הסכם לסיום המלחמה, שנחתם לפני ימים ספורים, לא הוביל להורדת הכוננות ביישובי עוטף עזה. אולי אפילו ההפך - הגביר את הדאגה והדריכות. נכון, הלחימה העיקשת של צה"ל כבר מזמן לא צמודה ליישובים, אבל עדיין הרבש"צים וכיתות הכוננות נערכים למציאות חדשה-ישנה וחוששים שבעוד כמה שנים נחזור להיערכות הביטחונית של 6 באוקטובר.
רגע לפני שההסכם נסגר סופית הגיעו לקיבוץ בארי שלושה מרכזי הביטחון החדשים של העוטף, שמצייגים את הדור החדש של הלוחמים שמגינים על הבית. המארח – ארבל בכר, הרבש"ץ של הקיבוץ, שגיא סעדה, הרבש"ץ של קיבוץ סעד, ומקסים רדוייב, הרבש"ץ של קיבוץ סופה. שלושתם לא תיכננו לרגע להיות בתפקיד הזה, שאחראי על הגנת היישובים ומנהל למעשה את כוח התגובה הראשון במקרה של תקיפת היישוב – כמו שהיה ב-7 באוקטובר. תפקיד שבמידה מסוימת מציב אותם, שוב, כקו הגנה חשוב ומרכזי אחרי הנסיגה ההדרגתית של צה"ל.
שלושתם חדורי מטרה ושליחות למלא את הנעליים הגדולות שנכנסו אליהם, למרות שחלקם לא הכירו כלל את מי שהחליפו. "ב-7 באוקטובר אני אפילו לא ידעתי מה פירוש המילה רבש"ץ", נזכר רדוייב. "היה לי עסק לפחחות צבע לרכבים בראשון-לציון. אבל המציאות השתנתה, הבנתי שאני לא יכול לחזור לחיים הקודמים שלי בזמן שיש עוד מלחמה".
רדוייב עלה לישראל מצ'צ'ניה ב-1998 ועוד בילדותו נחשף לקרבות מרים. "אנשים חמושים עם סרטים ירוקים על המצח זה לא זר עבורי. אני זוכר שהיו גופות זרוקות ברחוב וטנקים בכל פינה. סבא שלי היה קצין, סבתא שלי הייתה קצינה ונלחמנו על עצמאותנו. מגיל קטן ראיתי דרגות וחונכתי על ערכי הצבא".
הוריו של רדוייב מתגוררים בנתיבות, ובאותה שבת הוא היה אצלם בביקור, כשהוא בחופשה מקורס מ"כים של מג"ב. הוא שירת באותה תקופה במג"ב ירושלים, ותוך כדי המלחמה, בדצמבר 2023, הוא גויס למילואים בגדוד "אבשלום" שמאבטח את יישובי העוטף. כשפיקד על הכוחות בקיבוץ עלומים הוא ראה מודעה שבקיבוץ סופה הסמוך מחפשים רבש"ץ חדש. "כסף לא עניין אותי, חיפשתי משמעות, ציונות ושליחות. אמרתי לעצמי שזה הרגע להמשיך ולתרום".
אצל סעדה, ההיכרות עם סעד לא חדשה – הוא בכלל הגיע לקיבוץ בתור מציל בבריכה. "כשהשתחררתי מצה"ל, אחרי שירות ארוך בסיירת חרוב, ראיתי שמחפשים מציל לבריכה בסעד והתקבלתי. הפכתי להיות המציל של הקיבוץ במהלך התואר הראשון שלי במכללת ספיר, וממש הפכתי לחלק מהקהילה. הייתי כל היום בבריכה והכרתי את כולם. הייתי כל כך קרוב לאנשים, שאני זוכר שב-7 באוקטובר היו משפחות שכתבו לי 'אנחנו עם סכין במקלט' וקראו לעזרה. הבדיחה בקיבוץ היום, אחרי שנבחרתי לרבש"ץ, זה שאני מציל באש ובמים".
