"כשהמראנו לא ידענו כלום. בקשר אמרו לנו שיש חשש לחדירה בזיקים. בדרך שינו את ההודעה ונאמר לנו שזה לא בזיקים, אלא ברעים. המוביל במקור היה סמ"ט ב'. ב-7:40, קרוב לאזור רעים, התפצלנו במבנה, ואני לקחתי עליי את ההובלה ואת התקשורת מול מיפקדת האוגדה. 'הם בשער', שמענו בקשר. הגענו מעל לאוגדה ונורה לעברנו טיל כתף, זה היה די קרוב, ומיד אחריו עוד אחד. הצלחנו להתחמק משני הטילים, ואז נורה טיל שלישי. 'זז לנו הגבול', הודעתי למבנה, 'מעכשיו הגבול הוא רעים'.
"ליד עמדת הש"ג של מיפקדת האוגדה הבחנתי בכמה דמויות. לא ידעתי אם אלה חיילים שלנו או מחבלים. ראיתי שהם רצים לעבר מטע שנמצא בצמוד לשער הכניסה לבסיס. ליד השער היו כמה מכוניות, כולן עם דלתות פתוחות, אבל איש לא היה בהן. לא הבנתי מה הולך שם. באוגדה לא ידעו להגיד לי בוודאות אם אין אזרחים שלנו בין הרצים. בלי לקבל רשות יריתי טיל בסמוך לכניסה למיפקדת האוגדה. רציתי לעשות סדר ולהבין מי זה מי. אישרתי גם למסוק השני במבנה לשגר טיל, לצד השני. זו הייתה החלטה לא קלה. הייתי בשלב שחששנו שנעשה יותר נזק מתועלת".
(סא"ל במיל' תבור, מתוך הספר "מכונת מלחמה – הפנים שמאחורי הקסדה: טייסי מסוקי הקרב מספרים")
7 באוקטובר 2023, שעה 6:40 בבוקר. סא"ל (במיל') תבור (כל השמות בכתבה בדויים מטעמי ביטחון מידע), טייס מסוקי קרב בטייסת 113 שנמצא בכוננות חג שגרתית, כבר היה ער. הוא הספיק להתעדכן בהתרעות צבע אדום בעוטף כשאת שטח הטייסת בבסיס רמת דוד שבצפון הארץ ממלא צליל חד המבשר: הזנקה.
"משהו שם נראה לי מוזר", הוא משחזר השבוע. "בדרך כלל אין היגיון להזניק זוג מסוקי קרב מהצפון לעוטף. למסוק קרב אין יכולת להתמודד עם גראדים, קסאמים או טילים שנורים מהרצועה. יש כיפת ברזל ודברים אחרים שיעשו את זה".
באותו זמן עשה את דרכו דרומה, רק במכונית, רס"ן (במיל') בועז, טייס מסק"רים בטייסת 190 שיושבת בבסיס רמון. ארבע שנים קודם לכן היה בועז בין מגבשיו של נוהל אירוע מתפרץ. בחירום, כך נקבע מראש, הוא יהיה מנהל הלחימה של הטייסת (מנל"ח). "עם כל הסגירות של טייסות המסק"רים", הוא מסביר, "באגף המבצעים של צה"ל החליטו שהכוננות תשב בצפון. לכן 'המצאנו' בטייסת נוהל למענה מהיר בדרום. היו לנו הרבה אימונים מול אוגדת עזה ואוגמ"ר 80 (האוגדה המרחבית שאחראית לגבול מצרים – א"א). לכן, כשראיתי את תמונות הטנדרים בבוקר 7 באוקטובר היה לי ברור שזה לא אנשים שעברו דרך מנהרה או חצו בטעות את הגדר, ושמשהו גדול ולא טוב קורה באוגדה. תמיד התאמנו על תרחיש מוגזם. בפועל, זה אפילו לא היה קרוב למה שקרה. המציאות הייתה הרבה יותר גדולה מהתרחיש שתירגלנו".
