ילד קטן מפריח בועות סבון בכיכר החטופים. זו שעת בוקר מוקדמת ביום חמישי 9 באוקטובר, שעות ספורות אחרי ההכרזה על עסקת טראמפ. שעון העצר הגדול מורה על 732 ימים, 23 שעות, 40 דקות ו-36 שניות שעברו מאז נפערה התהום. הכיכר מתמלאת באנשים שקמו לבוקר חדש. הם מחייכים, מתחבקים, רוקדים ושרים בעיניים נוצצות מדמעות, מחלקים כוסיות שמפניה וערק. מישהו מציע עוגיות ביתיות. כל כך הרבה זמן עבר מאז שרתה פה השמחה, שהיא מרגישה לא הכי בבית. מזל שהתקווה שמרה לה מקום. האוויר עומד, כבד ולח אחרי הגשם השוטף שירד. בועות הסבון היפות והנוצצות משקפות את כל הציפיות של השנתיים האחרונות, הן מנסות להגשים את ייעודן ולהתרומם לשמיים אבל נכנעות לנסיבות ומתנפצות על הרצפה. נקווה שזה לא מה שיקרה גם לציפיות ולתקוות שלנו.
אני שוהה בכיכר החטופים פחות או יותר ברציפות מחמישי עד ראשון - ארבע זריחות ושלוש שקיעות - בתקווה שמדובר במסיבת פרידה מהפאזה הנוכחית שלה. בימים הקרובים אחווה עם הכיכר, שהפכה מרחבת אבן לישות חיה ונושמת - כן, יש אבנים עם לב אדם - את כל קשת הרגשות, מהאופוריה של ההכרזה עד הבוז של ההפגנה.
אני גר קרוב, ויש היכרות אינטימית שנמשכת עשורים ביני לבין כל בלטה בכיכר; כשהילדים שלי היו קטנים הם שיחקו בין הפסלים וניסו להאכיל את יוני הברזל בפסל של צדוק בן דוד. עכשיו הם מתגייסים. שירתי בקריה, העדתי בבית המשפט, ישבתי בספרייה, שוטטתי במוזיאון, הייתי פה במאות הפגנות, כמשתתף וכמדווח, חציתי אותה מפה לשם ומשם לפה - אני חלק מהכיכר הזאת והיא חלק ממני.
אבל אף פעם לא הספגתי בה דמעות, עד לפני שנתיים. הפעם הראשונה הייתה בשבוע השני של אוקטובר 2023, המאהלים הראשונים רק קמו אבל הרחבה עוד לא הפכה לכיכר החטופים; בצד של שאול המלך ניגש אליי אדם מבוגר. איך מגיעים לרחוב דניאל פריש, שאל. שמאלה בדובנוב ואז ימינה, אמרתי. תודה רבה, אמר האיש והושיט יד ללחיצה. הייתה לו כף יד חמה ורכה ונעימה שהזכירה לי את היד של סבא שלי. לחצתי אותה ופתאום שנינו התחלנו לבכות.
כל כך הרבה דמעות זלגו מאז; אני זוכר את יום ההולדת של גלי וזיו ברמן, את היום שבו נרצחו ששת החטופים, את כל העסקאות על המסך הגדול, את כל המוצ"שים. אבל הבוקר סוף-סוף - דמעות של שמחה. אני כבר לא זוכר מי מהאמהות של החטופים אמרה שדמעות שמחה ודמעות עצב נראות אותו דבר, יש להן אותו טעם - ועדיין הן הכי שונות שיש.
