עם דמעות הסוף הטוב, הלא-טוב, האופורי, הקשה, המאוחר מדי, המוקדם מספיק, הלא-ייתכן-שזה-הסוף אבל-עובדה-זה-הסוף – עם הדמעות האלה בעיניים;
ואז עם אנרגיית ההקלה והאושר הפתאומית הזאת שהתפרצה משום מקום בשבוע שעבר, השמחה הפשוטה, הנשכחת, הממשית;
עם כל אלה אני חושב שמותר לנו סוף-סוף לקחת נשימה אחת עמוקה, לנשוף נשיפה רדודה, לחוש את מה שדניאלה לונדון דקל כינתה כה יפה "עננה" שריחפה מעלינו לאורך שנתיים מתפוגגת חלקית או אפילו נעלמת לרגע או שניים, ולנסות להבין מה נהיה מאיתנו בזמן הזה. או בעצם, איך אנחנו יוצאים מהצד השני של השנתיים הכי ארוכות בתולדותינו.
כי בכל זאת –
אנחנו יוצאים מותשים. ובו–זמנית מותנעים מחדש. אנחנו יוצאים כמי שהזדקנו בזמן הזה בהרבה יותר ממניין 730 ומשהו הימים שהמשיכו לתקתק עד שלא פעם נדמה היה ששעון המלחמה לא ייעצר לעולם.
והנה נשמע הגונג הסופי. לפחות בינתיים. ואנחנו מתעוררים, לכאורה, לבוקר חדש, יוצאים, ממצמצים אל האור שמצידה השני של המנהרה, המנהרות כולן, מותשים כמו מי שלא ישנו – לפחות מטפורית – כל הזמן הזה, ואנחנו מוכרחים פשוט לנוח, לצנוח, לא לעשות כלום, רק להחזיר לעצמנו כוחות, אנרגיות, תקוות. מצד שני, אין לנו זמן לנוח. יש כאן עבודת שיקום אדירה שלא יכולה לחכות, ולפני הכל – האנשים. הפצועים, הפוסט-טראומטיים, הנותרים מאחור, מי שממשיכים לחיות ולמות את המלחמה הזאת מדי יום.
אנחנו מוכרחים להתחיל מיד בעבודת הבנייה מחדש, אבל קודם אנחנו מוכרחים, לרגע אחד, לנשום סדיר.
אנחנו יוצאים כועסים. מאוד. אנחנו יוצאים מודאגים מזה שאופוריית סוף המלחמה תשכיח את הכעס הזה, אבל אנחנו כאן כדי להזכיר: שום התנצלות או לקיחת אחריות ממשלתית לא הושמעה מעולם. אפס חשבון נפש. כלום הכרה במחדל. רגישות פחותה מזו של פחית שימורים.
הממשלה הזו פשוט מתכננת, מבחינתה, להמשיך הלאה כאילו כלום. כאילו זה לא קשור אליה. כאילו שום דבר מזה לא קרה במשמרת שלה. באחריותה. במדיניותה. בחוסר כישרונה. במחדליה. כאילו לא קרסו כל, כולל כל, משרדי הממשלה ב-7.10.
האם מירי רגב, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, טלי גוטליב, שמחה רוטמן, עמיחי שיקלי, יואב קיש וגדעון סער, בין השאר, הם באמת האנשים שהייתם מפקידים בידיהם את המדינה פעם נוספת? עזבו, הייתם קונים מהם מכונית משומשת מבלי לחשוד שהיא מלכתחילה גנובה?
ולגבי נתניהו, בואו לא נתחיל בכלל. "כולם אוהבים אותי עכשיו", זה מה שהיה לאיש לומר לטראמפ מיד לאחר הסיכום על השבת החטופים. לא. אף ישראלי נוסף לא אוהב אותך עכשיו מבלי שאהב אותך ללא תנאי עד עכשיו. למעשה, רובנו עדיין מחכים, לשווא, לראות אותך מרגיש או מפגין משהו שאיננו תמצית טהורה וגמורה של אנוכיות על-אנושית, נבזית.
אנחנו יוצאים בטוחים פחות לגבי צדקתנו המוחלטת. כלומר, לא שלא צדקנו, ברור שצדקנו, אין מה לדבר. אבל אולי אם לא נדבר, לפחות נסכים בינינו, בשקט, שלא תמיד, לא לגמרי צדקנו.
כי מיד עם פרסום דבר העסקה התבצר מחדש כל צד בצדקתו המוחלטת ואמר את האמרתי-לכם שלו, והפוסטים משני הצדדים חגגו ברשתות: "רואים שרק לחץ צבאי מחזיר חטופים?" "רואים שרק מו"מ ואופק מדיני מחזירים חטופים?"
