קצת אחרי הפנייה לדרך העולה למושב נתיב העשרה ישנה פנייה נוספת, הפעם שמאלה, לדרך צדדית החולפת בינות פרדסים ושטחים חקלאיים, וסופה בשער הצהוב של קיבוץ ארז. בבוקר אתמול ניצב בצומת הדרכים הקטן הזה שולחן פלסטיק וסביבו ספרנו ארבעה חיילים סדירניקים של גבעתי. אחד מהם ישב על כיסא פלסטיק בגוף שמוט וחבריו רבצו כל אחד בפינה ותנוחה אחרת.
כל הדרך ממרכז הארץ ליווה את הנסיעה ענן שחור סמיך שהמטיר גשם זלעפות שפסק קצת אחרי אשקלון, אבל השמיים נותרו קודרים. רוח סתווית קרירה נשבה וסליל שחור היתמר מעל צפון הרצועה, סימן לכך שהמלחמה עדיין לא נגמרה. הגענו אולי אל שעותיה האחרונות, ורעשי ההפגזות שנשמעו מפעם לפעם היו תזכורת שהסיפור הזה חייב להיגמר, כי כמה אפשר לחיות ככה על החרב, עם כל המשמעויות של הטירוף שנמשך כבר שנתיים. גם החיילים באותו צומת דרכים צידי נראו משוועים לסוף. החייל על כיסא הפלסטיק שאל אם נראה לנו שהפעם המלחמה באמת עומדת להיגמר. אמרנו שאנחנו מקווים מאוד ושאלנו אם הוא מרוצה. "מה זה מרוצה, מבסוט!" אמר עייף, "הגיע הזמן לקפל את האירוע הזה. מצידנו אפשר היה לקפל אותו מזמן".
לחמתם בתוך הרצועה?
"יותר מדי פעמים, יותר מדי".
זעקה תלויה באוויר
כל עיקול בכבישי העוטף, כל צומת, מיגונית או פנייה אל דרך עפר הם אנדרטה לאותו בוקר נורא שהשבוע ציינו לו בדיוק שנתיים. אתה לא יכול לנסוע כאן, להיכנס לחורשות או לאחד הקיבוצים או המושבים מבלי לחוש את האימה של אותו יום. תמונות ההרוגים והחטופים, האנדרטאות שהקימו משפחות, כל המרחב הזה שנמתח מצומת יד מרדכי דרומה הוא אתר זיכרון אחד עצום עם סיפורי גבורה בלתי נתפסים ומורשות קרב מפוארות.
וזה גם מרחב עצום שהופקר לגורלו במחדל שטרם נחקר. חבל ארץ שמנסה לחזור לחיים ולשגרה, וכל עוד נמשכה המלחמה זה היה כמעט בלתי אפשרי. איך אפשר לחזור לנורמליות כשפיצוצים עזים מרעידים את חלונות ודלתות הבית, כשהאדמה תחתיך רועדת מעוצמת התופת שצה"ל ממשיך להמטיר על העיר עזה שנמצאת כל כך קרובה לכאן. ויותר מקולות המלחמה, היכולת לחזור לשגרה, להתחיל להשתקם, נכרכה בחזרתם הביתה של החטופים. של החברים, השכנים, של האבות והילדים, אלו שנלקחו מבתיהם ונמקו במשך שנתיים במנהרות. אין פה, בעוטף, גשר אחד או קיר או גדר שתמונות החטופים לא מתנוססות עליהם עם זעקה שנותרה תלויה באוויר יותר מדי זמן: "למה הם עדיין בעזה?"