× × ×
חמישי, עשר בבוקר. השעון הגדול מורה 733:04:38:20. הכיכר הולכת ומתמלאת באנשים ובכלי תקשורת בכל השפות. נראה שהעיתונאים הזרים די בהלם ממה שקורה פה. 'לא ראיתי דבר כזה", לוחשת עיתונאית איטלקייה. מישהו מתיישב על הפסנתר וכולם שרים "הביתה", אחד ההמנונים הלא-רשמיים של התקופה כשממול רוקדת חבורה לצלילי ההמנון הלא-רשמי האחר, "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". עד לא מזמן השיר הזה עיצבן אותי, אבל התרגלתי. מתרגלים לכל, את זה כבר למדנו. אלה שרים "שיר לשלום" ורוקדים ריקודי עם, אלה שרים "עם ישראל חי" ורוקדים ריקודים חסידיים. מישהו מביא רמקול ושם טראנס בקולי קולות, חסיד ברסלב תוקע בשופר, שני צעירים מנגנים בגיטרה - הקקופוניה הדיסהרמונית הזאת נעימה. כשהשירה נרגעת לרגע מגיע צוות צילום, והכל מתחיל מהתחלה. צעירים חרדים מציעים לברך על ארבעת המינים, מישהו שם לי ביד כוסית ערק, אבל מישהו אחר מנפנף בדגל והכוס נופלת לי מהיד.
פתאום מתחיל לרדת גשם, פתאום נפסק. מישהי אומרת: הנה נועה ארגמני! כולם מצטופפים סביב צעירה בוכייה שמחובקת עם ההוא מהטראנס ומצלמים אותה, אבל בסוף זו לא היא. היא ממש דומה לה, אומרת אישה לרעותה. אולי זו אחותה, עונה החברה. מה פתאום, עונה הראשונה, היא בת יחידה. השעה כבר שתיים. השניות והדקות ממשיכות ונוקפות על השעון הגדול. 733 ימים, 8 שעות, 43 דקות ו-42 שניות. יש פה מאות אנשים ואלפי צלמים. כולם עוברים מאטרקציה לאטרקציה; מהטראנס לפסנתר, מהגיטרה לשופר. אין הרבה מה לעשות פה, אומרת מיכל מהרצליה, אבל אני לא יכולה להיות בשום מקום אחר. אנשים צובאים על הדוכנים של מטה המשפחות, קונים חולצות ודגלים וסיכות ויומנים.
לקראת חמש אחר הצהריים - השעון הגדול מורה 733:11:37:51 - האופוריה של הלילה והבוקר מתחילה לסגת מעט ואת המקום שהתפנה ממלאים רגשות מוכרים יותר, כמו דאגה ופחד. אנשים מתחילים להבין שהכל עדיין שביר, מתפורר בקלות. הכל עוד יכול לקרות, אומר לי דודי. עד שאני לא רואה אותם פה אני לא נרגעת, אומרת מישהי. אנשים מזכירים אחד לשני "עם מי יש לנו עסק". אתה מתכוון לחמאס, שואל מישהו. אני מתכוון לכולם, עונה השני. ישיבת הקבינט אמורה הייתה להתחיל, ונדחתה. מה יש להם לעשות שהוא יותר חשוב, תמהים פה.
לאט-לאט יש פחות ופחות חיוכים ויותר ויותר פרצופים מודאגים. קשה לשמוח אחרי השנתיים האלה, ומאוד לא פשוט לקוות; זה לא דבר פשוט לגלות על עצמך. לא שלא שמחנו בחיים הפרטיים, ולא שלא קיווינו - אבל התקווה של המרחב המופשט היא לא אותה תקווה כמו של היומיום הקונקרטי.
אני מרגיש שהתקווה בכיכר היא קצת כמו לפתוח ברז אחרי המון זמן שהיה סגור: בהתחלה נשמעים קולות מוזרים של חרחור, אחר כך יוצאים המים החומים - ורק בסוף מגיעה התקווה הטהורה, המרווה. אנחנו עוד לא בשלב הזה. אולי נגיע אליו. בינתיים המים חומים.
אני מביט סביב, מנסה לדמיין את הכיכר חוזרת למה שהייתה קודם, רחבה שלווה ומנומנמת, האם זה אפשרי בכלל. כנראה שלא. ולו רק בגלל ששום דבר, כולל אנחנו, לא יחזור למה שהיה. אנשים כבר מדברים, במטה המשפחות כמו בעירייה, על ההמשך. חלק מהמיצגים יפונו, חלק מהאוהלים יפונו, השם אולי יוחלף מכיכר החטופים לכיכר השבים, אבל השנתיים האלה יישארו חקוקות בכיכר הזאת לנצח. אם יש דבר כזה. עוד יחזרו ימי החול, אני מקווה, אבל החול יזכור.
