת שולחת מאוד מהר כוחות, גם מההכשרות, גם מג'נין. מפקד היחידה מקבל מסוקים ומגיע עם סד"כ משמעותי. כוח של גדוד 12 יוצא מרמאללה על ארבעה האמרים. אני מדבר עם מג"ד הבא"ח: "תקפיץ את כל הבא"ח, כולם, לא לחכות לאוטובוסים. ברכבים פרטיים, בטרמפים. תביא את כולם לבא"ח, תארגן את כולם למלחמה".
מג"ד מילואים שלי בהנדסה אומר לי שהוא כבר בהיתקלות באופקים, שנגמרה לו התחמושת. אחרי כמה דקות אני מדבר איתו עוד פעם. הוא אומר לי: "העסק בשליטה".
יש לי קצינים בלימודים. כולם עפו מהבתים, לא חיכו לפקודות. כולם נלחמו. אירגנו לעצמם אמל"ח, חָברו לציוד, חברו לווסטים, חברו לנשקים. כל אחד לקח נשק מחייל שנפל, ויצא להילחם. רס"ן מוטי שמיר יצא מהבית שלו שבחוות יאיר ונפל בקרב בקיבוץ רעים, מותיר אחריו אישה בהיריון, רויטל, וילד קטן. רס"ן דוד שראל, אחיו של מפקד סיירת גבעתי רס"ן בניה שראל שנפל בצוק איתן, הגיע גם הוא להילחם. גם רס"ן אבינועם בן-פזי, שמגיע עם עוד לומדים להילחם במחנה נחל עוז.
אוחיון ותומר אומרים לי, כל אחד בנפרד: "אני עוזב את הרכב, צריך ללכת לכבוש את המוצבים והיישובים". אני מצליח לייצר קשר עם סמג"ד 51 ועם הקַשָּׁר שלו. מבין שהם נתקלים בתוך כיסופים. בשלב מסוים הסמג"ד מפסיק לענות לי. בדיעבד אני מבין שהוא נפצע.
באזור אופקים אני לבד על הכביש. אף אחד לא עונה לי. אני מתלבט מה נכון לעשות; איפה אני יכול להשפיע הכי הרבה ולנהל את החטיבה והגדודים, שפרושים כמעט על כל העוטף, בצורה החכמה ביותר.
אני מדבר עם מח"ט 7, אלעד צורי, ואנחנו מסכמים להיפגש בפיקוד דרום. אני נכנס שם לחמ"ל וקולט שאין בכלל שליטה. אני מתחיל להבין את הכאוס המטורף, אבל לא מצליח לגבש תמונת מצב שלמה.
תא"ל פלאי: אני רץ עם בוקסר לסלון. זיני, על מדים, בחלון. אני חושב ‑ אני בטוח ‑ שאני חולם. אתה רואה בן אדם, אלוף בצה"ל, על מדים, בתוך הסלון שלך. חצי גוף שלו בפנים, חלון פתוח. וזיני אומר לי: "פלאי, התחילה מלחמה. תארגן את החטיבה"
מדבר איתי חבר, קצין ביחידה הרב-ממדית. הוא אומר לי שרועי לוי, אסף חממי ויהונתן שטיינברג (מפקד היחידה הרב-ממדית, מפקד חטיבה דרומית באוגדת עזה, ומח"ט הנח"ל), הרוגים. את רועי אני מכיר מהחטיבה. הוא היה מג"ד כשאני הייתי קצין אג"ם. בתקופת הלימודים לתואר ראשון הובלנו יחד פרויקט. הוא מפקד אמיץ שאני מאוד מעריך. חממי הוא בן צוות של אחי בסיירת גבעתי. אני מכיר אותו שנים. גם היינו יחד בפו"ם. מפקד של דוגמה אישית שאין לנו הרבה כמוהו. ושטיינברג ‑ שטיינברג הוא חבר שאני בקשר יומיומי איתו. היינו יחד מח"טים באיו"ש, הוא היה מח"ט בנימין ואני מח"ט מנשה. כל השנתיים היינו צמודים. הרבה שיחות, התייעצויות. אחר כך היינו במב"ל (המכללה לביטחון לאומי) יחד, ונהפכנו יחד למפקדי חטיבות סדירות. הייתה לנו שיחת טלפון קבועה, כל שבוע, או בחמישי בערב, או בשישי, בזמן הנסיעה הביתה. ביום חמישי, 5 באוקטובר, שטיינברג צילצל אליי בערב, כמו בכל סוף שבוע. לא הספקתי לענות לו, וכבר לא הספקתי לחזור אליו.