לא, אנשים. יודעים מה מחזיר חטופים? פרס נובל לשלום מחזיר חטופים.
רק כשלדונלד טראמפ דחוף נורא לקבל את הפרס המיותר; רק כשלנתניהו דחוף מספיק להחזיר חטופים חיים כי הוא יודע היטב שבמקרה של מותם, ימות איתם גם עתידו הפוליטי, והפעם סופית; רק כשלחמאס דחוף מספיק להוציא את המקסימום האפשרי תמורת מה שעוד נותר בידיו.
רק אז.
רק כשהאינטרסים האישיים, הקטנים, הקטנוניים, הלא-קשורים בכלל לצדקתנו, אמונותינו ודעותינו הפוליטיות החשובות מצטלבים – רק אז.
כך שאין טעם להאמין שהנה, כל זה מוכיח בדיוק את צדקתנו. זה לא. למעשה, שום דבר לגבי המלחמה הזאת מעולם לא היה מוחלט, מלבד הברוטליות והברבריות הבלתי-נתפסות של 7 באוקטובר, וההרס הבלתי נתפס של עזה בשנתיים שאחרי.
רוצים לצאת צודקים? קצת ענווה. קחו בחשבון שייתכן שלא לכל אורך הדרך צדקתם, ואולי אפילו עכשיו לא לגמרי.
אנחנו יוצאים עם ידיעה ודאית שלעזאזל, העולם לא מסוגל לראות את מה שאנחנו רואים בבירור. "פרי פלסטיין", באמת? פלסטיין יכולה הייתה להיות משוחררת כבר המון פעמים אם רק הייתה בוחרת להיות. אהוד ברק ואהוד אולמרט – לא פחות מהאו"ם ב-48' או ההתנתקות ב-2005 – הציעו לה הצעות שרוב הישראלים מעולם לא הסכימו להציע; הצעות מרחיקות לכת לקבלת שטחים ושלטון עצמי ומימושו בפועל של פתרון שתי המדינות. פלסטין שוחררה שוב ושוב, אבל מעולם לא רצתה להשתחרר.
לא; היא רצתה משהו אחר: לא רק שפלסטין תשוחרר, אלא גם שישראל תפוזר. וזה, למען האמת, קצת מסובך לנו לביצוע, כי, כאילו, כבר בנינו פה מדינה וקנינו פה דירות והקמנו משפחות, והעולם, סניף מערב, מסר שהוא לא מתכוון לארח אותנו אצלו על הספה ליותר משלושה חודשים גג על ויזת תייר. אין לנו לאן ללכת.
אנחנו יוצאים עם ידיעה ודאית שלעזאזל, לא ראינו כל מה שנעשה בעזה בשמנו. כי לא הראו לנו. כי לא רצינו לראות. כי גם כשהראו ורצינו, לא הצלחנו שלא להסב מבט. או להזכיר לעצמנו את 7 באוקטובר בתקווה שיצליח לתת קונטרה למראות הבלתי-נתפסים של ילדים פלסטינים פצועים, מדממים, גדומים, גוועים, עקורים. אנחנו יודעים שנלחמנו כי אולצנו. אנחנו גם יודעים שמה שעשינו שם, בהיקפים שעשינו, היה בחלקו טירוף נקמני ולא יקדם שום פתרון ממשי. סביר יותר שיקדם את המשך המלחמה. כוח לא מוליד הבנה. כוח מוליד שנאה. שנאה היא עדיין הדלק העיקרי שישראל והפלסטינים מכירים בו, והיא מבטיחה שכולם, בתורם, ימשיכו למות.
אנחנו יוצאים עם ההבנה שלעולם לא "לעולם לא עוד". כי בכל פעם שאמרנו "לעולם לא עוד", קיבלנו עוד. אמרנו לאחר זוועות השואה וקיבלנו את זוועות 7 באוקטובר. אמרנו לאחר מחדל יום כיפורים וקיבלנו את מחדל 7 באוקטובר. מתברר שלפחות בישראל, עם אחריות גדולה בא חוסר אחריות גדול.
אנחנו יוצאים עם התמונה הראשונה והאחרונה הזאת: שירי ביבס המבועתת אוחזת בכפיר ובאריאל הפעוטים ברגע חטיפתם. הפריים הזה לבדו ממלא עד תום את מכל הזעזוע, ההלם והצער האנושיים האפשריים לאדם שפוי. לא נחזור להיות מי שהיינו לפניו. לא נשכח. לא נסלח. לא לאויב, לא לממשלה שהפקירה.
אנחנו יוצאים עם משקלו העצום של עצב חדש רק לנוכח כל מה שראינו ואנחנו יודעים שקרה. עצב שילך איתנו מכאן ולתמיד – אפילו ברגעים של שמחה – לשארית חיינו.
