מה שהתניע את תוכנית טראמפ היה ההפצצה הכושלת בדוחא, בירת קטאר. הנהגת חמאס המדינית, שהייתה היעד לסיכול האווירי הממוקד, לא הייתה במקום שעליו הצביעו מקורות השב"כ, וכך ניצלה. יש הטוענים שאולי הקטארים, שקיבלו התראה מבעוד מועד, הזהירו את בכירי הארגון וגרמו להם לעבור למקום אחר, ואולי זו הייתה יד המקרה או מודיעין שהשתבש. כך או כך, שרשרת האירועים שהחלה באותו יום היא שהביאה את כל הצדדים להסכים על תוכנית 20 הסעיפים, ובעיקר על השלב הראשון, שבו ישראל מקבלת את כל החטופים תמורת הפסקת הלחימה ונסיגה חלקית. הערכה זו, שהשמיעו בכירים במערכת הביטחון המצויים בסוד העניינים, מצביעה על כך ששליטי קטאר נבהלו מההפצצה המדויקת שגם הרגה איש ביטחון קטארי. הם הבינו שהמשחק הכפול משני עברי המתרס – תמיכה בחמאס וסיוע לו מחד, ומעמד של מתווכת חסרת פניות שמסייעת לארה"ב ולישראל להיפטר משלטון חמאס ברצועה מאידך, גורם לכך שהאש כבר חורכת את שולי גלימותיהם ונבהלו מהאפשרות שייגררו לעימות עם ישראל בגלל "אורחיהם" מהנהגת חמאס. זה מה שהריץ אותם אל הפטרון טראמפ בבהלה כדי לבקש ממנו הגנה, ובעיקר – שירסן את ישראל וידרוש ממנה התנצלות, כדי שקטאר לא תוצג כמי שנכנעה בחולשתה לאיומים ולתכתיבים ישראליים. ככל הידוע, נתניהו הסכים להתנצל אחרי שטראמפ הודיע לו כי קטאר התחייבה שחמאס יסכים לתוכנית.
הנשיא טראמפ, לפי הנרטיב הזה, נענה לבקשת הקטארים, אבל הציב תנאי. אולי הבין בעצמו שזו הזדמנות, ואולי ג'ארד קושנר והשליח סטיב וויטקוף הסבירו לו שהוא יכול עכשיו ללחוץ את הקטארים להפעיל לחץ אמיתי על הנהגת חמאס. וזה מה שקרה. בפיקחות רבה הציעה ארה"ב לקטאר ברית הגנה חד-צדדית שהופכת אותה חסינה מפני פגיעות ישראליות או של מדינות העוינות אותה. בתמורה קיבל טראמפ משליט קטאר באמצעות משלחת שהגיעה לוושינגטון התחייבות שחמאס יסכים לשחרור החטופים במכה אחת ולתוכנית בת שלושה שלבים שתסיים את העימות בעזה ותאפשר את שיקום הרצועה, כשחמאס מפורק מנשקו ואינו שותף בשלטון.
החמקן של ארדואן
הנשיא וצוותו רתמו למהלך גם מדינות מוסלמיות אחרות ובראשן טורקיה, שהמשטר בה קרוב לחמאס ורבים מהנהגת הארגון ומהתשתיות שלו נמצאים בשטחה. ארדואן, שמייחל זה זמן רב לתפקיד המתווך, קפץ על המציאה וקיבל בתמורה התחייבות אמריקאית למכור לו מטוסי F35 – דבר שצריך לעורר דאגה בישראל. גם מצרים, שהייתה עוד קודם לכן חלק ממאמץ התיווך, הרוויחה מתמיכתה בתוכנית טראמפ.
התוכנית המקורית, בת 21 הסעיפים, הייתה במידה רבה תוכנית ישראלית שהוצעה על ידי רון דרמר, כנראה לקושנר ולוויטקוף. אך היא שונתה על פי דרישותיהן של המדינות המוסלמיות שטראמפ רתם למהלך. הנשיא האמריקאי היה בטוח ביכולתו לשכנע את נתניהו לאמץ את התוכנית, אף שהיו לראש הממשלה הסתייגויות. ההמשך, כולל ביקור נתניהו בוושינגטון, ידוע. המדינות הערביות והמוסלמיות, ובראשון קטאר, טורקיה ומצרים, מילאו את חלקן וממשיכות לעשות כן. הנהגת חמאס נדרשה לנסוע למצרים כדי לנהל את המשא ומתן, אחרי שקיבלה רמז עבה שאין לחבריה לאן לחזור אם לא יקבלו את תוכנית טראמפ – בדגש על שחרור כל החטופים בפעימה אחת תוך 72 שעות מחתימת ההסכם. העובדה שטורקיה שותפה למשא ומתן וללחץ על הנהגת חמאס הבהירה לבכירי ארגון הטרור שהם אינם יכולים לשחק כבעבר בין קטאר לטורקיה כארץ מקלט וכנותנת חסות.