השעה שש וחצי בערב. עינב צנגאוקר, דקיקה כקיסם וחזקה כפלדה, מגיעה. היא מתקבלת במחיאות כפיים, בחיבוקים. לולא הפמליה המקיפה אותה ושומרת עליה, היא לא הייתה מצליחה להתקדם מטר. השעון ממשיך להתקדם, חסר רחמים. 47,48 ,733:11:11:46.
עשרות חניכים של ארגון הנוער המסורתי, נוע"ם, מגיעים לכיכר, נעמדים במעגל תפילה ושירה. מוכר הבייגלה צועק "אני הולך, אני הולך", מכריז: "מחר אין יותר כיכר חטופים". בהתחלה עונים לו, הלוואי. אבל אחרי כמה זמן אובד החן וכשהוא צועק "אני הולך", אומרים לו "לך". והוא נשאר. "כשיש הפגנות של שמאלנים", הוא אומר לי בלי ששאלתי, "יש פרנסה". מישהו מתיישב ליד הפסנתר ואנשים שרים "עוף גוזל".
הערב יורד והכיכר שקצת התרוקנה מתמלאת מחדש. על מדרגות בית אריאלה נותנים עינב צנגאוקר, עומר שם טוב ואחרים הצהרות לתקשורת. הערוצים מתארגנים למהדורות. בצד השני של הכיכר, מעגלי שיח של משפחות החטופים. אני מקשיב לאבא של עומר ונקרט מספר את סיפור 7 באוקטובר שלו. ישיבת הממשלה שוב נדחית והידיעה מתקבלת בזעם. על השעון הגדול: 733:14:05:06. במעגל השני אני שומע את חן אביגדורי, שאשתו ובתו נחטפו והוחזרו, מדבר על היום שאחרי ועל חוסר ההיערכות של המדינה למגפת הפוסט-טראומה שתבוא. "משרד הרווחה", הוא אומר, "צריך לקבל תקציב כמו של משרד הביטחון". כולנו יודעים שזה לא יקרה.
השמחה של הבוקר נעלמה מזמן. העייפות המוכרת כל כך טוב משתלטת על הגוף ועל הנפש. היא נוכחת בעיניים של כל אחת ואחד פה בכיכר. עייפות של חוסר שינה, תשישות של המשא הנפשי כבד. צה"ל אולי נסוג, אבל העייפות לא. אחרי שהכל ייגמר - מה זה הכל? מה ייגמר? - כולנו צריכים ללכת לישון איזה 24 שעות. פשוט לישון ולישון ולישון.
על הבמה הגדולה כבר מתארגן "הג'אם של אביתר", לכבוד החטוף אביתר דוד שרצה להיות מפיק מוזיקלי, ועוד יהיה. ישיבת הממשלה עדיין לא התחילה. עשרות, אולי מאות אלפי אנשים מפנים את הלו"ז שלהם כבר שנתיים, אבל לשרים יש דברים אחרים לעשות.
אני הולך הביתה לקצת. אבל בכל פעם שאני מתרחק מהכיכר אני רוצה לחזור.
× × ×
בעשר בלילה אני חוזר לכיכר. השעון הגדול מורה 733:16:34:03. על הבמה הופעה. האנרגיות מתרוממות לשמיים. שרים קאברים של כוורת, רוקדים. "יש לי תחושה ששמחים מוקדם מדי", אומר לי דולב.
אני עומד ובוהה בשעון הגדול שממשיך לרוץ כבר 733 ימים ו-18 שעות. הוא הופך בשבילי למופע המרכזי - נוגע לא פחות מכל התמונות, המיצגים והשירים. אני מביט בזמן שחולף על כולנו - ויותר מכל על אלה שעוד לא פה. 733 ימים שהלכו, אזלו, נזלו. פתאום אני מרגיש כל שנייה שעוברת, כל דקה כמו משקולת על הכתפיים, כל שעה כמו אבן שנקשרת לרגליים, כל יממה כמו חץ שנתקע בלב. קל להדחיק את הזמן שעובר אם לא עומדים מול השעון הזה. אבל אני עומד מולו ולא יכול להתיק מבט. לפעמים אני פשוט יושב ובוהה בשעון למשך שעות.