ב-7 באוקטובר הוא היה בבית הוריו במושב מעגלים שליד נתיבות. "המ"פ שלי מסיירת חרוב צילצל אליי, כי אני משרת במילואים בחפ"ק שלו, ואמר לי 'נפתחה מלחמה'. עניתי לו 'אני יודע, אני בתוכה'. לא הבנתי מה קורה, קיבלתי עדכונים ויצאתי לאזור חברון כי לשם הקפיצו אותנו. הייתה תחושת החמצה, כי מה הקשר חברון כשהמלחמה פה? בדיעבד, אלו היו ימים קשוחים מאוד. היה חשש שאיו"ש יבער גם".
אחרי שלושה סבבים במילואים, סעדה לקח על עצמו את תפקיד הרבש"ץ של הקיבוץ. "אני כבר 10 חודשים בתפקיד, ועשיתי את זה כי מבחינתי זאת המשמעות של להגן על הבית". בינתיים הוא עבר לגור בקיבוץ, יחד עם בת הזוג נועה, אותה הכיר כשמאיה ורטהיימר העלתה לסטורי שלה תמונה שלו. "עם כל הצניעות שבי, קיבלתי בין 600 ל-700 פניות מבנות. אבל כמו שאומרים, 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה' – אז נועה כתבה לי ומשם זה התגלגל והפכנו לזוג. היא מתמחה ברפואת נשים ובאותה תקופה גרה בירושלים, אבל במקור מקריית שמונה, כך שהיא מכירה את שגרת הביטחון. כשאנחנו מדברים על העתיד – אנחנו רואים אותו כאן בדרום".
סעדה: "כיתות הכוננות עברו שדרוג רציני - יש יותר סד"כ, יותר ציוד. יש עלייה במספר האנשים שרוצים להתגייס לכיתת הכוננות, יהיה מי שיגיב אם יהיה 7 באוקטובר נוסף"
× × ×
בניגוד לסעדה ורדוייב, עבור ארבל בכר המינוי כרבש"ץ בארי היה סגירת מעגל. בכר הוא בן למשפחה גדולה ומוכרת בקיבוץ – דודו הוא האלוף יוסי בכר, שמאז המלחמה מכהן כסגן מפקד פיקוד הדרום, ואחיו הוא אבידע בכר – שנפצע ברגלו מירי המחבלים שרצחו את אשתו דנה ובנו כרמל ז"ל.
לפני כעשור ארבל בכר עזב את הקיבוץ, וב-7 באוקטובר היה עם שלושת ילדיו וזוגתו עינת ביישוב בני עטרות. כמג"ד במילואים הוא הוקפץ במהירות והקפיץ את לוחמיו לתפוס כוננות באיו"ש, בזמן שהוא בכלל לא ידע שהאירוע המרכזי קורה אצלו בבית. "הייתי ראש צח"י (צוות חירום יישובי – מ"צ) של בני עטרות ועל הבוקר התחלנו לתפקד – פתחתי מקלטים והתארגנו לפני הנוהל. דיברתי עם ההורים שלי, דיברתי עם אבידע, אבל חשבתי על הדברים שאני צריך לעשות במקום שבו אני נמצא ומה תפקידי.
"בשעות הראשונות עוד לא הבנתי שהאירוע הגדול הוא בעצם בבית שלי בבארי", הוא משחזר. "אחי הגדול אבידע אמר לי שירו בחבר קיבוץ ושאעזור לו לכוון את מד"א לשם. שמעתי את הקשר של מד"א כמרקחה. דיברתי אחר כך שוב עם אבידע, שאמר לי שכנראה יש מחבלים בקיבוץ, ליד בית של אחת מחברות הקיבוץ שאני מכיר. אמרתי לעצמי 'אם יש שם מחבלים, כנראה שכמה מערכות כשלו בדרך'. הבנתי שקורה משהו גדול ומיד עליתי על מדים".
מצד אחד אתה מוקפץ כמג"ד ומצד שני בבארי זקוקים לעזרה. מה אתה עושה?