תבור, שהשתתף בחילוץ לואיס ופרננדו: "כשאמרו 'היהלומים בידנו' חשבתי שמדובר בכפיר ואריאל ביבס. זה קצת מוזר לקרוא לשני מבוגרים 'יהלומים', בטח כשמדובר בילדים, שהם כמו יהלומים קטנים"
יום קודם לכן, ב-6 באוקטובר, התקשר בועז בן ה-38 למפקד הטייסת שלו, כדי להודיע על פרישה. הרקע לבקשה: ההחלטה (שבוטלה אחרי 7 באוקטובר) לסגור את טייסות המסק"רים 190 ו-113. האפאצ'י, כך נטען, הוא מסוק יקר מדי ועדיף להשקיע בכטמ"מים. בועז, שלאחר שחרורו מקבע, לפני כשמונה שנים, החל לעבוד כטייס באחת מחברות התעופה המסחריות והקדיש את זמנו לרכיבה על אופניים, הרגיש שהוא אינו נחוץ עוד במערך מסוקי הקרב. כאבא לשלושה ילדים קטנים, שהיו אז בני שבע, חמש וקצת פחות משנתיים, הוא העדיף להקדיש יותר זמן למשפחה. אלא שמפקד הטייסת לא ענה, ובועז החליט לדחות את השיחה למחרת, מה שכמובן לא קרה.
ביממה הראשונה תיפקד בועז כמנהל לחימה ואז שיחרר את הזירה לסדירים ועלה בעצמו על מסוק. "אבל השעתיים הראשונות", מספר בועז השבוע, "היו האירוע המכונן שלי במלחמה. להיות במבצעים בתחושה שהדברים מעליך קרסו, לא מתפקדים, ואין עם מי לדבר בתוך אי-ודאות מוחלטת, ויש עכשיו אנשים שמתים ונרצחים, זו תחושה קשה. גם מי שהיה באוויר חווה קשיים גדולים. הכל היה עניין של חיים ומוות, ולא קל להיות במצב שכל מה שאתה עושה או אומר, קובע אם אנשים ימותו או יחיו. בהתחלה הסתובבתי עם הרבה כעס ומטען על כל מה שלא עבד באותו יום. הרגשתי בושה על כך שהייתי חלק ממערכת ביטחון שכשלה".
טלפון מאמא של חיילת
הרבה ביקורת נשמעה, ועדיין נשמעת, על תפקודו של מערך מסוקי הקרב באותו בוקר. "איפה חיל האוויר?" זעקו בזמן אמת תושבי העוטף, משתתפי פסטיבל הנובה והורי החיילים בבסיסי הנגב המערבי. ספרה של מירב הלפרין "מכונת מלחמה – הפנים שמאחורי הקסדה: טייסי מסוקי הקרב מספרים" (הוצאת "ידיעות ספרים"), שיצא בימים אלה, מתאר בין היתר את אירועי 7 באוקטובר מבעד לעיניהם של אלה שישבו בקוקפיט.
אחד מהם הוא סא"ל תבור, 48, נשוי ואב לארבעה ילדים בגילי תשע עד 20. הוא פרש משירות קבע לפני כחמש שנים ועובד כיום בתחום ההייטק. בנוסף הוא מוביל מיזמים חברתיים שנועדו לקרב בין הפריפריה ליחידות מובחרות בצה"ל.
ב-7 באוקטובר היה תבור בין ארבעת הטייסים של שני המסק"רים שהמריאו מרמת דוד והגיעו ראשונים לעוטף. "זו הדילמה הכי קשה שהייתה לי באותו יום", מספר תבור על ההחלטה לירות טילים סמוך לש"ג של אוגדת עזה, שמתוארת בספר. "ככלל, הטיל הראשון שיוצא מהמסוק הוא הכי קשה בכל גיחה. גם אם זו הגיחה השנייה או השלישית באותו היום. יש איקס שניות עד שהוא מגיע לקרקע, ובשניות האלו אתה לא נושם, מחכה שהוא יפגע כמו שצריך. אחרי שאומרים לך 'זה בסדר, ותמשיך', השני כבר יותר קל.