החבר אומר לי: "אין לך מה להיכנס עם עצמך לשטח. תארגן יחידות, תארגן סד"כים, זה מה שצריך פה, לשלוח סד"כים ליישובים!"
היה לי הרבה יותר נוח אם כמו רוב הצבא, החיילים שלי היו מגיעים מהבית והייתה לי מסגרת שאני יכול לפקד עליה. ואז הייתי הולך, בראש כוח, כובש יישוב וכובש מוצב. אבל אצלי כולם היו מפוזרים על המון מוצבים, מחנות ויישובים. לא היה מיקום שיכולתי להגיע אליו, לפקד משם. יכולתי רק להגיע ולהיות עוד לוחם באיזו נקודה. לכן החלטתי לפתוח, יחד עם הקמ"ן שלי, חפ"ק בפיקוד בבאר-שבע, ולנסות בינתיים לנהל משם את האירוע מול המפקדים שנמצאים בשטח.
אוגדת עזה מוכרעת תוך חצי שעה. גדוד 51 נמצא ת"פ חטיבה דרומית שהמח"ט שלה, אסף חממי, נהרג כבר בתחילת הלחימה, והסמח"ט נפצע קשה. גם חטיבה צפונית, שגדוד 13 פועל בגזרתה, לא מצליחה לייצר פיקוד ושליטה. אני מבין שהדבר שהכי נכון לעשות זה להביא כמה שיותר מפקדים ומסגרות לוחמות של גולני מבחוץ ולדחוף אותם למקומות הרלוונטיים. אני מנסה לגבש תמונת מצב כדי לדעת מהם המקומות הרלוונטיים. אני יודע שיש לי שני מג"דים ותשעה מ"פים לאורך הגבול שנפרץ. חוץ מגזרת סיירת נח"ל, בדרום העוטף, כמעט בכל היתקלות ובכל מוצב ובכל מחנה יש לוחמים שלנו.
בשלב הזה המג"דים כבר לא עונים. זה מגיע לרמה כזאת שאני מדבר עם קצין לומד מגדוד 13 ואומר לו: "אתה עכשיו המג"ד", כי חשבתי שתומר כבר לא איתנו. את אוחיון, מג"ד 51, אני מצליח לתפוס רק אחרי הרבה מאוד שעות. אני מתחיל לעלות מול המ"פים כדי לנסות לקבל תמונת מצב ולהבין אם הם זקוקים לתגבורת. את מי שעונה לי, אני מתדרך מה לעשות.
במקביל אני מנסה להביא כמה שיותר כוחות של גולני מאיו"ש ולשלוח אותם לאן שצריך. את מפקד הסיירת, סא"ל דוד כהן, שהגיע במסוק מגזרת מנשה (ג'נין), שלחתי למרחב חולית-סופה. רביד פרץ ופופאי (שמעון אלאשווילי) מהסיירת מגיעים עם הפְּלָגות שלהם, ואני שולח אותם למקומות שנדרשים בהם תגבור וסיוע. את יעקב בן-חיים, מפקד ההכשרות של הסיירת, אני שולח לעין השלושה. מתניה אלינר, מ"פ מסייעת 12, מגיע עם כמה עשרות לוחמים מרמאללה, ואני שולח אותו לניר עם.
זה מבחינתי האירוע הכי משמעותי: איך אני מצליח ‑ בתוך כל הברדק והכאוס של היום הזה ‑ טיפה להשפיע, לעשות סדר ולהביא כמה שיותר לוחמים למקומות הכי מורכבים.
× × ×
את התמונה המלאה הבנו, אולי, רק שבוע אחרי. בקצה, בתוך כל הכישלון והמחיר המטורף, יש מזל גדול לעם ישראל שמי שהיה שם זה גולני. בהתחלה כל מיני קשקשנים אמרו שהרגו חיילים במיטות. אין אצלנו אפילו אחד שלא נלחם. חיילי מיפקדה נלחמו! אנשים שמו עליהם ציוד לחימה עם תחתונים, עם בוקסרים, ועלו לעמדות ונלחמו עד הכדור האחרון.