יואל קידר: "על איזו הפסקת אש מדברים? הבוקר מסוק ירה מעליי אש תופת לעזה. הבירבורים באולפנים זה דבר אחד, ולשמוע את המציאות דופקת לך את השמיעה זה דבר אחר"
ולכל מקום שהגענו אליו אתמול בבוקר, שעות ספורות לאחר הודעת הנשיא טראמפ שישראל וחמאס הגיעו להסכם על שחרור החטופים והפסקת המלחמה, אנשים שאלו אם זה נכון. אם החדשות הנפלאות הללו, אחרי שנתיים של חדשות זוועה, הן מבוססות. האם זו לא רק משאלת לב ובסוף זה ייגמר בשיברון לב. כי פה, בעוטף, לסוף המלחמה וחזרתם של החטופים ישנן משמעויות מורכבות. סוף המלחמה לתושב נתיב העשרה הרבה יותר מורכב מאשר לתושב רעננה למשל. זו אולי הסיבה שכשעצרנו ליד לילי יהב ממשק 63 במושב היא אמרה שהיא נרגשת מכדי לדבר.
יהב, אחת ממייסדות המושב, גזמה שיח דורנטה מצויה במעין אמוק. "תסלחו לי", התנצלה, "אני מאוד נסערת בבוקר הזה ולא מסוגלת לדבר. הגזם, הגינה שלי, זו התרפיה שלי. עמית וקס, הבעל של הבת שלי עינת, נרצח פה ב-7 באוקטובר וגם אחיו יגאל. אין לי מילים, באמת אין לי. והשבוע עוד ציינו שנתיים. פה על השביל הזה", הצביעה, "נכנס מחבל בריצה ורצח את השכנים שלי, משפחת אקוני, את אריה, רותי והבת שלהם אור. איך אני לא אהיה נסערת בבוקר הזה?"
סיבה לנקמה
20 תושבים נרצחו בנתיב העשרה בבוקר המתקפה של חמאס. בחלוף שנתיים, פחות ממחצית מהאנשים חזרו להתגורר במושב. כל עוד נמשכה המלחמה והדיה הרעידו את הבתים, היו לא מעט שהעדיפו לא לשוב. אנשים כאן טראומטיים גם כך, אז למה להוסיף על זה רעשי מלחמה בלתי פוסקים.
רוני קידר, גם היא מדור המייסדים של המושב, מקווה שעכשיו, אם המלחמה באמת תיגמר, יחזרו יתר התושבים, או לפחות רובם. "עכשיו אולי שקט, אבל חצי שעה לפני שבאתם היו כמה פיצוצים שהזכירו לנו שעד שזה נגמר, זה לא נגמר", היא אומרת. "אני מניחה שאנשים עכשיו יחכו לראות לאן זה הולך, כלומר מה יקרה עכשיו. את עזה הרסנו, החרבנו עד עפר, אבל אם לא נעשה הסכם עם חמאס, הם יבנו מחדש את המנהרות ואת הכוח הצבאי שלהם. אני מאלו שדוגלים בהידברות. אין לנו ברירה אלא לדבר עם מי שחי שם מעבר לגדר. אני מוטרדת מהשנאה שהמלחמה הזו זרעה. השנאה הזו תלווה אותנו שנים קדימה. היא תלבה שנאה ויהיה קשה מאד למוסס אותה. הרי מה שעשינו שם במשך שנתיים", היא מצביעה לעבר הרצועה, "זו הייתה נקמה על מה שהם עשו לנו ב-7 באוקטובר, ועם החורבות שאנחנו מותירים שם נתנו להם סיבה לשנוא אותנו ולרצות לנקום בנו שנים קדימה.
לילי יהב: "הבעל של בתי נרצח פה ב־7 באוקטובר וגם אחיו. על השביל הזה נכנס מחבל ורצח את השכנים שלי. תסלחו לי, איך אני לא אהיה נסערת בבוקר הזה?"
"זה מעגל מזוויע שאנחנו חייבים לצאת ממנו. ואת זה אני אומרת כמי שחיה ממש על הגדר עם עזה. אל הבת שלי שגרה במושב נכנסו מחבלים בבוקר 7 באוקטובר והיא התחבאה במחסן מתחת לגרם המדרגות עם שניים מילדיה. בעלה היה בחו"ל ושני הילדים האחרים היו מחוץ לבית. היה לה מזל, אבל החוויה עצמה, התופת מסביב, זו הייתה זוועה. שכנים שלנו נרצחו בבתיהם.
