זה היה לא מזמן. לא רק שכל העולם לא היה נגדנו, גם העולם הערבי היה בעיצומו של שינוי. הסכמי שלום יש לישראל כבר עשרות שנים עם מצרים וירדן. הסכמי נורמליזציה במסגרת הסכמי אברהם נחתמו עם איחוד האמירויות הערביות ובחריין, ולאחר מכן גם עם מרוקו וסודן. ורק לפני שנתיים היינו על סף הרחבה נוספת של ההסכמים, גם אל עבר המדינה הערבית החשובה ביותר – סעודיה. עידן חדש עמד בפתח.
האחים המוסלמים הוצאו אל מחוץ לחוק בכל העולם הערבי, למעט בקטאר. הם חששו שהקואליציה המתונה, שמתנגדת לג'יהאד, שמשלימה עם השתלבות ישראל, שמרחיבה את היחסים הכלכליים עם ישראל – עומדת לנחול ניצחון מוחלט. "מדי יום אנחנו מתקרבים יותר לנורמליזציה עם ישראל", אמר השליט הסעודי, מוחמד בן סלמאן, פחות משלושה שבועות לפני המתקפה הרצחנית של חמאס. כבר למחרת, ב-22 בספטמבר, ענה לו נתניהו: "אנחנו על סף שלום היסטורי עם סעודיה".
באותו נאום הוסיף נתניהו משפט חשוב: "אסור שיהיה וטו לפלסטינים". בינגו. אמר, ולא ידע מה אמר. משום שבאותם רגעים שקדו מחבלי חמאס על הווטו הרצחני שלהם. ישראל נרדמה, עם אשליית "חמאס מורתע" ו"המצב הכלכלי ברצועה מצוין". כל הצמרת המדינית, הביטחונית והמודיעינית התעלמה מהמרכיב החשוב ביותר בסכסוך עם חמאס: אידיאולוגיה.
המלחמה החלה. היה קונצנזוס על כך שמטרות המלחמה הן החזרת החטופים ומיטוט חמאס. אבל עניין אחד משום מה נשכח: שלילת הווטו של חמאס וסיכול האסטרטגיה של הפיכת ישראל למדינה מצורעת.
עופר ברונשטיין, יועצו של מקרון: "יש בכירים צרפתים ששואפים לסוף המדינה היהודית. הם חלק מהמחנה האנטישמי. אם מקרון לא יבהיר באו"ם ביום שני שזו לא עמדתו – אתפטר"
חמאס ספג מכות קשות בשטח. אבל המערכה הנוספת התנהלה בזירה הבינלאומית עם קמפיין כפול וקטלני: קמפיין הג'נוסייד וקמפיין ההרעבה. חמאס ידע מראש שיזכה להד מאינספור אידיוטים שימושיים בהובלת שורה של עיתונים, מ"הניו יורק טיימס" עד "לה מונד", מ"הגרדיאן" עד "הארץ".
היה אפשר להביס את הקמפיינים הללו. במדיניות. במעשים. בטח לא בדיבורים על השמדה ומחיקה. היה אפשר ליזום הפסקות אש חד-צדדיות, עם הצעות לחמאס ודרישה לשחרור חטופים ופירוז הרצועה. נכון, הוא היה מסרב, אבל זה מה שהיה פוגע באסטרטגיה שלו. הוא היה נחשף כפי שהוא: ארגון טרור שמשתמש בנשים ובילדים כמגן אנושי, שמתעקש להמשיך במלחמה על חשבון העם שלו, למרות הצעות נדיבות מישראל.
צריך להיות עיוור כדי לא להבין שהאסטרטגיה של חמאס נחלה הצלחה אדירה. כבר חודשים שמדי יום אנחנו מקבלים הוכחה. עוד חרם. עוד ביטול של עסקת יצוא. עוד חקלאים שהסכמי היצוא שלהם בוטלו. עוד עלייה במפלס האנטישמיות.
נתניהו העניק לחמאס בדיוק את הניצחון שהוא מבקש. עוד הרס? עוד חורבן? עוד רבי-קומות מתמוטטים? עוד הרוגים, כולל נשים וילדים? נפלא. זה בדיוק מה שארגון הטרור הזה רוצה. אלה המתנות שנתניהו מתעקש לתת לחמאס, גם לאחר שהוא כבר הפסיק להיות איום רציני.