"אני מג"ד בחטיבת הבקעה והעמקים ומיד הקפצתי את הגדוד. כשיצאתי מהבית בבני עטרות עצרתי רגע בצומת ושאלתי את עצמי לאן יותר נכון שאני אסע – לגייס את הגדוד או לעזור למשפחה בבארי. בתור מג"ד יש לי אחריות כבדה והחלטתי שאני נוסע לגדוד. בדיעבד, טוב שעשיתי ככה כי ממילא כל הכבישים היו סגורים. דיברתי שוב עם אבידע וההורים שלי ועוד לא באמת הבנתי מה קורה. את הגדוד שלי הקפיצו לאיו"ש, כי זו הגזרה שלנו. כיום, ממרחק הזמן, אני די בתחושת פספוס שלא משכתי אותם לבארי".
מתי הבנת שהמשפחה שלך במצוקה?
"רק ב-11:30 דיברתי בפעם הראשונה עם דנה, היא צעקה לי בטלפון 'ארבל, שורפים אותנו, רוצחים אותנו, תבוא לחלץ אותנו'. שאלתי אותה מי שורף ותוף כדי שהיא דיברה השיחה נתקעה. בשלב הזה, כנראה, ירו בה. המחבלים פרצו את החלון של הממ"ד, הכניסו קנה וירו בהם. אבידע נפגע מהירי בממ"ד כשנלחם על הדלת עם כרמל ז"ל. כרמל מת מאיבוד דם, ואבידע שרד ואיבד את הרגל".
בכר: "אני מאוד מפחד מהסכמים כאלה, שמשאירים שם את חמאס. כשיש להם יכולות ויש להם רצון - בסוף זה יצליח להם שוב. אם לא עכשיו, אז בעוד 20 שנה"
"כשהגעתי לימ"ח (מחסני החירום של היחידה – מ"צ), התחילו התלחששויות בין הקצינים. חשבו בהתחלה שבן דוד שלי נחטף ואמרו לי שיש סרטון שלו חטוף. בהתחלה הם לא רצו להראות לי, אבל אני התעקשתי. זה היה הסרטון שבו רואים את אוהד בן עמי חטוף בעזה, זיהיתי אותו מיד, כי אני מכיר אותו. אמרתי להם 'אם זה המצב, כנראה שהמצב בבארי קשה מאוד'. אחר כך יתברר לי שאיה אחותי חולצה על ידי בדואים אחרי שיצאה לרכב על אופניים. חשבתי אולי לנסוע לחלץ אותה, אבל לא ידעתי שהכבישים והצמתים חסומים".
כל זה קורה בזמן שאתה מכין את הגדוד שלך למלחמה?
"באותו הערב עמדתי מול הגדוד ואמרתי להם 'פרצה מלחמה'. זה היה אירוע לא פשוט בכלל. חוויתי את רצועת הביטחון בתור לוחם, את מלחמת לבנון השנייה ואת צוק איתן, אבל המעמד הזה היה לי קשה ביותר. עמדתי מול 300 לוחמים ואמרתי להם 'חבר'ה זה לא משהו שאנחנו מכירים, זאת מלחמה קיומית, לא משהו שהתאמנו עליו'".
שלושה שבועות אחרי הטבח הוא הגיע לבית המלון בים המלח שאליו פונתה קהילת בארי. בלובי הוא פגש את רחלי בנאקוט, ראש צוות החירום של הקיבוץ ואחותו של הרבש"ץ המיתולוגי אריק קראוניק ז"ל, שנפל בקרבות בקיבוץ. "אמרתי לרחלי 'איך אני יכול לעזור לך?' והיא אמרה 'אני צריכה רבש"ץ חדש'. אמרתי לה שאנחנו במלחמה ואני מג"ד אז אני לא יכול לעזוב את הגדוד. החלטתי שאני לא לוקח את התפקיד. כעבור זמן, ואחרי שהתבשלתי עם זה ומצאתי מחליפים בגדוד, בערך במרס 2025, זה שוב עלה על הפרק.
"הייתי אחרי שני סבבי לחימה באיו"ש, והחלטתי לקחת את התפקיד. זה היה שינוי גדול, משהו שהוא גדול ממני. זה הזכיר לי שיחה עם עינת, שאמרתי לה שבית זה לא ארבע קירות, בית מבחינתי הוא הרבה יותר מזה. ואחרי הכל, הקיבוץ זה הבית והוא צריך אותי".