אני רוצה לראות את המג"דים שלי, תומר ואוחיון, להסתכל להם בפנים. לתת להם חיבוק וטפיחה על השכם, וגם רגע לקבל מהם תמונת מצב.
אני נוסע אליהם. לא זוכר אם זה במוצאי שבת או בראשון.
אני פוגש את תומר בחורשת יונה, 100 מטר מהש"ג של נחל עוז. רואה מג"ד שחווה משהו מטורף. הוא מספר לי על הלחימה שלהם מקדימה, על ההיתקלויות מרגע שהם הגיעו. הוא מתאר לי בגדול את תמונת המצב. אומר לי: "עדיין יש שם אויב, עדיין יורים עלינו, אנחנו עושים מארבים, אנחנו הורגים אותם". הוא מאוד להוט לטפל באויב.
את אוחיון אני פוגש בתוך כיסופים. אני נכנס למחנה מפורק. הרבה גופות של מחבלים. כל הרכבים מפורקים, גם כל המבנים. זה מקום שלפני דקה הייתה בו מלחמה. ירו בו בכמויות, אבל הוא לא נכבש.
אני רואה את אוחיון ואת הסמג"ד הפצוע, שעדיין לא פונה. אנחנו גברים, משחקים אותה קשוחים תמיד, רק מסתכלים בעיניים, אבל כולם מבינים שהיה לנו פה אירוע, שלא היה דבר כזה אף פעם. נותנים חיבוק, מה נשמע, מה קורה, מה הולך. מדברים על חבר'ה שנפלו, שנפצעו.
אוחיון מסיים את היום הזה כשאין לו מטה גדוד. קצין האג"ם שלו נפגע קשה, מ"פ המפקדה שלו, רס"ן רז פרץ, נהרג, הקמ"ן שלו פצוע. השלישה נפצעה קשה. הוא צריך להקים גדוד מחדש. מחדש!
אנחנו יושבים באיזו פינה לדבר. המשרדים מפויחים ובלי חשמל. אין איפה לשבת. אני נותן כמה דגשים, בעיקר על הקדימה, על מה שיהיה. אני אומר שאנחנו צריכים להבין רגע איפה כל האנשים שלנו, שיהיו מפקדים מאחורה עם כל החיילים, אלה שהגיעו מהבתים, אלה שפונו לבתי חולים, לעשות סדר בכוח אדם, לנסות להבין מי איתנו, מי חטוף.
אוחיון בעצמו עם רסיס ברגל. הוציאו לו אותו רק אחרי כמה ימים. הוא מנסה לגבש תמונת מצב.
אל"מ גנון: אני מקפיד ללכת לכל המשפחות. זה קשה. אתה יוצא מבית של משפחה ומבין שזה קרה תחתיך. הבן שלהם בא לכאן, לגולני, והוא לא חזר. אני נתתי לו את המשימה, אני שלחתי אותו, אני ציירתי את החץ
זיו דדו (רס"ב זיו דדו ז"ל היה נעדר במשך 16 יום עד שצה"ל הכריז עליו חלל שגופתו נחטפה לרצועת עזה), מנהל עבודה לוגיסטי בגדוד 51, חבר של אוחיון עוד מלפני הצבא. גדל בגדוד 51 ועשה שם את כל שירותו ‑ לוחם, סמל, רס"פ ונַגד לוגיסטיקה. בבוקר, כשאוחיון יוצא מבית-שאן, הוא מתקשר לדדו ואומר לו: "תעוף לגדוד, יש מחבלים, צריך להוציא ציוד, צריך להוציא אמל"ח". דדו עוזב אישה ותינוקת ורץ להילחם. גיבור אמיתי. בסיבוב של מפלסים הוא נתקל במחבלים שהורגים אותו וחוטפים את גופתו. אנחנו לא יודעים את זה. אנחנו רק יודעים שדדו חסר. אוחיון שואל אותי איפה הוא. אני שואל אותו איפה הוא. אף אחד מאיתנו לא יודע.