הבידוד המוחלט
אנחנו זקוקים לניצחון מוחלט. אבל לישראל, לא לחמאס. בינתיים, ההפך קורה. המישור הצבאי מעניין את חמאס רק לצורך הכנסת ישראל לביצה העזתית, להפיכתה למצורעת ולחיסול כל סיכוי להרחבת הסכמי אברהם. הרי נתניהו כבר מודה שעברנו מ"כפסע מניצחון מוחלט" לבידוד מוחלט. מי נושא באחריות לכישלון המוחלט הזה?
השבוע ישבו בוועידת החירום שהתכנסה בדוחא ראשי מדינות ערביות ואיסלאמיות. גם נשיא איראן פזשכיאן היה שם. זו לא הייתה סתם השתתפות סמלית. למחרת הגיע עלי לאריג'אני, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, לפגישות עם בכירים בסעודיה, כולל עם ראש הממשלה ויורש העצר, מוחמד בן סלמאן ועם שר ההגנה, ח'אלד בן סלמאן.
ישראל מוקצית. איראן מחובקת. רק בחודש יוני טהרן עוד הייתה על הקרשים בעקבת מלחמת 12 הימים. היא התרוממה. האסטרטגיה של נתניהו נכשלה.
לא בבית ספרנו
איך נראית האסטרטגיה של חמאס? ובכן, בשישי האחרון הצביעה עצרת האו"ם על המסמך שחיברו צרפת וסעודיה, "הצהרת ניו-יורק", ואישרה אותו ברוב של 142 תומכים, 10 מתנגדים ו-12 נמנעים.
ההצהרה כוללת דרישה לפירוק חמאס מנשקו, וזה בהחלט ראוי לציון, אבל צריך להמשיך ולקרוא. סעיף 18 בהצהרה: "אנו מברכים על המאמצים המתמשכים לעדכון של תוכנית הלימודים הפלסטינית וקוראים לישראל לנקוט מאמץ דומה".
השקר מעולם לא היה בוטה יותר. לפי המחקר האחרון של IMPACT-se (המכון לניטור שלום וסובלנות תרבותית בחינוך בית ספרי) הספרים במערכת החינוך הפלסטינית, שעברו שינויים, "רחוקים מלטפח סביבה של שלום ודו-קיום, והם ממשיכים להאדיר את הטרור". אבל ישראל צריכה ללמוד מהפלסטינים. צרפת השתגעה?
השיבה לשיבה
הגרוע ביותר מופיע בסעיף 39 בהצהרה, שקורא להקים "מסגרת אזורית ובינלאומית המציעה תמיכה מתאימה לפתרון שאלת הפליטים, תוך הדגשה חוזרת של זכות השיבה". יוזמות השלום האחרונות – של קלינטון, אובמה וטראמפ – לא כללו את "זכות השיבה". גם ההצעה הסעודית המקורית, משנת 2002, לא כללה אותה, ורק בלחץ מדינות חזית הסירוב נוסף סעיף הקורא למימוש החלטה 194 של האו"ם – "זכות השיבה" לפי הפרשנות הערבית. כך שההצהרה אומרת למעשה: בואו נפרק את חמאס מנשקו, אבל בואו נגשים את האסטרטגיה שלו לחיסול ישראל, באמצעות השיבה.
יועצו של מקרון, עופר ברונשטיין, אמר לי, "מדינת ישראל היא הבית הלאומי של היהודים. יש דיפלומטים ובכירים צרפתים ששואפים לסוף המדינה היהודית-דמוקרטית. הם חלק מהמחנה האנטישמי. זו לא עמדת הנשיא, הוא יבהיר את עמדתו ביום שני". הוא הוסיף ואמר: "אם זה לא יובהר – אני אתפטר". נמתין ליום שני.
צריך לקוות שברונשטיין צודק, אבל בינתיים, היוזמה הצרפתית משרתת את חמאס. אנחנו זקוקים לשלום. כשהתנאים יאפשרו וכשחמאס לא יזכה לתמיכה בקרב הפלסטינים, יהיה אפשר לדבר על פתרון שתי מדינות לשני עמים. בינתיים מקרון עשה את הגרוע מכל. גם חיזק את חמאס וגם בעט בישראלים שמתעקשים לרדוף שלום.
הצד האפל של צ'רלי
בשבוע שעבר כתבתי כאן שיר שבח והלל לצ'רלי קירק. חטפתי מבול הערות. גם צודקות. ההתנגדות של קירק לסיוע לאוקראינה, העמדות שלו כלפי להטב"ק, התמיכה בטענות הזיוף ובאירועי 6 בינואר. הוא ידע לענות לשונאי ישראל כפי שמעטים ידעו, ובוודאי נמצא מאה דרגות מעל שונאי ישראל. אבל ההגינות מחייבת לומר שחלק מהעמדות שלו היו בעייתיות.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.09.25