× × ×
מאז 7 באוקטובר התחלפו כמעט כל הרבש"צים, כיתות הכוננות וצוותי החירום היישוביים בעוטף עזה. בכל הקיבוצים והמושבים הבינו שאחרי הטראומה של מתקפת חמאס מוטב לרענן את הכוחות ולגייס אנשים חדשים. במקומות שבהם חברי כיתת הכוננות נפלו בהגנה על הבית היה צריך להכשיר לוחמים מחדש.
שנתיים אחרי, כיתות הכוננות והתפקידים הביטחוניים ביישובים מאוישים כולם. זה היה תהליך לא פשוט, בעיקר אצל במקומות שבהם התנהלו קרבות עזים עם הרוגים וחטופים. הליך ההרכבה מחדש של כיתות הכוננות נעשה לעיתים בליווי של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. בין היתר, הם עברו הערכה אישית, מפגשים קבוצתיים, סדנאות, ובעיקר הרבה מאוד פעילויות גיבוש מחזקות – שממשיכות ונעשות גם עכשיו כחלק מתוכנית העבודה.
הכניסה לתפקיד לא הייתה פשוטה עבור כולם. בכר, שמכיר את הקיבוץ כמו את כף ידו, נאלץ לבנות מחדש את כיתת הכוננות של בארי. "היה צריך לבנות את הכל מההתחלה אחרי האסון. לבנות כיתת כוננות חדשה, עם חבר'ה רציניים, שרובם לחמו בשבילי הקיבוץ באותה השבת. כולם אמיצים וחזקים, אבל צריך לעבות את כיתת הכוננות. כל זה קורה כשהקהילה בכלל נמצאת בחצרים ועינת והילדים נשארו עדיין במרכז. הייתי עסוק בבנייה כל הזמן, בעשייה. גם כשלא הייתי בקיבוץ תמיד הייתי מעורב במה שקורה בבארי".
אצל רדוייב נשארו חלק מחברי כיתת הכוננות שנלחמו במסגרתה ב-7 באוקטובר, אבל רוב החברים הנוכחים הצטרפו בעקבות המתקפה של חמאס. "הם חוו את האירועים בתור אזרחים אבל מבחינת כיתת כוננות אני מגדיר אותה ככיתת כוננות חדשה לחלוטין, למעט אותם שלושה או ארבעה שלחמו באותו יום".
אז היית צריך להכשיר אותם לתפקיד מאפס.
"להכשיר אותם ממש מההתחלה. עשינו אימון הקמה, אימונים בכל יום שישי, מטווחים. זה היה מורכב לבנות את הכל מחדש, במיוחד אחרי כל מה שהם עברו, אבל זה לא משהו שהרתיע אותם. אני יודע שהם עברו דברים קשים ב-7 באוקטובר, לא כולם מספרים ומשתפים, חלקם משתדלים לא להראות את זה".
ובכל זאת הם הצטרפו לכיתת הכוננות.
"אחרי 7 באוקטובר הביקוש להצטרף לכיתת כוננות באזור ממש עלה, לפני זה בקושי היה מי שרצה, זה לא עניין יותר מדי. היום המצב אחר, הבינו שזאת הגנה על הבית והמוטיבציה מאוד גבוהה. כשנכנסתי לתפקיד הרבש"ץ הקיבוץ עדיין היה מפונה – חצי מהקהילה באופקים והחצי השני ברמת גן. בהתחלה ממש גירדתי אנשים מפה ומשם, פניתי לאנשים וביקשתי מהם להצטרף. היו קצת חבר'ה שפנו אליי מיוזמתם. אבל עכשיו המצב שונה".
בשונה מחבריו, סעדה קיבל כיתת כוננות מלאה ומתפקדת – כשהרבש"ץ שהחליף מונה לקצין ההגנה המרחבית באזור. "בימים הראשונים זה היה קצת להיכנס לתוך מקום שכבר רץ ועובד. כיתת הכוננות שלנו קפצה ב-7 באוקטובר ועבדה במשך כמעט שנה. הייתי צריך להבין רגע מה קורה ולעצב הכל מחדש בדמותי. היו דברים שהיו מקובלים אצל הרבש"ץ הקודם והשתנו בעקבות החלטות שלי. אני גם הגעתי מבחוץ, בניגוד לאחרים אני לא הייתי קודם תושב הקיבוץ, וזה היה שונה ודרש התאמה".