אתה לא מתעמק בזה באותו רגע. אתה לא יכול. אסור לך לתת לזה לרסק אותך, להשפיע עליך. אתה בעיקר מתעסק בשאלה איך מגינים עכשיו טוב יותר, איך מארגנים את הכוח מחדש, איך מביאים עוד לוחמים, איפה כל הנמ"רים שלנו, מה נשרף לנו, מה צריך לארגן. זה הסיפור הגדול.
אני רואה חיילים, אבל לא הרבה. כולם בעמדות, כולם במוכנות כל הזמן.
אני מנסה לעבור בין המפקדים, איפה שאפשר, לפגוש את המ"פים. לתת צ'פחה ולהגיד מילה טובה. להסתכל להם בעיניים. לתת להם כמה מילים לחיזוק, להגיד להם שהם גיבורים ושאנחנו הולכים הפעם לנצח ועד הסוף, כי חטפנו כמו שאף פעם לא חטפנו.
אני רואה שהם כואבים, אבל עם הראש למעלה.
× × ×
במהלך הלחימה אני רואה את רוח גולני במיטבה; רוח של גבורה, של תעוזה, של אומץ לב ומסירות נפש. אני רואה לוחמים צעירים, שרק סיימו את ההכשרה, נלחמים כמו אריות בלב השטח הבנוי, וקצינים ותיקים מבצעים משימות מורכבות רבות, בנחישות ובענווה. בכולם מפעמת רוח גולני.
בינואר, קצת לפני ט"ו בשבט, אנחנו יוצאים מהרצועה.
אני עולה בקשר ואומר ללוחמים: "ב-7 באוקטובר, שמחת תורה, ארגון הטרור הרצחני חמאס הרים ראש, הפתיע ותקף. לוחמי החטיבה הגנו בגופם על היישובים והמוצבים בקרבות גבורה, לוחמים ‑ הֱיוּ גאים בעצמכם. גולני בקרבות בעוטף עזה לא נופלת מגולני של תל פאחר, הבופור והחרמון. אתם דור הניצחון". ואני ממשיך: "לוחמי חטיבת העם, אנחנו אחראים ל'יחד הישראלי', את הלכידות של החזית נביא לעורף. עם אמונה בצדקת הדרך, קטלניות ואנושיות".
חטיבה שלמה עומדת בחוץ. מסוקי קרב עולים מול הלוחמים ואומרים להם תודה. זה אירוע מאוד-מאוד מרגש. את רואה חטיבה שלמה עם דמעות בעיניים, גם אני, אבל את גם רואה גוף ענק, של אלפי לוחמים, עם מאות כלי רק"ם, ורואה מכונה משומנת שאף אחד במזרח התיכון לא יכול לעצור.
אל"מ עדי גנון
מח"ט גולני, פיקד על החטיבה במלחמת חרבות ברזל, במהלך התמרון בעזה ובלבנון
לא גדלתי במשפחה של לוחמים. לא שמעתי בילדותי סיפורי גבורה. גם לא ידעתי כלום על גולני. אבל רציתי להיות לוחם.
התגייסתי לגולני ב-2001. מהרגע שנכנסתי לחטיבה, התאהבתי. יש בגולני דבק. אתה נדבק לביחד, נדבק לחברים. זה מדביק אותך והולך איתך מהטירונות. זה הופך להיות החיים שלך.
שובצתי בגדוד 51. ניסיתי להתקבל לסיירת. סיימתי את הגיבוש אבל לא עברתי אותו. זה אירוע מכונן. אני זוכר שבסיום הגיבוש דיברו אליי מאוד לא יפה, בזלזול. זה נצרב בי.
היום, לפני כל גיבוש, אני מקפיד לומר: "אם חייל לא מצליח לעבור את הגיבוש, אתם מחבקים אותו. אתם אומרים לו, 'אנחנו גאים בך, ניסית, אתה תהיה לוחם בגדודים, הגדודים בחטיבת גולני הם מדהימים, וצריך אותך שם'".
בסיום הטירונות יצאתי לקורס חובשים וחזרתי לגדוד 51 כחובש-לוחם. אחר כך הייתי מ"כ רובאים. יצאתי לקורס קצינים וחזרתי להיות מ"מ מרגמות במסייעת של גדוד 51. עשור (האלוף יניב עשור) היה המג"ד.