"השבוע האחרון באמת היה שבוע נורא קשה, ימים שבהם הכל צף. היה טקס יישובי והיו אזכרות בכל יום. כל פינה וכל שביל הם פיסת זיכרון נוראית מהיום ההוא. ועם זה, אנחנו צריכים להפנים שאלה השכנים שלנו. הם לא יעשו רילוקשיין וגם אצלנו, מי שעושים רילוקשיין, בתוך תוכם הם יודעים שפה זה הבית שלהם, שישראל היא המקלט הבטוח שלהם. ובסוף הם חוזרים הביתה. ואתם יודעים מה, לפני כמה שנים צילמו אותי לסרט דוקומנטרי, הפקה זרה בשם 'קולות אחרים', ושם אני אומרת לבת הצעירה שלי שבסוף נצטרך לדבר עם חמאס, שלא תהיה לנו ברירה. והיא ענתה לי 'איך לדבר איתם? הם אנשים נוראיים'. והבוקר ראיתי בטלוויזיה את המשלחת הישראלית בשארם א-שייח' יושבת באולם המשא ומתן ומולה, באותו שולחן, המשלחת של חמאס. אמרתי לבעלי עובדיה, 'תראה מה זה, בסוף הם יושבים זה מול זה למרות כל מה שעברנו בשנתיים האלה'".
מי ישלוט בעזה?
יואל קידר, הבן של רוני, הוא מהתושבים שלא חזרו לנתיב העשרה. הוא מגיע בכל בוקר לעזור לאביו בעבודה בחממות וחוזר לבית ששכר בקיבוץ ברור חיל. "חכה רגע, מה אתה ממהר כמו כל הישראלים", הוא ענה כששאלנו מתי הוא חוזר הביתה. "מי יודע מה יהיה עכשיו בעזה, מי ישלוט שם? בינתיים נצפה מהצד לראות מה יהיה. חוץ מזה, הבוקר שמעתי את קולות הירי ולא הבנתי על איזו הפסקת אש מדברים בדיווחי החדשות".
מה היה?
"מסוק קרב ריחף מעל החממות שלנו וירה בתותח הוולקן שלו אש תופת לתוך הרצועה. כל הבירבורים באולפנים זה דבר אחד, ולהיות פה בשטח ולשמוע את המציאות דופקת לך את השמיעה זה דבר אחר לגמרי".
רגע לפני שעזבנו עלינו לגבעה במושב שממנה אפשר לתצפת על עזה. הבתים שהיו קרובים מאות מטרים למושב נמחו מעל פני האדמה. גם קו האופק, מבית-חאנון ועד בית-לאהיה, שוטח ואין בית אחד שנותר עומד על תילו. ההרס כל כך נרחב שקשה לתפוס שמדובר במעשה ידי אדם.
אחר כך, בדרך לקיבוץ כפר עזה, ראינו בצידי הדרך כרזות עם הכיתוב "עזה שלנו לתמיד" ואחרות שעליהן הודפס "זו או התיישבות או התקפלות". לא הייתה שום הצדקה צבאית-ביטחונית להרס המסיבי ברצועה מלבד הרצון של הימין הקיצוני להקים התנחלויות באזורים שהחרבנו. ההרס הזה נראה מכל גבעה שממנה ניתן להסתכל מערבה אל הרצועה. וכשעמדנו בחלק המערבי של כפר עזה, ממש בסמוך לשער שממנו פרצו מחבלי הנוח'בה של חמאס באותו בוקר מקולל, אמר לנו החבר שחר שנורמן, שפעם כשהיית מסתכל מכאן מערבה היית רואה בתים ובניינים. היית רואה חיים. "ועכשיו", חתם, "אתה רואה רק מוות, רק הריסות, חורבן טוטאלי".