בועז: "התחילו להגיע לטייסת טלפונים מהשטח. כל השיחות היו באותו סגנון. 'יורים עלינו, אנחנו מבוצרים, מחבלים סוגרים עלינו'. בחלק מהן שמעתי ברקע צרחות ויריות"
"במקרה שלי, הטיל הראשון היה ממש קרוב לכניסה לאוגדת עזה. בסביבות 8:00 בבוקר. כל הפרמטרים היו נגד. גם שטח ישראל, גם שטח האוגדה. זה לא שיש פה חייל אחד שנלחם, יש פה מפקדת אוגדה שלמה שאני לא יודע כמה אנשים נמצאים בתוכה, בטח לא עשרה. רכבים שנוסעים על הכביש, שאנחנו לא יודעים להגיד אם הם אזרחים. עוברת לך בראש המחשבה: ואם אני טועה, ומי שמכוון אותי מלמטה לא מבין את התמונה, אולי אפילו טועה בכיוונים? מי שהכווין אותי באותו יום תיפקד בצורה מדהימה, אבל אתה שומע בקול שלו שזו הפעם הראשונה שהוא מדבר עם מסוק קרב. אחר כך הבנתי שזה קצין בדרגת סגן שהגיע לחמ"ל האוגדה".
כמה חודשים אחר כך קיבל תבור שיחת טלפון מפתיעה מאמא של חיילת באוגדה. "אותה אמא אמרה לי: 'בזכותך הבת שלי בחיים'. בפגישה שקיימנו אמרתי לה: 'אני לא הצלתי את הילדה. אני שמח שהילדה בחיים, אבל לא אכתיר לעצמי כתרים שהם לא שלי, כי קשה מאוד לשייך פעולה שלי, או של כל מסוק אחר, ביום הזה ובכלל'. ממנה למדתי שמי שהכווין אותי מלמטה היה אותו סגן. יצאתי מהפגישה הזו מחוזק".
נפגשתם אי פעם, אתה והסגן?
"לא יצא לי. אחרי זה נכנסתי לשנה של מלחמה, והנה, אנחנו כבר שנתיים אחרי. אני חושב שיש לי נטייה להמשיך קדימה, ובחרתי לא לחפור בדברים שלא יועילו לי. מה שכן, מאוד התעניינתי לדעת אם היינו אפקטיביים במה שעשינו שם. כי בסוף מי שצעק הכי חזק בקשר, הוא זה ש'קיבל' אותנו, את הסיוע האווירי, ואתה אומר: 'אם לא הייתי באוגדה ברעים, אולי היינו מצילים מישהו אחר'. ודווקא לפני חודש אמרו לי שכנראה הירי שלנו שיבש את ההשתלטות על האוגדה, כי אותה פלוגת נוח'בה – שניסתה לחבור למחבלים שכבר היו בתוך הבסיס – הסתובבה מהשער וברחה". במקביל ניהלו קומץ קצינים וחיילים בפיקודו של קצין הגששים האוגדתי קרב גבורה בתוך הבסיס, ובהמשך הצטרפו אליהם כוחות של שלדג בהובלת מפקד היחידה. חלק מהמחבלים, שהתבצרו בתוך אולם הספורט, חוסלו בירי של מסק"ר אחר שהגיע לזירה.