ההופעה נמשכת. השמחה אמיתית, אבל חזקה ממנה הכמיהה לשמחה שמנסה להרים את הראש מעל המתח והחשש.
בפעם הראשונה אני נכנס למנהרת הדמה שהוקמה פה בתחילת השנה שעברה. הולך בחושך, בראש כפוף, בין קירות הקרטון. יוצא מבועת מהצד השני.
עוד מעט חצות - 733:17:40:32 על השעון. ופתאום כבר 733:19:17:38. שמישהו יעצור את השעון הזה! אני לא יכול יותר, ומי אני בכלל? רק אחד שלא קרה לו כלום, שגר בבית שלא נחרב, עם משפחה שלא התרסקה.
אחת וחצי בלילה והכיכר מתחילה להתרוקן. גם אני הולך הביתה, כמעט מתמוטט מול התמונות החדשות שנתלו באוהל הגדול מול בית אריאלה ובהן תמונות ה"לפני" של החטופים.
× × ×
שש שעות אחר כך, ביום שישי בשבע בבוקר אני מתייצב בכיכר. על השעון: 734:02:01:15. שבע מאות. שלושים. וארבעה ימים. מזג האוויר אפור וקריר. האוויר נעים והכיכר ריקה. תוך חצי שעה היא מתמלאת עד אפס מקום בתפילה המונית - הרבה יותר אנשים ממה שהיו אתמול, הרבה פחות אנשים ממה שיהיו מחר. ניכר שרוב המתפללים הגיעו מחוץ לעיר; אלה הסרוגים של רעננה וכפר-סבא. הרב תמיר גרנות, שבנו אמתי נפל ב-15 באוקטובר 2023, מוביל את התפילה. אני מבחין בנפתלי בנט, מוקף מאבטחים.
התפילה נמשכת כשלוש שעות וחצי. גרנות נושא נאום שכולו אהבה, אחדות ופיוס. אין לי כמובן שום טענה לגרנות, שנמצא עם המשפחות מתחילת המלחמה. אבל אני קצת כועס על המגזר - שאני בא ממנו אז מותר לי - שאולי היה יכול להטות את הכף כבר מזמן לו היה מתייצב ומטיל את כל כובד משקלו לטובת החזרת החטופים. נכון, יש להם סיבות, חלקן אפילו טובות. טוב שבאו. ובכל זאת קצת קשה לי עם ההתייצבות אחרי העסקה וההודיה לקדוש ברוך הוא שהציל את השבויים. אלה לא המקום ולא הזמן לוויכוח תיאולוגי, אבל אם נותנים לו את הקרדיט על ההחזרה, אולי ראוי גם להטיל עליו את האחריות על ההפקרה?
הזמן עובר ועובר. 734:04:56:43 על השעון. גרנות נושא מסרים של פיוס ואחווה. "אני רואה פה את כל עם ישראל, דתיים, חילונים, ימנים, שמאלנים". האמת? לא ממש.
השעון מורה 734:04:53:05. בנט יוצא ממתחם המשפחות בבית אריאלה ועובר, עם פמליית המאבטחים, דרך הקהל העטוף עדיין טליתות. רבים מהנוכחים, שעד הרגע הינהנו בכנות למשמע מסרי האהבה והאחדות של גרנות, מסננים לעברו קללות (לא גסות). הרבה מדברים על אחדות בעם. רמז: לא יקרה. לא קרה אף פעם. זה פשוט לא האופי שלנו.
התפילה מסתיימת. המתפללים עוזבים, אחרים מגיעים. הכל מתחלף: האנשים, האווירה, השעות, המוזיקה. רק התור לבית הקפה נשאר יציב.