את המרכיב השלישי שאיפשר עסקה סיפק צה"ל. בזמן הקצר שחלף מאז החל מבצע מרכבות גדעון ב' נהרגו כ-630 מחבלים הידועים כאנשי חמאס, בנוסף ליותר מאלפיים מחבלים שנהרגו במרכבות גדעון א'. הלחץ הצבאי, ובעיקר הנהירה של האוכלוסייה הלא-מעורבת מעזה דרומה על פי דרישת ישראל, גרמו להנהגת הפנים של חמאס – מפקד חטיבת עזה עז א-דין אל-חדאד ויועצו הבכיר ראאד סעד – להבין שהמשחק נגמר, ושהם עומדים לאבד את השליטה ברצועה. הם ידעו שאחרי העיר עזה יגיע תורם של מחנות המרכז, וכל מה שירוויחו מהמשך המלחמה יהיה סבל נורא לאוכלוסיית עזה שיימשך עוד חודשים. על פי כל הסימנים, זה מה שגרם להנהגת הפנים של חמאס לתת אור ירוק להנהגה המדינית לקבל את תוכנית טראמפ.
בין שני מנופי לחץ
ראוי להגיד "הגומל" ולשמוח על שחרור החטופים, אבל צריך לזכור שזהו רק השלב הראשון מתוך שלושת השלבים של תוכנית טראמפ. אחרי שחרור כל החטופים תמורת יותר מ-2,000 אסירים פלסטינים והפסקת הלחימה, יגיע השלב שבו אמורה ישראל להשיג את שתי מטרות המלחמה הנוספות שהגדיר הקבינט בנוגע לעזה: האחת, שלילת יכולותיו הצבאיות של חמאס ויכולתו לשקם אותן, באופן שלא יהווה יותר איום על ביטחון ישראל. והשנייה, מיטוט שלטונו האזרחי של חמאס בעזה. ישראל נכנסת לשלב הזה כשידיו של צה"ל קשורות מאחור. חמאס אמנם מאבד את קלף המיקוח היחיד שברשותו – החטופים, אבל גם ישראל מאבדת את הקלף החזק ביותר שלה – היכולת של צה"ל לפעול בחופש מבצעי ובעליונות מודיעינית בתוך רצועת עזה.
ישראל איבדה מנוף לחץ נוסף על חמאס מפני שתוכנית טראמפ מחייבת אותה כבר בשלב הראשון להכניס לרצועה כמויות ניכרות של סיוע הומניטרי בערבות אמריקאית.
ארה"ב גם ערבה לכך שישראל לא תחדש את הלחימה. טראמפ כנראה חתם על מסמך בעניין זה בלילה שבין רביעי לחמישי וזה מה שגרם לחמאס להסכים סופית לביצוע השלב הראשון בעסקה. המשא ומתן על השלבים הבאים בעסקה צפוי להיות קשה ורצוף מהמורות מנקודת מבט ישראלית לא פחות מהשלב הראשון. במערכת הביטחון יש המטילים ספק אם הוא בכלל יתבצע. ישראל תיאלץ להתמודד לא רק עם עקשנות חמאס והאידיאלוגיה הג'יהאדיסטית שלו לשרוד ולהמשיך להיות הגורם הדומיננטי מאחורי הקלעים אלא גם עם המתווכות, שינסו להשיג עבור חמאס הטבות מדיניות שיאפשרו לו לשרוד בתמורה ללחץ שהפעילו על הארגון. מצרים כבר הודיעה שהיא דורשת מישראל לסגת מציר פילדלפי במסגרת ההסדר הסופי. המוקשים העיקריים במשא ומתן על השלבים הבאים של העסקה הם עומק הנסיגה של צה"ל מהרצועה – חמאס דורש נסיגה מוחלטת ואילו ישראל דורשת להישאר באזור החיץ המורחב מסביב לרצועה, פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה מתשתיות טרור, בעיקר המנהרות, תוך השארת הזכות ל"מרדף חם" אם חמאס מפר זאת. נושאים אחרים, כמו הממשל ברצועה ביום שאחרי, ניתנים פחות או יותר להסדרה, אבל הדרישה של חמאס להשאיר בידו את הנשק הקל ואת התשתיות שיאפשרו להשתקם עלולה להביא לחידוש הלחימה.
בשלב השלישי, של שיקום הרצועה, יהיה לישראל מנוף לחץ רציני: למתווכות יש אינטרס כלכלי להשתתף בשיקום, וישראל עשויה לגייס את טראמפ כדי להערים קשיים ולהשאיר את קטאר מחוץ לפרויקט. השאלה אם בכלל נגיע לשלב הזה.