"באופן אישי אני מרגיש שנכנסתי לנעליים גדולות", מוסיף סעדה. "אבל את הכניסה לנעליים הגדולות ליוו אותי מסביב צוות מאוד תומך מהקיבוץ. כולנו יודעים שאסור לנו להיכשל, וכל אחד עושה את המאמץ כדי שהשני יצליח, כי אם יהיה כישלון – זה יהיה על כולנו".
איך 7 באוקטובר השפיע על חברי כיתת הכוננות?
"אני לא חושב שהחבר'ה אצלי בסעד הם פוסט-טראומטיים. יש לנו שלושה חבר'ה שנלחמו בכפר עזה, הקיבוץ השכן, ונפצעו. עוד אחד נכנס גם לכפר עזה, ואז היה פעיל בשירות מילואים ונפצע פציעה לא פשוטה בכלל – ויצא מזה. החברים בכיתת הכוננות לא בפוסט-טראומה, אבל הם כן יותר דרוכים ומוסיפים על ההחמרות של הצבא. אם הצבא מחמיר בנושאי הגנה, אז הם מוסיפים חומרות משלהם עוד יותר, כי הם פחות סומכים.
"הם הרבה יותר בכוננות וברצינות. הם אומרים 'זה קרה בעבר, וזה יכול לקרות שוב'. המחבלים אמנם לא חדרו לסעד באותה שבת, אבל התחושה הייתה שהכל קורה מסביבנו וזה לא יד המקרה. זה בזכות הנחישות והפעילות של כיתת הכוננות באותו יום".
למרות הטראומה שעברו תושבי העוטף, ההיענות לכיתות הכוננות עלתה על המצופה. "יש עלייה במספר האנשים שרוצים להתגייס לכיתת הכוננות, גם אצלי וגם ביישובים אחרים", מספר סעדה. "אנשים יודעים שבסוף הם מגינים על הבית. זאת לא הגנה על עיר מרוחקת או מקום שאני לא מחובר אליו, זה הבית שלי, האנשים שלי, המשפחה שלי. אם אני לא אהיה שם – אז לא יהיה מי שיהיה שם".
רדוייב: "אני בטוח שיגיע היום שהכל ישתנה ואנחנו נמצא את עצמנו בלי כוחות מילואים ובלי יותר מדי שליטה על המשימות. בסוף נצטרך להתמודד עם זה לבד כקהילה, כקיבוץ, ככיתת כוננות"
× × ×
שנתיים אחרי 7 באוקטובר, התחושות בעוטף עזה עדיין לא נרגעו לחלוטין. "יש מתח בגלל הלחימה, עדיין מרגישים את המלחמה באוויר", אומר רדוייב. "ובכל זאת, אנשים חזרו הביתה, יש לנו ארבעה גני ילדים שעובדים מלא. התושבים תמיד שואלים מה יהיה בעתיד, אני אומר שהכל בשליטה מבחינתי. אם יקרה אירוע אנחנו מוכנים לפגוש את האויב, ואם חלילה וחס יקרה משהו, אני יכול להחזיק הרבה זמן מעמד עד שצה"ל יגיע".
"הסבירות שיקרה פה משהו שדומה ל-7 באוקטובר כנראה נמוכה, אבל אנחנו לא פוסלים שום דבר", אומר בזהירות סעדה. שלקיבוצו, סעד, היה מזל גדול באותה. המחבלים הכינו תוכניות פשיטה על הקיבוץ, אך נבלמו ולא חדרו את שער הקיבוץ. "אמנם סעד לא נפרצה, אבל אנשים נחשפו למה שקרה כאן. אני חושב שהעובדה שהתושבים חזרו לקיבוץ ממוקדי הפינוי די מוקדם מעידה על חוסן".