משם אני ממשיך להתנתקות, כסמ"פ במסייעת. שואל את עצמי אם אני רוצה להמשיך בשירות צבאי ‑ לאו דווקא בגלל ההתנתקות ‑ אבל התגייסתי כדי לעשות משימות צבאיות מובהקות. זאת תקופה קשה. בסופו של דבר, אני מחליט להישאר.
סיימתי את המלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי) ויצאתי ללימודים. מדע המדינה. אחר כך הייתי מ"פ בבא"ח, מ"פ מסייעת 51, ואז מוניתי למפקד פלחה"ן גולני. היום זה חלק מהסיירת הגדולה, אבל אז אלה היו פלוגות ייעודיות. שנה וחצי עשינו פעילויות התקפיות ביהודה ושומרון ובעזה.
אני יוצא לעשות תואר שני וחוזר לתפקיד סמג"ד 13. אנחנו תופסים קו בחרמון כשמקפיצים אותנו למבצע צוק איתן. תא"ל ארז אלקבץ הוא המג"ד. בלילה הראשון אני בהתקפה. יש שני מאמצים, של המג"ד ושלי. אני נכנס עם הגדוד, נמצא כבר על הפאתים, מקדימה, כשמאחור מתרחש מה שזכה לכינוי "אסון הנגמ"ש".
זה אירוע מטלטל. אתה שומע את המ"פ מדווח: "חטפנו נ"ט, כולם מתים". מסתובב לאחור ורואה פטריית עשן. אני מדבר עם אלקבץ. אנחנו מבינים שמתרחש משהו חריג. עד אז לא היה לי אירוע מבצעי בסדר גודל כזה.
אלקבץ קופץ לנקודה, לטפל בנגמ"ש, ואני ממשיך את ההתקפה עם הגדוד, ממשיך במשימה. במקביל יש לנו עוד היתקלות משמעותית.
הנגמ"ש עדיין בוער. לוקח זמן לגבש תמונת מצב.
אחד הזיכרונות הכי משמעותיים שלי מאותו יום הוא כשאלקבץ חובר אליי, אחרי שסיים לטפל בנגמ"ש. השעה חמש בבוקר. הוא נכנס לנמ"ר ומבקש: "חבר'ה, צאו כולם החוצה". אנחנו מתיישבים בפנים לשיחה, רק אני והוא, מג"ד וסמג"ד, ואלקבץ אומר לי: "גנון, חסר לנו בן אדם".
בהמשך אנחנו מבינים שזה אורון שאול.
אני מחבק את אלקבץ ואומר לו: "זה חלק מהמלחמה".
זאת נקודה מעצבת מבחינתי.
אנחנו בלחימה, מודעים לסכנת החיים, מוכנים לאירועים מבצעיים כבדים. נעשה הכל כדי שזה לא יקרה, אבל אם כבר קרה אירוע ‑ מה שיש לנו לעשות זה לתת חיבוק ותמיכה של אחים.
אל"מ גנון: עד לאותו רגע הייתי בתחושה שאני מפספס את המלחמה, הולך לעשות תפקיד "צל" של מח"ט. פתאום אני צריך לתת פקודה בקשר, להוציא דף מפקד לכניסה ללבנון. ארץ חדשה, שלא נלחמתי בה קודם. אני יושב וכותב פקודת קשר למארון א-ראס, בהתרגשות, בכתב ידי
עשר שנים וחצי אחר כך, במהלך מלחמת חרבות ברזל, אני כבר מח"ט גולני. ברעות של לוחמים ששמורה רק לצה"ל יוצאים כוחות מצוות הקרב של חטיבה 188 יחד עם פלוגה מגדוד 51 וכוחות מיוחדים למבצע שמטרתו השבת אורון לקבר ישראל.
בלילה, כשהפעולה מסתיימת, טריג' (סא"ל רן טיניקיג'יו), מג"ד 51, מעדכן אותי: "הבאנו את אורון שאול".
אני בשלב של נוהל קרב לדרום. החטיבה ירדה בדיוק מהצפון. אומרים לי שזהבה שאול ביקשה שאספיד את בנה.
אני עומד בלוויה של אורון כמח"ט גולני, כמפקד, גם כאבא, אבל קודם כל כאדם.
