עמדנו עם כוס קפה הפוך גדול ביד והרמנו מבט מערבה על העיר עזה. סניף ארומה בתחנת הדלק בכניסה לקיבוץ כפר עזה לא היה מלא מדי ביום שלישי בבוקר. אתה קונה פה קפה ומקבל כרגיל גם קוביית שוקולד קטנה, יוצא בחזרה לרכב, משתהה לרגע ובלי משים מרים עיניים. המבט נמשך לשם באינסטינקט. עזה פה וגם אם נחריב את בנייניה היא תישאר פה. ואז הבזק. כמו פלאש שניצת לרגע וכבה מיד. בלילה הבזקי ההפצצות מאירים את השמיים אבל באור היום הם מבליחים לרגע ונעלמים. חולפים כמה רגעים וגם רעם הפיצוץ מגיע. עוד רגע אחד או שניים חולפים ופטריית עשן גדולה עולה ומתאבכת מעל היעד שהופצץ.
אחר כך נשמע קולות ילדים צוהלים מבית הספר היסודי בקיבוץ סעד השכן. ובכיכר מול המזכירות של נחל עוז ניתקע לכמה שניות בגלל דחפור שמבצע עבודות לשיפוץ המדרכה.
היכן שהייתה המדשאה, לא רחוק ממרכז המבקרים של נחל עוז, מכינים את הקרקע למרבדי דשא חדשים. ישנה פה מראית עין של חזרה לשגרה למרות כל הקשיים. אבל זו רק מראית עין. בכל מקום תלויות כרזות עם תמונתו של עמרי מירן, תושב הקיבוץ שנחטף לעזה וטרם הושב.
מספיק לעמוד פה כמה דקות כדי להבין את הקושי של אנשי הקיבוץ לחזור לבתיהם, ואת העתירה שהגישו לבית המשפט העליון שיורה למדינה להאריך את מימון שהותם מחוץ לקיבוץ בשל התמשכות המלחמה. המדינה סברה שבטוח לחזור לכאן, אבל חלק מהתושבים טענו שהמלחמה לא תמה והדיה נשמעים היטב בקיבוץ. בסוף בית המשפט הכריע שהוא לא מתערב בהחלטת המדינה.
פחות מ-50 אחוז מהתושבים חזרו לנחל עוז. המתקפה על העיר עזה, שאת הדיה שומעים עד מרכז הארץ, מרעידה כאן את האדמה והבתים. גם בשדרות הקרובה ובשאר היישובים בעוטף נשמעים הקולות היטב, אבל בנחל עוז, הקיבוץ הכי קרוב לעיר עזה, 750 מטר בלבד מהגדר, זה משהו אחר שקשה לתארו במילים. ספק אם זה היה עובר אפילו בסרטונים. צריך ממש להיות פה פיזית כדי לחוות את זה, להרגיש את זה בגוף.
יותר פרות ברפת
לפי הודעת דובר צה"ל, הצבא תקף יותר מ-850 מטרות בעיר עזה בשבוע שקדם לכניסת כוחות הקרקע אליה. על מה שקורה בה אפשר להתרשם רק מהדיווחים והתמונות שמגיעות משם: מבנים חרבים, שיירות של כלי רכב חבוטים, עגלות רתומות לחמורים עמוסי ציוד ועליהם ילדים, נשים וזקנים העושים דרכם דרומה אל מחוץ לעיר.
קילומטרים ספורים משם בקו אווירי, ברפת של נחל עוז, סיימו בדיוק לשטוף את מכון החליבה. בבוקר התקפת הפתע של חמאס לפני כשנתיים עבד כאן ג'ושוע לואיטו מולל, סטודנט טנזני צעיר שהגיע לקיבוץ בסך הכל שבועיים קודם לכן. מולל היה בדיוק במשמרת חליבת בוקר וכששמע את האזעקות רץ למיגונית הסמוכה כמו שהסבירו לו. הרפת הותקפה בירי וברימון ונשרפה. מולל נחטף לרצועה ומאוחר יותר התברר שנרצח.