הבריחה מהנובה
סא"ל תבור: "לא הבנתי איך אין כוח צבאי בשטח אלא רק מחבלים. הודעתי לכל מי שהיה באוויר שהם חצו את הגדר, שיש מחבלים בשטחנו ושאני כבר שיגרתי בשטחנו. אמרתי את זה כדי להפיל אצל שאר הטייסים את המחסום הפסיכולוגי מלירות בשטחנו. בשגרה יש איסור חמור לירות בשטחנו, ורציתי להבהיר לשאר טייסי המבנה שאנחנו במציאות חדשה. סיימנו את החימוש. הדלק במסוק עמד לאזול. טסתי במהירות לעבר הבסיס כדי לתדלק ולהתחמש. בדרך ראיתי שיירות של מכוניות אזרחיות, מאות מכוניות, חלקן נוסעות וחלקן עומדות בפקק. לא היה לי מושג מה עושות שם כל המכוניות הללו. רק בדיעבד הבנתי שאלה היו המכוניות שברחו ממסיבת הנובה. כשנָחַתִּי בבסיס המשפט הראשון והיחיד שאמרתי לטייסים שחיכו על המסלול כדי להמריא היה: "יש מלחמה, יריתי בשטחנו, הם יורים עלינו, גמרתי את החימוש" (מתוך הספר)
"כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר", מספר תבור, "הייתי באירוע של חיל האוויר, ויצא לי לדבר עם מישהו שהיה פעם מפקד טייסת 113. הוא ביקש שאספר לו על אירועי אותו בוקר מנקודת מבטי. רק אז הבנתי שאני צריך רגע לשבת עם עצמי ועם הסרטים לפני שאני מתחיל להמציא ולערבב גיחות, כי עשיתי המון והימים התערבבו לי בזיכרון. יום התערבב לי ביום אחר. ראיתי כל סרט, דקה-דקה, כמה פעמים, ואז דייקתי את עצמי. למשל, אחרי הירי במפקדת האוגדה הלכתי לדילמה אחרת של אירוע חטיפה, כשהמטרה היא מכונית שבתוכה נמצאים לכאורה חיילים חטופים, ושוב אני בדין ודברים עם אותו סגן. זכרתי שאותו אירוע היה בכרם שלום, אבל בדיעבד גיליתי שזה היה בחאן-יונס".
ואתה יודע מי החיילים? והאם באמת מדובר בחטיפה?
"אני לא יודע, כי אני לא מתעניין. כי זה מה ששומר אותי מקצועי. ואני לא אומר את זה בגאווה. אלה כנראה ההגנות שאני צריך בשביל עצמי".
דמעות של טייסים
רס"ן בועז: "התחלתי לחלק משימות והכרזתי על נוהל אירוע מתפרץ. מבחינת הגף הטכני, זה אומר שלא בודקים מסוקים בדרך הרגילה, אלא מתדלקים את המסוק, זורקים עליו טילים וממריאים. 'אנחנו בנוהל קרב', הודעתי להם, 'צריך כמה שיותר מסוקים באוויר. כל מסוק מקבל דלק, חימוש ונורים ועולה לאוויר. אל תעצרו אותנו, רק תביאו מסוקים (...) הבנתי שכל דקה על הקרקע עולה בחיי אדם. התחילו להגיע לטייסת טלפונים מהשטח – קציני אג"ם, סמב"צים, קמב"צים וכל מיני בעלי תפקידים שהתאמנו איתנו במשך שנים, ופתאום לא הצליחו לקבל מענה בשום מקום אחר. הם התקשרו אלינו מתוך ייאוש וחוסר אונים. כל השיחות היו באותו סגנון: 'יורים עלינו, אנחנו מבוצרים, עולים עלינו, מחבלים סוגרים עלינו'. בחלק מהשיחות שמעתי ברקע צרחות ויריות. אלה היו השעתיים הכי נוראיות שעברו עליי באותו יום (...) אחרי 24 שעות יצאתי מהמבצעים לנוח, אבל לא הצלחתי לישון. חשבתי על הזמן שבוזבז, שאלתי את עצמי אם אולי יכולנו למנוע הרג של אזרחים וחיילים. התחלתי לבכות. כשנרגעתי חזרתי לטייסת" (מתוך הספר).
"בכיתי כמה פעמים", מספר בועז. "למשל, אחרי שהכעס התחלף להבנה כמה אנשים נחטפו, נרצחו, נשרפו, וכל מה שקרה, יחד עם הקולות והטלפונים מהמבצעים, זה יצא לי בבכי. בכי של עצב".
לפני שבועיים פורסם סרטון שבו נטען כי טייסים מסוקים לא ירו מתוך בחירה. בבארי נשמעו טענות שאם הכביש שמוביל מהקיבוץ לכיוון עזה היה מופצץ, לא היו מצליחים לחטוף כל כך הרבה אנשים. מה דעתכם כמי שהיו במסוקי הקרב?