"אורון אחי", אני מספיד אותו, "הלוואי שלא היינו כאן. הלוואי שהיינו נפגשים במקום אחר בזמן אחר (...) אורון, שהוא הפנים היפות של הארץ, שב לאדמתה לעולמי עד".
אני מתרגש. הסיפור של אורון ליווה אותי מאז שהייתי סמג"ד. ביום הזיכרון הייתי עומד עם זהבה בצפירה בחצר הבית שלה, כי לא היה לאורון קבר.
כמפקד, אני חש גם הקלה. שחרור ממשהו שליווה אותי לאורך שנים; משהו שהרגשתי שהוא באחריותי מהרגע הראשון.
אורון של משפחת שאול, אורון שלנו, הלוחם תכול העיניים, הגולנצ'יק שליווה אותי יום-יום, שעה-שעה, בכל רגע שעבר מאז אותו לילה, חזר הביתה, לקבר ישראל.
המעגל נסגר.
× × ×
ב-7 באוקטובר אני רמ"ח אימונים בזרוע היבשה. ב-6:30 אני מקבל טלפון מדוד זיני, אלוף הפיקוד. הוא אומר לי, "גנון, התחילה מלחמה".
"מלחמה?"
"מלחמה-מלחמה", זיני אומר.
אני בבית שלי בכפר ורבורג ומוקפץ לחמ"ל הזרוע, להפעיל את כל מערכת הגיוס. זה התפקיד שלי בחירום. במקביל אני מנסה להשיג את מאיר אוחיון, מג"ד 51. אוחיון היה מ"מ אצלי, גידלתי אותו. אחר כך הוא היה סמ"פ שלי. אני יודע שגדוד 51 תופסים את הקו. אוחיון לא עונה לי. אני גם יודע שחטיבת גולני בהגנה, כי אני במחלקת אימונים ושולט בכל הכוחות במרחב. האינסטינקט שלי הוא לרוץ לשטח, להיות איתם, אבל יש לי משימה מבצעית.
רמ"ח אימונים אחראי על אימונים, על תשתיות, על יחידות, מי הולך לאן. אני נכנס לחמ"ל ומפעיל את כל הכוחות. מבין שמתחילים להצטבר הרוגים לגולני. זיני אומר לי, "תשמע, גולני חוטפים חזק". כגולנצ'יק אני רוצה לעזור, למרות שיש לי עוד תפקיד ועוד אחריות.
בערב אני משתחרר סוף-סוף מהמשימה שלי. אחד הסא"לים שלי מחליף אותי, ואני יוצא לעוטף. השעה 23:00. אני נוסע על כביש העוטף. אירוע שאני אפילו לא יודע לתאר אותו במילים או בצבע, למרות הזמן שעבר. זה לא משהו שפגשתי אי פעם. אני רואה הכל; גופות, מחבלים, ערב רב של כוחות, מכוניות שרופות, גופות שרופות. אתה לא יודע מה של מי. שדה קטל.
אני מבין שנכשלנו כארגון.
ואני אומר לעצמי: איך?! איך קרה הדבר הזה?! איך זה יכול להיות?!
איך זה קרה לנו?!
כמפקד בצה"ל התחושה היא של בושה, של אכזבה, ושל כישלון.
למחרת, 8 באוקטובר, יום ההולדת שלי. בשבת היינו אמורים לחגוג בבית. דנה, בת הזוג שלי, שולחת לי עוגה. היא אומרת לי: "אל תעשו חגיגות, אבל לפחות תאכלו את העוגה". אנחנו במחנה קסטינה. אוכלים קצת מהעוגה ואז מתקשרים אליי, לא זוכר מי, מבקשים שאהיה נושא הארון של אל"מ רועי לוי. רועי היה מפקד נערץ ואהוב בגדוד 51. גדלתי עליו. ידעתי כבר שנהרג בקרבות 7 באוקטובר. למרות שנפל כמפקד היחידה הרב-ממדית, הוא גולנצ'יק.
זאת זכות גדולה לשאת ארון של מפקד מדהים כמו רועי.
רועי, שלא חשבתי שמשהו יכול לפגוע בו.
