1. אני רוצה להתחיל את הטור מכווייה שחטפתי בזרת. משהו אזוטרי לגמרי שכאב לי כמה שעות בלבד, אבל גרם לי להיזכר בכל החיילים שפגשתי עם פצעי כוויות. אם אני כמה שעות עסוק באיזה כאב מציק בזרת, מה עובר עליהם שנשרפו בכל גופם? איך אפשר בכלל לתפוס את הכאב? אני שם קרח ומשחה ומסביר לאפרת שאני מושבת כרגע, ובכל הזמן הזה אני חושב עליהם, שנכוו באמת, לא כמוני, ומבין שוב עד כמה אני לא מבין. חליפות לחץ, השתלות עור, איזה מסע הם עוברים הלוחמים, שהפציעה שלהם כוללת כוויות חמורות. איזה עינוי. ואמנם כמדינה הפסקנו להילחם, לעת עתה, אבל המלחמה שלהם ממשיכה. והם צריכים אותנו איתם.
1 צפייה בגלריה
(רה"מ נתניהו והשר דרמר בפגישה עם וויטקוף וקושנר. צאו מתיבת התהודה | צילום: מעיין טואף/ לע"מ)
2. האם אנחנו באמת בשש אחרי המלחמה? טורים רבים כתבתי בשנתיים האחרונות עם שאיפה שעד שתקראו אותם בשישי או שבת המציאות תשתנה והילדים שלנו יחזרו לביתם, אבל הפעם זה קורה. בגלל שמחה תורה ואילוצים טכניים, בין הרגע שבו המילים האלה נכתבו לרגע שבו הן נקראות יש פער זמנים קטן, אבל הבדל גדול, אולי כמו ההבדל בין אור לחושך, כמעט כמו הפער בין טוב לרע. הפצע הפתוח והמדמם בלב שלנו סוף-סוף יכול להתחיל להתאחות. השבוע הוכחנו לעצמנו כי האתוס שעליו גדלנו, שלפיו לא משאירים אחים מאחור, לא נשבר. הפצעים אמנם רחוקים מלהגליד ואת הטראומה שהצטברה בנפשנו לא במהרה נשכח, אבל לראשונה אפשר לקחת אוויר, לנשום עמוק - בלי להרגיש דקירה חזקה בקצה.
3. וברגע הזה, שהוא רגע נדיר של גדולה, אפשר להיות נדיבים ולהגיד תודה. תודה למי שנלחמו בחורף ובקיץ ובאור ובחושך, עברו בית אחרי בית, נתקלו שוב ושוב, נפצעו וחזרו למערכה, איבדו חברים אבל נשכו שפתיים ושעטו קדימה, כשמול עיניהם זוועות 7 באוקטובר וההבנה שלעולם לא עוד. את המחיר שגבו הלוחמים שלנו מתושבי עזה ייקח זמן להבין. אנחנו עוד בתוך האירוע. אבל בראי ההיסטוריה, כשישאלו מה קרה לאנשים האלה שנכנסו וטבחו בישראלים בשמחה תורה, ייכתב: נחרבה עירם. נחרבו בתיהם.
תודה גם לראש הממשלה ולרון דרמר. היו רגעים שאיש לא האמין שתהיה עסקה כזו שכולם יחזרו בה. אפשר לבוא אל נתניהו בטענות ורבות מהן צודקות, אבל אי-אפשר בעיניי שלא להודות כי עסקה שבה משתחררים כולם נראתה עד לאחרונה כמו חלום רחוק. מי שרוצה להתבצר בעמדה כי רק טראמפ הביא את ההישג, שיבושם לו. לדעתי, ברגע כזה של גדולה אפשר וראוי להכיר תודה לכולם. גם לנתניהו. אם הוא אחראי ואשם במחדל 7 באוקטובר - וזה בעיניי המצב - אז לא ייפקד מקומו משיבת הבנים כעת. אלה שמנסים לטעון שרק הדברים הרעים באשמתו, כמו גם אלה שמנסים לומר שרק מה שטוב קורה בגללו, חיים בתיבת תהודה מצערת.
4. תודה להולכים לכיכר. באופן אישי הייתי בכיכר החטופים כמה וכמה פעמים בעצרות שהיו שם בימי שלישי. הרגשתי מחובר יותר לתדר שם. אבל הלב שלי עם כל הישראלים שהלכו בכל מוצ"ש להזדהות, לכאוב, להשמיע קולם. הלב שלי עם העומדים בצמתים. באחד הימים החמים באוגוסט ראיתי את אורנה שמעוני מ”ארבע אמהות” בצומת צמח, מחלקת סרטים צהובים. בעשור התשיעי לחייה עשתה את המעט שהיא יכולה כדי שלא נשכח, שלא נשאיר אותם שם. הלב שלי יצא אליה, אם שכולה שלא יודעת את נפשה מדאגה.
תודה לכם, לנו, הישראלים שהלב הקולקטיבי שלנו היה שם כל הזמן. אנשים שלא הכרנו נחטפו והפכו להיות בני המשפחה שלנו. זו תכונה יהודית שאי-אפשר לקחת מאיתנו. הרגשנו אותם. כאבנו איתם באמת. היו ויכוחים והיו עימותים, אבל אני מרשה לעצמי להעריך כי לא הייתה עין יבשה בשחרורם.
5. אי-אפשר לסכם מלחמה כזו כמו שעברנו, אם אנחנו אכן מסכמים, בלי לומר משהו על הציבור החרדי. אי-אפשר אחרי שנתיים כאלה, שבהן מאות אלפי ישראלים יצאו להילחם על הארץ הזו, להמשיך הלאה, כאילו לא אירע דבר. צריך לומר את האמת הכואבת: לא הייתם פה איתנו ברגע האמת. לא עמדתם לצידנו בשעתנו הקשה. ילדינו יצאו לקרב, והילדים שלכם המשיכו בשלהם. בזמן שאמהות ברחבי הארץ לא ישנו במשך חודשים ארוכים, אתם ישנתם בנחת כאילו לא פרצה מלחמה, כאילו האירועים לא נוגעים אליכם. הלוויות ומסוקים וחילוצי פצועים, איברים קטועים, שיקום של חודשים ופצועי ראש שלא ישובו לאיתנם - כל זה עבר לידכם כאילו זה קורה בארץ זרה. זה היה בלתי נסבל לחזור מהלוויה של בן משפחה שנפל ונקבר בבית-שמש ולראות אתכם בטרמפיאדה, וזה היה פוצע ומכאיב להבין כמה קטנים הם המספרים של אלה שהחליטו להתגייס. עם ישראל נקלע לצרה איומה ואתם עמדתם בצד והבטתם בנו בשיעמום. לא במהרה ייסלח הדבר הזה, לא במהרה יישכח איך גדולי הרבנים יצאו בקריאות לאיש לא להתגייס, גם אלה שאינם לומדים. לא במהרה נסלח גם לכל הצעירים החרדים שבאו להתראיין בטלוויזיה ברוב חוצפתם וסיפרו שהביזנס שלהם נפגע בגלל שאינם יכולים לצאת לחו"ל, בזמן שבני גילם נכנסים ויוצאים מעזה, פניהם חרושי קרבות ועיניהם עצובות מכל מי שנפלו לידם, חברים שהיו ואינם.
התנהגותכם הייתה מחפירה ופוצעת, ילדותית ואגואיסטית, ויש רוב בעם הזה שנחוש מאוד ומבין לעומק כי הדבר הזה חייב להשתנות. השינוי הזה, שקיווינו שייעשה איתכם, יקרה ככל הנראה בלעדיכם. בדרך הקשה. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.10.25