"גם אני יכולתי לתת פקודה להפציץ את הכביש בבארי", עונה בועז, "אבל אולי מפקד של כוח קרקעי מתכנן להיכנס לשם, ואז אתה חוסם לו את הציר? בשלב שבו השליטה עוד לא תיפקדה, המשימות יצאו דרך המבצעים. זה לא שמישהו במבצעים שלח איזושהי טייסת והיה יכול להגיד להם 'תפציצו'. שתביני, לקח שנה שלמה עד שבנו תמונה מספיק שלמה כדי לתחקר. מצפים מצוות לוחמים שיבין תוך שלוש דקות מה תמונת הקרב? היו מקרים שבהם ירי שלנו פגע באנשינו, והיו מקרים שבהם דווקא הימנעות מירי הצילה את כוחותינו. אנשים שהיו על הקרקע חשבו שכל מי שנמצא סביבם הוא אויב. אם היינו יורים בלי להבין על מה, הרבה מהירי הזה היה על כוחות שלנו. אבל להגיד שהיו טייסים שיכלו להתנגד לאויב ובחרו שלא לעשות את זה? אני לא מצליח לחשוב על מישהו שבאמת מאמין בזה'".
תבור: "אני לא בא להגן על חיל האוויר, אבל אני שומע את האמירות 'איפה היה חיל האוויר', ואומר, אפילו כאזרח, שצריך להבין את המגבלות של הפלטפורמות. בסוף אתה מזנק עם מסוק קרב, יש עליו כמות מוגבלת של טילים ותחמושת, ולמרות שהכלי הזה מאוד עוצמתי, הוא לא יודע לעצור 3,000 אנשים שרצים. ברעים גרים הוריו של קצין בחיל האוויר שהיה באותו בוקר בתא השליטה, ויש לו את האינטרס הכי גדול להפציץ שם, ועדיין זה לא קורה. למה? כי הבעיה המרכזית שלנו הייתה השליטה והחיבור בין צורך ליכולת. וזהו תפקידה של ועדת החקירה להגיד איך הגענו למצב הזה. באותו יום, כל אחד בעוטף שנזקק לסיוע וראה מסוק קרב עובר מעליו, בטח שאל את עצמו: 'למה הוא לא מרסס?' אבל יכול להיות שאותו מסוק טס לכרם שלום, לבצע משהו כי דרשו ממנו, ואף אחד לא אמר לו: 'צריך אותך גם פה'. ואם יש אנשים במיגונית כלשהי, דינם למות על ידי מסוק? מי שם אותנו לקבוע חיים ומוות? אני בטוח שיכולתי לעשות דברים טוב יותר, ובטוח שעשיתי דברים לא מספיק טוב. אבל במכלול, אני שלם עם כל חימוש שיצא מהמסוק".
ובכל זאת, אם אתה מופיע בפני ועדת החקירה ושואלים אותך: "איפה היה חיל האוויר?" מה אתה עונה?
"המפתח להצלחה של משימת הגנה בגזרה הזו היא תקשורת בין כוחות הקרקע והאוויר, ולהבנתי התקשורת הזו קרסה. כתוצאה מכך, איבדנו חלק ניכר מהיכולת להפעיל אש מהאוויר כדי לסייע ליישובים ולמוצבים. חיל האוויר מצא את עצמו עם הרבה כוח, אבל לא ידע איפה לשים אותו. תוסיפי לזה את העובדה שכל האירוע קרה בשטחנו. זה לא שמישהו בא ואמר: 'חבר'ה, כל הטנדרים הלבנים זה אויב', או: 'מהכביש הזה ומערבה, כולם זה אויב'. במציאות, בחממות יש אויב ובבתים יש אויב ואתה צריך לקבל החלטות תוך שניות עם הטיל האחד שיש לך. ואז אתה אומר: 'אני לוקח על עצמי את ההחלטה לירות בבית שאני יודע שיש בו מחבלים', כשמהאוויר אני לא יכול לדעת איפה הממ"ד. האם עליי לקחת את ההחלטה הזאת? כל מסוק התמודד עם דילמות מאוד מורכבות, והיום הזה דרש לשבור את כל החוקים".