אני מגיע ללוויה, ובנבה (אל"מ יצחק בן בשט) נושא איתי את הארון. אנחנו אחד ליד השני, אני ובנבה. בנבה, בסגנון הבוטה שלו, אומר לי: "תראה מה עשו לנו", על ההתקפה.
זאת לוויה קשה. כל הלוויה אני חושב על רועי. עובר לי דבר אחד בראש ‑ האחריות הזאת, של להיות מפקד בצבא בתקופה כזאת. אני כבר מבין שזאת לא מלחמה רגילה.
קצת יותר מחודשיים אחר כך, אני נושא גם את הארון של בנבה. הוא נהרג בשג'עייה. בנבה גידל אותי. היה המנטור שלי. לימד אותי על דרישות בלתי מתפשרות, על חשיבה מחוץ לקופסה ועל אומץ לב אזרחי.
המוות של בנבה הוא שֶׁבר.
× × ×
ב-21 באפריל 2024 אני מקבל את הפיקוד על חטיבת גולני.
תהליך ההכנה לקראת תפקיד מח"ט נמשך בדרך כלל חצי שנה. אני מחליף מח"ט במלחמה, ומודיעים לי שיש לי רק חודש וחצי להתכונן. החטיבה סיימה את התמרון בעזה בפברואר. אני יודע שאני נכנס לנעליים של מח"ט שתימרן עם חטיבת גולני בעזה שלושה חודשים. יש עולם ענק של משפחות שכולות, 73 משפחות רק מ-7 באוקטובר ועוד 11 משפחות מהתמרון, תחקירים שעוד לא נעשו ואני צריך להוביל קרב הגנה בצפון.
יש חשש גדול להחליף מח"ט מתמרן. אמרתי את זה בכל מקום, אף פעם לא התביישתי בזה. אני, בשלב ההוא, עדיין לא תימרנתי. קלפר (האלוף שי קלפר) קורא לי לשיחה ומרגיע אותי. הוא אומר לי, "אל תדאג, אתה עוד תתמרן יותר מכולנו, גם בלבנון וגם בעזה".
טקס ההחלפה מתקיים בצומת גולני. המקום שבו קיבלתי את הכומתה החומה, המקום שבו הושבעתי להיות לוחם. מגיעים מפקדים מקרב ההגנה בצפון, המשפחה שלי מגיעה. אני עומד על הבמה, מאחורי קיר הנופלים, מלפניי מפקדים לוחמים, למודי ניסיון.
מגיע שלב העברת נס היחידה. נס גולני זה משהו קדוש. זה היה החלום שלי. אני מנשק את הדגל. דגל ששוקל רק כמה קילוגרמים, אבל כשאתה מרים אותו, עם כובד האחריות, התחושה שלך היא שמדובר בחצי טון.
תוך שנייה אתה מבין מה זה להיות מח"ט גולני.
אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות ענקית. גולני, החטיבה הכי טובה בצה"ל, בית הגידול שלי. אם ללכת למלחמה, אז רק איתם.
× × ×
אני מתחיל ללמוד את קרבות 7 באוקטובר ואת כל תחקירי התמרון. משקיע בזה שעות על גבי שעות. קורא למפקדים. אומר להם, "תקשיבו, אני רוצה לדעת בדיוק מה עשיתם".
רציתי לדרוך בכל מקום שהיה בו לוחם גולני. מבחינתי, כמח"ט גולני, גם 7 באוקטובר זה שלי על מלא.
כל חייל שהייתי רואה, הייתי שואל: "איפה היית ב-7 באוקטובר?" ומנסה להבין מה הוא חווה.
אמרתי למג"דים: "אני שואל שאלות קשות, כי זאת חטיבת גולני ואני רוצה לדעת מה היה".
אני חושב שזאת טעות לא לדבר. צריך לדבר, צריך לשאול, צריך לשים על השולחן את מה שהיה. יש לי פה אחריות, גם על המורשת.
חטיבת גולני נלחמה בגבורה ב-7 באוקטובר. היו גם טעויות טקטיות, אבל אלה באמת אירועים קטנים בהשוואה לקרבות של אותו בוקר. ברוב המקומות התגלתה גבורה שאין שנייה לה. גבורה שקשה מאוד למצוא כמוה בספרי ההיסטוריה של צה"ל והחטיבה. אני חושב שהחטיבה לחמה בצורה הכי טובה שאפשר.