"כיום אנחנו 1,100 תושבים שחזרו, יש גני ילדים ובית ספר פעילים, וזאת אמירה שאנחנו פה, למרות שהחשש קיים ולא נעלם", הוא מוסיף. "התושבים מודאגים, זה ברור. בעיקר שואלים על היום שאחרי, מה הלאה מבחינת הביטחון. אני יכול לומר שכיתות הכוננות עברו שידרוג רציני – יש יותר סד"כ, יותר ציוד. יהיה מי שיגיב אם יהיה 7 באוקטובר נוסף".
אל קיבוץ בארי עדיין לא חזרו התושבים, אבל זה לא אומר שאין עבודה לרבש"ץ. "זה יישוב מוכה טראומה, קיבוץ שיהיה מחולל גם בעוד 50 שנה, אחרי מה שקרה בו. במצב הנוכחי ועם רעשי המלחמה, זה לא ריאלי לגדל פה ילדים. בערך 130 בתים נהרסו בבארי ויש שכונות שנפגעו וכנראה יפרקו את הבתים בהן. אנשים יחזרו לכאן כשהכל ייבנה מחדש ומערכות החינוך יחזרו לפעול. אני שומע שיש כאלה שלא יחזרו לפה, וזה בסדר. בסוף, זה מאוד תלוי איך המדינה תראה ואיך הגבול ייראה".
איך זה אמור להיראות לדעתך?
"אני מצפה שלא יהיו ערבים בעזה. זו לא שאלה של ימין ושמאל, זה צורך ביטחוני. כל עוד יש שם ערבים הם כנראה ירצו את מה שיש לי פה. הם הכניסו אותנו לטראומה של שנים קדימה. אנחנו נשתקם, אבל עוד עשר, או 15 או 20 שנה, זה עלול לחזור על עצמו, אם הם יהיו שם. אם אנחנו רוצים שהילדים והנכדים שלנו יילחמו בעזה כמו שאנחנו נלחמנו – אז בוא נשאיר את הכל כמו שהוא. אם אנחנו רוצים לייצר שקט לדורות קדימה אנחנו צריכים להגיד – בעזה אסור להשאיר ערבים. הם, מבחינתם, רק רוצים לחזור לאדמות שלהם. יושבים שם פלסטינים ומסתכלים עלינו ואומרים 'הם לקחו לנו את הקרקע'. אם לא נעשה מעשה שהוא קיצוני, כמו למשל לפנות אותם משם, וחס וחלילה להרוג אותם - לא יהיה שינוי".
אלה אמירות קצת קיצוניות.
"אני בן אדם ריאלי. למרות שאני חושב שהם לא צריכים להיות בעזה, אני מבין לאן זה הולך. נכון שזה לא ישים, לאור ההסכם שנחתם. אז לפחות, אני אומר, שהפרימטר יהיה כמה שיותר גדול, שיחמשו אותנו כמו שצריך, שייתנו לי את הכוח הצבאי הטוב ביותר. במקביל צריך להעלות את העוצמות ואת הקטלניות. אנחנו, בכל אופן, תמיד דרוכים, תמיד ישנים בכוננות עם נעליים".
גם רדוייב מסכים שהפרימטר חייב להישמר. "הביטחון שלנו לפני הכל, אם נחזור למצב שבו מרחב החיץ בין עזה לגבול הוא 300 מטרים או פחות, או שנחזור לאותה מדיניות שלפני 7 באוקטובר – אז חבל על הזמן של כולנו. אף אחד לא יבוא לגור בעוטף עזה. צריך להחזיק מרחב חיץ רחב מאוד ולהיות התקפיים. אני יודע לומר על עצמי ועל מחלקת ההגנה שלנו בקיבוץ – היום אנחנו יודעים להיות גם התקפיים ולא רק הגנתיים. כל יום אנחנו במוכנות לפגוש את האויב".