בועז: "חזרתי הביתה בפעם הראשונה כחודש אחרי תחילת המלחמה, ואיך שנכנסתי ראיתי את הילדים שלי. פרסתי ידיים והם רצו אליי. נשכבתי על הגב, התחבקנו על הרצפה ולא זזנו במשך כמה דקות"
חצי שנה אחרי תחילת המלחמה התכנסו חבריו לטייסת של בועז. "עמדנו מפקד הטייסת שלי ואני באולם, ואמרתי לו: 'אני מסתכל על כמות הכיסאות הריקים, והם לא מעטים, ועדיין, זה פחות ממספר האנשים שנרצחו ב-7 באוקטובר'. והוא ענה לי: 'נכון, אבל תסתכל על כל הבניינים שמאחורי האולם הזה. אם לא היית עושה מה שעשית, גם הם היו חלק מזה'. הוא העביר את המיקוד לא רק למה שאיבדנו, אלא למה שהצלחנו להציל".
הבן של הגננת נהרג
רס"ן בועז: "בשבועיים הראשונים למלחמה כל הודעה על חטוף, כל גופה שנמצאה בשטח וכל 'הותר לפרסום" החזירו אותי ל-7 באוקטובר, לתחקיר אישי נוקב, לשאלה אם יכולתי לעשות משהו נוסף. הייתי מלא כעס ורעל על כל מי שהיה מעורב, גם על עצמי" (מתוך הספר).
"אני זוכר גופה שנורתה ביישוב מסוים והתגלתה במצב קשה מאוד", הוא נזכר. "אתה מנסה להבין אם הייתה נקודה משיקה בזמן בינך לבין מי שמוטל בגדר בצורה חסרת אנושיות. בשלושת הימים הראשונים אתה ממוקד אך ורק בלחימה. מנסה לשים בצד את הכאב ואת השאלות. ואחרי שזה נגמר, אתה מגלה עוד גופות שנשרפו, או דיווחים על חטופים שנלקחו מהיישוב הזה, או מהמוצב ההוא, בקו דיווח מסוים, ונעלמו עקבותיהם. אירועים שצה"ל לא הגיע אליהם, ואתה חלק מצה"ל".
היו מקרים שחיברת פרצוף לאירוע שבו היית?
"לא פרצוף אלא שמות, אירועים ומקומות. אין מקום שבו היה לוחם אווירי, בין אם מסק"ר או כטמ"ם, שראה אויב ולא ירה. המקרה שבו נהרגה אפרת כץ ז"ל (תושבת ניר עוז שנחטפה מביתה ונהרגה ככל הנראה מירי של מסוק קרב – א"א) השפיע. אי-אפשר שזה לא ייגע בך. הידיעה שדברים שאמרתי או עשיתי הצילו חיים או לא – זה מטען כבד. אתה עושה עיבוד במשך הזמן כדי שתוכל להמשיך לחיות עם עצמך, אבל זה לא נעלם. המלחמה שינתה את איך שאני ממלא את תפקידי הקרקעי וגם האווירי. היום אני מבין שאני צריך להפעיל שיקול דעת ולהטיל הרבה יותר ספק. לעשות גם את העבודה של המטה ברמת החשיבה והתכנון. אני לא שם סימן שאלה על המשימה, אלא על הדרך".
לאן זה לוקח אותך בחיים הפרטיים?
"אני יכול ללכת עם הילדים לגלידה, ולידנו יש פוסטרים עם תמונות ושמות של חטופים ונרצחים, שבסריקה מהירה אני מזהה פרטים שמוכרים לי. או כשאני בפיקניק בשבת על הדשא, עם שמש ושמיים כחולים וילדיי סביבי, ופתאום עוברת מחשבה: כמה תאים משפחתיים כאלו נעלמו? ואני יודע שיש ילדים שכבר לא ירוצו עם ההורים שלהם. הבן שלי היה בן שנתיים כשהמלחמה פרצה והיום הוא כמעט בן ארבע. בזמן הזה הוא למד הרבה דברים, כמו בני גילו, כולל גמילה מחיתולים, אבל הוא גם למד מה זה מת. כי הגננת שלו שכלה את בנה במלחמה, ועכשיו הוא יודע שהבן שלה מת. חזרתי הביתה לראשונה אחרי כחודש. ואיך שנכנסתי הביתה ראיתי את הילדים. פרסתי ידיים והם רצו אליי, נשכבתי על הגב והתחבקנו על הרצפה ולא זזנו כמה דקות".