בזמן שחלף מאז, שוקמה הרפת. במקום הפרות שנהרגו במתקפה או מתו כתוצאה מכך שלא נחלבו במשך כמה ימים, הובאו חדשות. כיום יש ברפת של נחל עוז 430 פרות – 50 יותר מאשר בבוקר ההתקפה.
ישבנו עם גידי סבאג, מנהל הרפת, מחוץ למכון החליבה. הצטרף אלינו גם אלי מרדכי, תושב שדרות העובד כבר 31 שנה כחשמלאי של הקיבוץ. סבאג (67), הגיע לקיבוץ עם גרעין נח"ל ב-1976 ומאז הוא כאן. כלומר הוא כאן, עובד, מגיע בכל יום, אבל מאז הפינוי בשעות הערב של 7 באוקטובר 2023, הוא לא חזר לגור פה עם אשתו ושני ילדיהם הצעירים.
"ושתבין, זה לא פשוט עבורי. ביום שנכנסתי בפעם הראשונה בשער של נחל עוז והלכתי כאן בשביל", הוא מצביע, "אמרתי לעצמי שפה אני רוצה לחיות ופה אני רוצה למות. גדלתי באשדוד, אבל מהרגע הראשון שנכנסתי לפה הרגשתי שהגעתי הביתה".
לפתע נשמע פיצוץ עז. "ראית איך קפצת? תגיד לי אתה, זה נורמלי? טירוף לחזור לפה", המשיך. "מי רוצה לגור ככה עם כל רעשי המלחמה הלא-נורמליים האלו? זה שמדינת ישראל החליטה שנחזור לגור כאן מטר מהמלחמה, לנרמל את הטירוף הזה, אז היא החליטה. תקשיב, זה לא הגיוני לחיות פה. במושב שאני שוכר בו בית, יד נתן ליד קריית-גת, אני שומע את הפיצוצים האלה. אז לגור פה ממש על הגדר? אני מממן מכיסי את השכירות וכל זמן שהמלחמה הזו לא נגמרת לא נחזור לכאן".
מרדכי החשמלאי מוסיף: "גם אצלי בשדרות הבית רועד. מי שחי בתל-אביב לא מרגיש מלחמה. אתם אולי שומעים קצת פיצוצים אבל זה כלום. לאנשים במרכז כבר לא אכפת שיש פה מלחמה, הם התרגלו. מה שקורה בפריפריה לא מעניין אותם. רואים קצת בחדשות, קצת באינטרנט וזהו. פה הרעשים האלה הם נון-סטופ כבר שנתיים. הנכדים הקטנים שלי נצמדים אליי בכל פעם שהם שומעים בום".
אנדרטה לאסון טבע
בניגוד לניר עוז, בארי וכפר עזה, ההרס בנחל עוז לא היה מסיבי. אילן מורג, יו"ר הקיבוץ, אומר שבתים לא נחרבו. היו שנפגעו מפצמ"רים, מירי של קליעים ומהדף. המון פגיעות הדף. "אבל לא היה צריך להרוס כאן בתים ולבנות שכונות חדשות", הוא מסביר, "הבתים נזקקו לשיפוץ, תיקון של סדקים בקירות, החלפת משקופים, דלתות וחלונות, דברים מהסוג הזה".
מורג חזר לגור בקיבוץ ארבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה. אשתו הצטרפה אליו חודש אחר כך. במשך חודשים רבים הם היו היחידים שגרו בנחל עוז חוץ מכיתת הכוננות והחיילים שהוצבו פה. "אני יכול להבין את מי שלא רוצה לחזור עדיין", הוא ממשיך, "זה נושא רגיש אצלנו. נכון שהלילה (בין יום שני לשלישי, ע"ש) היו פיצוצים, אפילו חזקים מאוד, אבל אנחנו רגילים לזה".