השעה אחת ורבע בצהריים. 734:07:45:07 על השעון. מתחת לסככה מתארגנת קבלת השבת של נחל עוז - שאיבד 16 מחבריו ומחכה לחטוף עמרי מירן - שמתנהלת פה כבר שנתיים. נקווה שזו האחרונה, אני אומר למארגנים. זו לא תהיה האחרונה, אומר אחד מהם, אבל עד סוף אוקטובר לא נהיה פה. זו הלפני-אחרונה, אומרת אחרת.
בחדשות: טראמפ לא יזכה בנובל. השמש קופחת אבל יש אנשים. אין התרוממות רוח. האווירה היא כמו של פגישת מחזור שלא נגמרת.
בשעה שלוש אחה"צ - 734:09:22:51 על השעון - מתמלאת הכיכר. אי-אפשר להכניס סיכה מתחת לסככה. קבלת השבת מתחילה. הרבה רגעים של התרגשות היו פה, אבל קבלת השבת של נחל עוז היא משיאי השיאים. בנחל עוז מברכים על הנרות ומצטטים את מאיר יערי - "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב" - באותה דרך טבעית. בתפילת הבוקר של המגזר הדתי לא ציטטו אף חילוני. בנוסף, בעוד בבוקר הודו לקב"ה - בנחל עוז מודים לעם הישראלי. זה חתיכת הבדל, לא?
דני רחמים נושא דבר תורה. את רחמים פגשתי לפני כמה שנים כשהשדות של נחל עוז נשרפו - אלה היו הימים היפים והתמימים של טרור העפיפונים. הוא היה שלֵו ונחוש אז, והיום נרגש ונחוש. אילו אנשים יש בנחל עוז, ובעוטף בכלל. אחר כך מדבר דני מירן, אבא של עמרי. שניהם מדברים על אחדות - להם אני מאמין. שרים "שיר לשלום". כשמגיעות המילים "בצעקה גדולה" לא צועקים, אבל שרים בקול רם. זה מרגש מאוד.
המנחה מספר שהרבה אמנים ביקשו לבוא ולשיר היום, אבל נענו בשלילה. מלבד כמה. הוא מזמין את ששי קשת ששר "ומתוק האור בעיניים". הקול של קשת היה פותח את שערי השמיים לו היו כאלה, והנשמה שלו ענקית כמו הקול שלו. הוא ויונה אליאן אימצו אותי, מספר דני מירן. "תזכור שיש לך אבא צעיר", עונה ששי קשת.
השמש משתקפת במגדלי הזכוכית והבטון ומלהיטה את הכיכר שהולכת ומתמלאת בקבלות שבת נוספות. ספרתי לפחות שלוש.
"אנחנו פוחדים", אומרת מיכל מגן, מנהלת הקהילה של נחל עוז, "אבל אפשר לראות מפרש לבן באופק". היא מזמינה את שלישיית שוקולד מנטה מסטיק. הן שרות "שלום עליכם מלאכי השלום" בקולות הזהב שלהן, הן שרות "בואי אמא" - את המילים כתבה לאה נאור, ממייסדות נחל עוז. ואז הן שרות את "הביתה": בית ראשון שרה רותי (היא המנטה? כבר לא זוכר), את הבית השני שרה לאה (היא כנראה המסטיק) ואת הבית השלישי ירדנה. תמיד השוקולד.
דבורה עידן, אמא של צחי עידן ז"ל, שלא מתראיינת הרבה, נואמת גם היא. מה זו האישה הזאת? אני נפעם. ששי קשת שר "הבן יקיר לי" לדני מירן. זה מצחיק. עוד הפוגה קומית נרשמת כשהמנחה קורא ברמקול: שרה, שרה, הבת שלך מחפשת אותך. ומתברר שהבת כבת 70.
אם זו מסיבת פרידה - זו הפרידה המתוקה ביותר.
× × ×
בשישי בלילה, בערך בחצות, אני חוזר לכיכר והיא ריקה כמעט לחלוטין. השירה בציבור בדיוק הסתיימה. השעון מורה 734:19:48:55. אני יושב קצת לבדי בכיכר והולך לישון.
בשש וחצי בבוקר יום שבת אני מתעורר בבהלה, כאילו משהו קרה: השעון מורה 6:29. אני שותה קפה זריז וממהר לכיכר, כאילו מישהו מחכה לי שם. ואולי באמת מישהו מחכה לי - אני מרגיש שהכיכר בעצמה קוראת לי, בוא.