וכן, היו פה גם כישלונות.
גדוד 51 ניהל קרבות גבורה באותו בוקר ושילם מחיר כבד, אבל נכשל בהגנה על קיבוץ ניר עוז. אני לא מדבר על הלוחמים. אנחנו, חטיבת גולני, הצבא, היינו אנחנו אמורים להגן על ניר עוז. אם ניר עוז נחדר, אז נכשלנו. גם אוחיון אומר את זה. נכשלנו, נקודה.
אבל האם עשו הכל כדי להגן על ניר עוז?
כן, גדוד 51 עשה הכל.
אני מתחיל ללכת למשפחות השכולות, להכיר את הנופלים. היו משפחות שהרגישו שבגלל התמרון נטשו אותן, לא ראו אותן, לא באו.
בצפון יש באותה תקופה הרבה ירי מנגד, טילי נ"ט. גדוד 13 והסיירת נמצאים תחתיי. גדוד 12 נמצא בהר דב וגדוד 51 בחטיבה 769. אנחנו תוקפים. יש הרבה מבצעים של הסיירת. בכל הכפרים, ממאות מטרים ועד קילומטרים בעומק לבנון, מממשים את הסיסמה "לכל מקום שנרצה, בכל דרך שנבחר".
אני מבין שנתגלגל בסוף למלחמה, ומתכונן לקראתה. חלק מהמג"דים מתחלפים ואנחנו בונים תוכנית אימונים סדורה. אנחנו גם עושים פורום מ"פים להפקת לקחים מהתמרון בעזה. הכל מתוך אמונה שלמה שאנחנו הולכים לתמרן בלבנון.
בתחילת אוקטובר 2024 מתחיל מבצע מגל וחרב. אנחנו מקבלים לביצוע את פקודת מארון א-ראס.
עד לאותו רגע הייתי בתחושה שאני מפספס את המלחמה, הולך לעשות תפקיד "צל" של מח"ט. פתאום אני צריך לתת פקודה בקשר, להוציא דף מפקד לכניסה ללבנון. ארץ חדשה, שלא נלחמתי בה קודם. במלחמת לבנון השנייה הייתי בלימודים. אני יושב וכותב פקודת קשר למארון א-ראס, בהתרגשות, בכתב ידי.
המילים יוצאות לי באופן טבעי.
ואני פוקד:
תחנות גולני, היום תורנו. אתם לוחמי החטיבה, דור הניצחון. על כתפינו מונחת האחריות להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם ולהכריע את האויב. רוח גולני איתנה, חזקה מתמיד, נישאת על כתפי אחינו שנפלו בדרך. היסטוריה מפוארת עומדת מאחורינו, מלאה בקרבות גבורה וניצחונות. עכשיו תורנו. אנו ממשיכי הדרך. כאן גולני לוחם, התקפה, התקפה, סוף.
כולנו בהתרגשות שיא. אתה חייב להיכנס בצורה הכי טובה שיש. הגדודים כבר פרושים וזהו, זה קורה.
לילה, מדינת ישראל לא יודעת שאנחנו נכנסים פנימה, ההורים של החיילים לא יודעים. אתה יודע שאתה נכנס - אתה לא יודע איך תחזור.
ואתה לא יודע מי יחזור ומי לא.
× × ×
לוחם פוגש אותי, תוך כדי לחימה. אני לא מכיר אותו. "המח"ט, אתה מצליח לצאת הביתה?" ואז: "אנחנו יוצאים", הוא אומר לי, על הלוחמים. הם יוצאים כל שלושה שבועות, "אבל החטיבה כל הזמן נלחמת, החטיבה לא יצאה מעזה".
חיבקתי אותו. אמרתי לו, "אתה דואג לי, הא? אל תדאג. אני יוצא הביתה. אני רואה את הילדים שלי".
איזה לוחם יסתכל על המח"ט שלו וישאל אותו אם הוא יוצא הביתה? זה אומר שהוא ישב, הסתכל, בדק, חשב עליי.
אלה החבר'ה שגדלתי איתם בקריית-גת, בשכונה, הצנועים, שנותנים את הנשמה ואת הלב, שמדברים איתך בגובה העיניים.
זה גולני.