תבור: "רציתי לדעת אם היינו אפקטיביים. כי בסוף, מי שצעק הכי חזק בקשר, הוא זה ש'קיבל' את הסיוע האווירי. ואתה אומר, 'אם לא הייתי באוגדה ברעים, אולי היינו מצילים מישהו אחר'"
במאי 2024 סגר תבור מעגל כשהשתתף במבצע החילוץ של לואיס הר ופרננדו מרמן, שנחטפו מקיבוץ ניר יצחק וחולצו מרפיח אחרי 129 יום בשבי. "אולי בעוד 20 שנה מישהו יעשה סרט על כל הדברים שקרו במלחמה", הוא אומר. "הייתי בהרבה אירועים ששווים יום שלם של למידה ותחקיר ועברו לידינו ככה, במהירות רבה מדי מכדי להתעכב. הייתי בחילוץ של חטופים, במבצעים מיוחדים, עשינו דברים מאוד חדשניים מבחינה מקצועית, מאוד מאתגרים. כטייס במבצע שבו חולצו לואיס הר ופרננדו מרמן אתה מבין את גודל הדיסוננס בין העוצמה והיכולות של צה"ל וגופי הביטחון האחרים כשאתה מתכנן ויוזם, לעומת אירוע שמגיע בהפתעה".
תאר לי מה עובר לך בראש כשאתה מבין שהמבצע הצליח והחטופים חולצו, במיוחד אחרי שחיל האוויר לא הצליח למנוע את חטיפתם ב-7 באוקטובר.
"התרגשתי מאוד. בכיתי קצת עם עצמי, אני בוכה פנימה, אבל זו בעיה מובנית אצלי, גם אשתי אומרת. התרגשתי מאוד. בזמן אמת לא ידעתי שזה הם. רק בדיעבד הבנתי. אולי זה לא פייר להגיד, אבל כשאמרו 'היהלומים בידנו' עבר לי בראש שמדובר בכפיר ואריאל ביבס ז"ל. אמרתי, זה קצת מוזר לקרוא לשני מבוגרים 'יהלומים'. בטח מדובר בילדים, שהם כמו יהלומים קטנים. אז באוויר, כששמעתי את הדיווח הזה, כי שוב, כל אחד חשוף למה שהוא צריך להיות חשוף, היה לי ברור שאלו הילדים, ואמרתי: 'וואו, אני מקווה שהם גם חיים'. ואז היה דיווח שהמחולצים חיים, ושוב אמרתי 'וואו'".
ואז גילית שאלו לא הביבסים.
"נכון. אלה היו רגשות מעורבים – שמחה על החיים שניצלו ואכזבה על אלה שלא".
היום, כשמאחוריו 450 ימי מילואים, מאות גיחות וטונות חימוש ששיחרר ("היום איש צוות צעיר בטייסת יורה בשבוע כמות חימוש שוותיק לא היה יורה בכל הקריירה שלו"), יש לתבור לא מעט תובנות שלא היו לו לפני 7 באוקטובר. "דבר ראשון, התחדד אצלי המושג 'עצמאות המוביל': הצורך בעצמאות בקבלת החלטות בפלטפורמה שלנו, עם כל הייחוד שלה. החופש שאנחנו צריכים לקבל ולדרוש. דבר שני, הבנתי שלמרות שבחיל האוויר אי-אפשר בלי צייתנות, צריך להיות מאוד מקצוען כדי לדעת גם לשבור את החוקים. ובשביל זה צריך להבין מאוד טוב את המערכת ואת הרציונל שמאחורי החוקים. ובסוף, וגם את זה חשוב להדגיש, אני חלק מהכישלון הצבאי של אותו יום. כשאני מספר את הסיפור שלי למי שרוצה לשמוע, אני אומר: 'חבר'ה, אני מספר את הסיפור האישי שלי'. זו לא מורשת קרב עם איזשהו ניצחון, אלא חלק מכישלון צבאי, שבו עשיתי את הכי טוב שאני יכול".