כפי שאפשר להבין בין השורות, ההסכם לסיום המלחמה - שכולל נסיגה חלקית והדרגתית של צה"ל מרצועת עזה, לא ממש מרגיע את הרבש"צים. את חלקם אפילו מדאיג מאוד. "עדיין לא ברור איך הכל ייראה, אבל אני מאוד מפחד מהסכמים כאלה שמשאירים שם את חמאס", אומר בכר. "הרסנו להם חלק גדול מהיכולות, אבל הן עדיין קיימות. יש עוד נשקים ברחובות ובמנהרות, יש להם אמצעים. וכשיש להם יכולות ויש להם רצון – בסוף זה יצליח להם שוב. אם לא עכשיו, אז בעוד 20 שנה. הם מבינים שהדבר הזה יכול להצליח אם יעבדו באותו אופן שהתכוננו עד 7 באוקטובר".
איך המצב החדש ישפיע על ההתנהלות שלך כרבש"ץ?
"אם ההסכם באמת יתממש זה יגרום לי להיערך אחרת – יותר עוצמה של כיתת הכוננות, יותר נשקים, יותר אימונים. בסוף יש אויב בצד השני של הגדר, ואם צה"ל ייסוג לאחור זה יקרב אותם אלינו. זאת המשמעות. לצערי, יש לנו זיכרון קצר, בעוד ארבע שנים יגידו 'למה צריך פה שלושה גדודים? מספיק אחד', ואז נחזור בעוד כמה שנים לאותו המצב שהיה פה בעוטף".
גם רדוייב מקיבוץ סופה לא ממש רגוע מההסכם שגובש. "ראיתי את המפות שטראמפ הוציא עוד בזמן המשא ומתן. באזור שלי, מול קיבוץ סופה, מרחב החיץ רחב מאוד, אם אני לא טועה. אני מקווה שלא יהיו שינויים. אם זה יישאר ככה זה מצוין מבחינתי וזה ייתן מענה ביטחוני הולם. אבל מה שיהיה בעתיד מטריד מאוד".
"בינתיים אנחנו תופסים את המשימות ביישוב. אני בטוח שיגיע היום שהכל ישתנה ואנחנו נמצא את עצמנו בלי כוחות מילואים ובלי יותר מדי שליטה על המשימות. אני גם לא יודע אם הצבא יספק לנו חיילים להגנת הקיבוץ באופן קבוע", תוהה רדוייב. "בשורה התחתונה מדובר פה בתקציבים ובכוח אדם, ואנחנו נצטרך בסוף להתמודד עם זה לבד כקהילה, כקיבוץ, ככיתת כוננות. נצטרך לחשוב על הקונספט שיהיה בעתיד. האם אנשים ימשיכו להתנדב לכיתת כוננות? הקיבוץ ישלם משכורות לאנשים כי המשימות יגדלו? או שבכלל נביא חברת אבטחה אזרחית? אף אחד לא יודע מה יהיה מחר".
סעדה, מנגד, קצת יותר אופטימי. "מבחינת הצבא, כל עוד יש כוחות צה"ל בתוך הרצועה היישובים בעוטף מאחורה מוגנים, או מוגנים יותר. לא משנה מה יקרה ולאן צה"ל ייסוג, אנחנו תמיד נשאר בכוננות. אני מניח שאף אחד לא ישקוט על שמריו אחרי מה שקרה. הרבה מאוד אנשים אומרים שחזרנו ל-6 באוקטובר, שלא למדנו כלום וכולי. אני לא מסכים עם האמירה הזאת. אני חושב שלמדנו הרבה והתקדמנו, הצבא התקדם. אגב, גם האויב מבין שהתקדמנו, וצריך לקחת את זה בחשבון. נכון, הוא נתן בנו מכות וספגנו אותם, אבל עכשיו אנחנו בבנייה ותקומה ובסוף ננצח. אין פה אופציה אחרת".
"בסוף, מפקד האוגדה, או כל קצין אחר שנמצא פה, צריך לחיות כל הזמן עם החשש שבכל רגע עלול לפרוץ 7 באוקטובר", מסכם בכר. "עד אותה שבת היינו בהזיה. כיום אני מרגיש שהצבא משקף את מה שהוא יודע, אבל הדברים דינמיים ומשתנים. בסופו של יום אני אופטימי, האזור שלנו יהיה מדהים. אנחנו עוד נלקק את הפצעים ונתאבל, אבל מהדבר הזה עוד ייצא משהו גדול".