הכיכר ריקה מאדם, אפילו הקפה עוד לא נפתח. השעון הגדול מורה שעברו כבר 735 ימים, אפס שעות, חמישים ושבע דקות וארבעים שניות מ-7 באוקטובר. אין פה אף אחד אז אני מרשה לעצמי לדבר לכיכר בקול. את שומעת, כיכר? יש לי וידוי: בכל פעם שהודו פה לעם ישראל שרק בזכותו וכו' קצת התביישתי. באתי, כן, אבל לא באתי מספיק. צעקתי, כן, אבל לא מספיק חזק. התודה הזאת מגיעה לרבים אחרים, אבל היא לא מגיעה לי. גם את יודעת את זה, כיכר, נכון? נכון, עונה הכיכר, באמת לא עשית מספיק - אבל לאף אחד לא אכפת מנקיפות המצפון שלך, אז שתוק.
אור הבוקר עדיין רך, מציף לאט את הכיכר. היא אולי ריקה מאדם, אבל המון עורבים ויונים מתענגים על השאריות מליל אמש. עוד מעט יבואו המנקים ויצחצחו את הכיכר. היחידים פה הם אני ועיתונאי באסקי. אנחנו מראיינים האחד את השני.
השעון מורה 735:01:13:21 כשאני קורא על ניצול הנובה רועי שלו ששם קץ לחייו בלילה. המוות העצוב והנורא הזה מטיל צל על הכיכר שנהיית שחורה פתאום. המוות העצוב והנורא הזה הוא כמו סיכה חדה, לוהטת, בבועה העדינה והרגישה של התקווה והשמחה שרק החלו לבצבץ. הוא פוצץ את הבועה והזכיר עד כמה מלאה הארץ בכאב מפלח שכאן כדי להישאר. המוות העצוב והנורא של רועי שלו הראה עוד כמה עבודה יש לעשות עד שאפשר יהיה לקרוא לנו חברה בריאה. אני מביט בשעון הגדול והפעם הוא מונה את הכאב הבלתי-נסבל שעבר על שלו, שרק רצה לרקוד ולאהוב ולשחק כדורסל. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, ומתי תתחילי לתת קצת בחזרה?
ובכל זאת ולמרות הכל, השמש עולה. אי-אפשר לעצור אותה מלהציף את הכיכר. רצים ורוכבי אופניים חולפים מפה לשם. שלושה פנסיונרים מתיישבים על כיסאות באמצע הכיכר, צוותי צילום מתחילים להגיע ולהתמקם, עובדי הקפה מתחילים לפתוח, מישהו מתיישב על הפסנתר ומתחיל לנגן. הכיכר לוקחת נשימה עמוקה, כמו אומרת: הנה זה מתחיל מחדש. הערב, אני אומר לה, הולכת להיות הפגנה גדולה, אולי הכי גדולה, תתכונני. נולדתי מוכנה, עונה הכיכר בשתיקה. אבל אפילו היא לא מוכנה למה שקרה במוצ"ש.
קצת אחרי עשר בבוקר ואנשים מתחילים להגיע, כאילו השהייה תזרז את יום שני ותגרום לו להגיע ביום ראשון. כולם מדברים בשקט על ההתאבדות של רועי שלו.
לא הרבה קורה עד חמש אחה"צ, ואז הכיכר מתחילה להתפוצץ באמת לקראת ההפגנה הגדולה, אבל על זה אין הרבה מה לספר: כולם יודעים מה קרה שם.
ככל שהמועד מתקרב נדמה שהזמן מאט. השניות לוקחות את הזמן. שלא עובר. אחרי חצות אני חוזר הביתה. הכיכר עוד מלאה.
יום ראשון, שש וחצי בבוקר. לפני שאני מתיישב לכתוב את הכתבה הזאת אני עובר שוב בכיכר. השעון כבר מראה שבע מאות שלושים ושישה ימים. רק עוד יום, אני אומר לעצמי, רק עוד יום אחד.