כבר לא כולם מוכנים לחיות עם הפיצוצים האלה.
"נכון, זה לא בריא להיות רגיל לזה, אבל זה עובר. אני ישן טוב בלילה, אבל כן, אין ספק שזה לא נורמלי. זה מקום קשוח שלא מתאים לכולם, וזה בסדר. אין לי מילה רעה על מי שזה לא מתאים לו".
ברור שאלו לא רק הדי הפיצוצים שמעכבים את החזרה לקיבוץ. 16 תושבים נרצחו בו ביום המתקפה. בין 30 ל-40 מחבלים פשטו עליו ב-7:00 בבוקר ולקראת 10:00 הגיעו עוד 160. שמונה תושבים נחטפו, כאמור אחד מהם, עמרי מירן, טרם חזר. תמונתו מלווה אותך לאן שלא תלך בקיבוץ.
חשמלאי הקיבוץ אלי מרדכי: "לאנשים במרכז כבר לא אכפת שיש פה מלחמה. רואים קצת חדשות וזהו. אבל הנכדים שלי נצמדים אליי בכל פעם שהם שומעים בום"
כשיוצאים מאזור הבתים לחלק המערבי של הקיבוץ רואים ממול את חורבות שג'אעיה. מה שהיה פעם מרחב עזתי בנוי בצפיפות כבר לא קיים. הוא תל הריסות עצום בהיקפו שניצב שם כמו אנדרטה לאסון טבע חסר תקדים. ואז עוד פיצוץ, ושוב, ברפלקס לא מותנה, הגוף והתודעה מקבלים ניעור. איך באמת חוזרים למקום כזה?
מורג אומר שבתים אפשר לשפץ, ושאת החורים שעשו קליעי הקלצ'ניקובים של המחבלים אפשר לסתום, אבל הנזקים נמשכים. "הכיסוי של הפרגולה שלי מעל המרפסת רקד מהדף הפיצוצים עד שהברגים יצאו מהמקום והוא עף, התפרק", הוא אומר ומצביע מערבה: "אבל כל עוד יש לנו חטופים שם קשה לי לראות את המקום הזה משתקם. לא רק נחל עוז, כל היישובים פה על הגבול. שג'אעיה שאיימה עלינו בכינון ישיר כבר לא קיימת. האיום משם הוסר לפחות לבינתיים. זה לא מה שמעכב את השיקום של האנשים. מה שמעיק ומרחף מעל זו העובדה שיש לנו עוד חטופים שם במנהרות. לנחל עוז יש שם חבר, לניר עוז יש שם חבר, לכפר עזה יש שם חברים, לכל עם ישראל יש שם חברים. קשה לראות את המקום הזה חוזר לנורמליות כל עוד יש לנו שם אנשים".
התגעגענו אז באנו
תאריך היעד שקבעה המדינה לחזרה לקיבוץ היה 31 באוגוסט. דרור ויפעת קיסלר החליטו שזהו, שנמאס להם לגור בבתים לא שלהם והחליטו לחזור הביתה, לבית שעליו לא חדלו לשלם משכנתה גם כשלא ניתן היה לגור בקיבוץ. יש להם שלושה ילדים. הקטן בן חצי שנה, האמצעי בן שנתיים וחצי והגדול בן חמש היום בדיוק, יום שישי, 19 בספטמבר.
"חזרנו כי התגעגענו לבית שלנו", אומר דרור. "שנה ראשונה היינו במשמר העמק והיה שם מדהים. בשנה השנייה שכרנו דירה בנתיבות והיה שם מאוד נחמד, אבל זה לא היה שלנו. רצינו לחזור הביתה. ושיהיה ברור שזה לא הגיוני לחיות ככה. זה לא משהו שאפשר לחיות לצידו".
אז למה חזרתם? הרי גם לפני הפעולה בעיר עזה המלחמה לא נגמרה.