950 איש גרו בכפר עזה ערב המתקפה. 64 נרצחו, 19 נחטפו. רק שניים טרם חזרו וכולם מצפים להם עכשיו, לאחים גלי וזיוי. תמונות השניים, צעירים ויפים, מחייכים, בכל מקום. הם מלווים אותך לכל אשר תפנה בקיבוץ שחטף מכה בלתי נתפסת. כמעט כל בית נפגע. או שספג הרס מוחלט או שכתליו מנוקבים קליעים.
שנורמן ואשתו היו מהראשונים שחזרו לגור בקיבוץ. הוא מדריך קבוצות שמגיעות לסיור בכפר עזה, מוליך אותן בשבילי גיא ההריגה. "הבוקר הזה מורכב לי מאוד", הוא אומר, "בכלל, השבוע הזה היה מורכב וקשה. יום השנה היה יום קשה והיום שאחריו היה לא פחות קשה. כל מה שעשינו ביומיים הללו היה ללכת לטקסי זיכרון ולאזכרות. היה טקס של הקיבוץ בנשקייה של כיתת הכוננות, היה הטקס המרכזי בתל-אביב והיו האירועים שכל משפחה ערכה. ואז אתה מתעורר היום ורוצה לשמוח, רוצה לקפוץ משמחה, אבל אז אתה נזכר עם מי יש לנו עסק, עם חמאס ועם ביבי. ככה שעד שזה לא נסגר, ועד שהחטופים לא חוזרים, אין מה לשמוח.
"אני יודע שכל הציבור, לפחות רובו הגדול, מצפה לחזרת החטופים. אבל מי שלא חלק מהקהילה לא מבין עד כמה זה קריטי שהם יחזרו. גלי וזיוי הם בשר מבשרנו. הם זה אנחנו, הלב שלנו. העובדה שהם שם כל השנתיים האלו לא נתנה לנו מנוח. הם נוכחים בכל מקום, על קירות הבתים, על כלי רכב, על גדרות, במגנטים על המקרר. אתה יודע מה זה עבורי להוריד את המגנט עם הפנים שלהם מהמקרר שלי? זה להבין שהגיהינום שלהם נגמר. שום דבר ממה אנחנו עברנו בשנתיים האלו לא משתווה למה שהם עברו. החזרה שלהם היא התחלת הריפוי. קודם כל שלהם, של המשפחה שלהם, אבל גם שלנו, של כל הקהילה".
דיברנו תוך כדי נסיעה על הקלאב-קאר בדרך לשכונת הצעירים שממנה נחטפו הברמנים. גם אחרי עשרות ביקורים במקום, הראש מתקשה לקלוט את מה שעברו כאן האנשים. זה באמת בלתי נתפס. זיו ברמן התגורר ביחידת הדיור הראשונה משמאל. שכנו יובל סלומון נרצח. שכנתו אמילי דמארי נחטפה ושוחררה בתחילת השנה. אלון שמריז מהיחידה ממול נחטף ונהרג ברצועה על ידי חיילי צה"ל שטעו לחשוב שמדובר במחבל. יחד איתו היה שכנו יותם חיים, שגם הוא נורה בידי החיילים באותה תקרית.
כל בית והכרזה שתלויה בחזיתו, עם שם ותמונה, כל אחד עולם ומלואו. "יש חברים מהקיבוץ", אמר שנורמן לפני שנפרדנו, "שעוד לא הצליחו להביא את עצמם לבקר כאן. לא הלכו בשבילים, לא עברו בית-בית כדי להבין מה היה כאן. הם בטראומה שנמשכת כבר שנתיים וסופה לא נראה. ואולי עכשיו, כשגלי וזיוי יחזרו, הלוואי, אולי אז הם ימצאו כוחות לעשות את זה".