"שוב, רצינו לחזור לבית שלנו. הבנו גם שבין אם נחזור או לא, זה לא ישנה את העמדה של מקבלי ההחלטות. כשאתה קורא שהעיר עזה מוקפת בחגורת אש, עבורך זו כותרת באתר חדשות, אבל עבורנו זה טירוף מוחלט. זה בלתי נתפס שאנחנו גרים בשכנות לאזור מלחמה. האמצעי שלנו כולה בן שנתיים וחצי, ואחרי כל פיצוץ שמרעיד את הבית הוא אומר 'אבא בום', ואני נותן לו לטיפה, מרגיע אותו ואומר לו 'זה שלנו'. הגדול כבר מתחיל ללכת לטיפול במרכז חוסן והוא כולה בן חמש. ועכשיו הם עוד פעם נכנסו לעיר עזה ואתה מרגיש שאין להם מושג מה הם עושים".
לצבא?
"לצבא, לממשלה, לכל מי שאחראי לטמטום הזה. נכנסים שוב ושוב לאותם מקומות, ואנחנו כבר שנתיים בתוך המלחמה הזו. חאלס, שימו כוחות על הגבול, תוודאו שאף אחד לא מתקרב לפרימטר ותשמרו עלינו. והכי חשוב, תחזירו את החטופים כדי שנוכל להתחיל להשתקם. אי-אפשר להמשיך ככה".
אחרי השיחה עם קיסלר הלכנו למורן פרייבך, מנהל גידולי השדה של הקיבוץ. עוד קודם לכן נסענו בדרכים הסלולות שחוצות את השדות. מאז פרצה המלחמה הן משמשות את כוחות הצבא בדרכם אל תוך הרצועה. זמן קצר אחרי הטבח חזרו הדרכים הללו לשמש גם את החקלאים ששבו לעבודה. פרייבך מתגאה שנחל עוז חזר לעבד את השדות שלו עד התלם האחרון הנושק לגדר עם עזה. יש לקיבוץ 10,000 דונם של אדמה חקלאית, שדות ומטעים, וכולם בעבודה. אחרי זריעה, לפני קטיף, בהכנה לגידול הבא. כמו ההפצצות עכשיו בעיר עזה, עובדים כאן נון-סטופ.
יו"ר הקיבוץ אילן מורג: "אני ישן טוב בלילה, אבל כן, אין ספק שזה מקום קשוח שלא מתאים לכולם, וזה בסדר. אין לי מילה רעה על מי שזה לא מתאים לו"
"המחבלים שחצו אלינו את הגבול", מצביע פרייבך לשדות, "עברו שדה-שדה, הרסו ורמסו. שברו מחשבי השקיה, מכלי דשן, זרקו פצצות למאגר מים. כל השטחים שלנו נפגעו. הם חשבו שאם הם יהרסו פה את החקלאות לא תהיה לנו סיבה לחזור. שאם לא תהיה חקלאות בנחל עוז, אז אין לנו מה לעשות פה. וחזרנו לעבוד שבוע אחרי שפרצה המלחמה. טנקים ותותחים ירו לעזה מהשדות שלנו ואנחנו עבדנו, חרשנו וזרענו.
"תראה את זה", הוא מציג תמונה של שדה חמניות כשברקע שג'אעיה הרוסה ברובה. "את התמונה הזו צילמתי במאי 2024, ואת החמניות האלה שתלנו ארבעה חודשים לפני כן. תראה את הניגודיות, פריחה מול מלחמה. והיום כשהייתי באחת מחלקות תפוחי האדמה עמד מעלינו מסוק וירה על עזה. כל התרמילים של הפצצות נפלו על השדה. לפני שיצאתי לשדה, כל הלילה היו בומים והמיטה זזה. וכשאני שומע דיווחים על חגורת אש סביב העיר עזה, אני יוצא החוצה ורואה בעיניים. אנחנו שומעים הכל ורואים הכל. יודעים בדיוק מה קורה. ככה כבר עוד מעט שנתיים. אנחנו חלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו".
