"המלחמה שינתה את עזה לנצח, והשינוי שנוצר עוד יעמיק. לישראל יהיה קשה לשוב ללחימה, אבל גם הפלסטינים לא ימהרו לעשות זאת". דבריו השבוע של העיתונאי הפלסטיני מוחמד עיאש משקפים תקווה של רבים בעזה, אך לצידה יש הבנה שהמציאות החדשה שנוצרה עדיין רעועה ואף נפיצה. "הקו הצהוב" הוא סמלה הבולט: גבול כמעט דמיוני בין השטח שבשליטת ישראל (כמחצית משטח הרצועה) לזה של חמאס, שנפרץ מעת לעת על ידי פלסטינים, חלקם אנשי חמאס, כפי שהיה בתקרית שלשום שבה נהרגו חמישה פלסטינים בשג'אעיה, ואמור לכאורה להשתנות אם וכאשר יתקדם ההסכם.
הרצועה ניצבת כרגע בצל מאמץ רווי דמים להשבת המצב לקדמותו. חמאס מזיע הפעם הרבה יותר מאשר בהפסקת האש הקודמת בראשית השנה. הארגון שאיבד אלפים מאנשיו מאז חודשה הלחימה ב-18 במארס נתקל באתגרים קשים מבית, ובראשם מיליציות חמושות, לצד הרס רחב ממדים בכל הרצועה. ועדיין, כשהוא מצויד באידיאולוגיה קנאית ונשען על מערכות פיקוד ושליטה שממשיכות לתפקד, הוא מצליח לאכוף בנחישות מרוּת בשטח וממחיש את המשך היותו הגורם הדומיננטי בעזה.
2 צפייה בגלריה
(שיירות עקורים שבים אל חורבות בתיהם. ישראל צריכה להתמקד באינטרסים חיוניים ופחות לדבוק ב"קווים אדומים" | צילום: אי-אף-פי, BASHAR TALEB)
המהלך הראשון והמתחייב מבחינת חמאס מאז חתימת ההסכם הוא פריסת אנשיו בשטח. בניגוד למצעדים הגלויים והראוותניים מראשית השנה, הפעם חמאס נוקט זהירות: פעיליו לובשים בגדים אזרחיים ונעים בקבוצות קטנות. "ישראל רואה בהפסקת האש הזדמנות פז להשלמת בנק המטרות", הזהיר אמש חשבון הטלגרם "חארס" המשמש את מנגנון המודיעין של חמאס. במקביל, נעשה ניסיון לשיקום מרקם החיים האזרחיים. העיריות, המשמשות פרוקסיז מטעם חמאס, פועלות לפינוי הריסות – שבהן עדיין קבורים אלפי נעדרים פלסטינים – ולפתיחת צירי תנועה.
*
גולת הכותרת של מאמצי חמאס היא העימות נגד אוסף המיליציות על בסיס חמולתי שצצו ברצועה בעקבות היחלשות הארגון, וחלקן נתמכות על ידי ישראל. הן יצאו בגלוי נגד חמאס, פגעו באנשיו והקימו מובלעות בכמה מוקדים: חמולת אל-מנסי בצפון הרצועה, דורמוש בשכונת צברה בדרום העיר עזה, מג'אידה בחאן-יונס, והקבוצה המוכרת ביותר – אבו-שבאב ברפיח, שהכריזה על מעין רפובליקה שהתיימרה להציג מודל חלופי לזה של חמאס, ומתקיימת בחסות ישראל ובשטח שבו שולט צה"ל.
יחידות סהם ("חץ") וראדע ("המרתיע") של חמאס הוציאו להורג השבוע עשרות רבות מחברי אותן כנופיות וניהלו קרבות קשים עימן, שבסופם נפלו בידי חמאס נשק וכספים שישראל סיפקה לקבוצות הללו. בהקשר הזה בלט המאבק נגד חמולת דורמוש, שבמהלכו חוסל סאלח אל-ג'עפראווי, כוכב רשת בולט מטעם הארגון. בחמאס הודפים ביקורת לגבי הפגנת ברוטליות, ויחידת סהם הכריזה ש"אסור להפגין חמלה כלפי סוכנים שגזלו אוכל מהציבור העזתי", וכי "הריגתם היא עשיית צדק". הלקח האכזרי נלמד: חמולת מג'אידה מיהרה להכריז בפומבי על נאמנות לחמאס, וכמוה גם "מועצת השבטים והחמולות ברצועה".
"החיסולים נתפסים כדבר מוצדק בעיני חלק גדול מהפלסטינים", מסביר סמיר, עיתונאי מהרצועה. "התושבים שנוכחים בהמוניהם בטקסי ההוצאה להורג וקוראים קריאות תכביר ("אללה הוא אכבר") יודעים כי חברי רוב המיליציות הם עבריינים מוכרים, וזוכרים איך בזזו סיוע הומניטרי במהלך המלחמה והתעמרו בתושבים. ובכלל, העזתים בטוחים שטראמפ נתן אור ירוק לחמאס, כפי שהשתקף בהתבטאותו שלשום ובה טען שהוא בעד עשיית סדר ברצועה".
פנטזיית החמולות היא חלק מסדרת הרפתקאות שקידמה ישראל בחצי השנה האחרונה ברצועה, כמו הניסיון למימוש חזון טראמפ לריקון האזור ולהקמת ריביירה ים-תיכונית בו (לצורך כך הוקמה מינהלת במשרד הביטחון ונעשה ניסיון לשכנע מדינות בעולם לקלוט עזתים), הקמת מנגנון הסיוע ההומניטרי GHF בהשקעת עתק שנקברה בחולות עזה (שסמוטריץ' הגדיר תפנית אסטרטגית) ותכנון העיר ההומניטרית בדרום הרצועה. אלה מעלים תהייה עד כמה ישראל לומדת מלקחי העבר, למשל מהפרשות העגומות של צד"ל ב-2000 ו"אגודות הכפרים" בשטחים. עכשיו נוצרה דילמה קשה: מצד אחד הצורך להגן על החמולות שהקשר עימן טופח והידיעה שהמזה"ת עוקב אחר המתרחש בעזה ומסיק מסקנות בנוגע לאמינות של ישראל, ומצד שני החשש שההגנה עליהן תצית את הלחימה עם חמאס.
*
בציבור הרחב בולט המונח "עוודה", השיבה, במובן הבסיסי של מאות אלפי העקורים לחורבות בתיהם. חמאס מנסה לשוות לכך צביון הרואי של "צומוד", עמידה איתנה, אך האוכלוסייה מותשת וחוזרת למציאות שבה כחצי מיליון יחידות דיור הושמדו או ניזוקו קשות, 80 אחוז מבתי הספר והמוסדות האקדמיים חרבו (מה שמעלה את שיעור האנאלפבתיות בשל שנתיים ללא מערכת חינוך), שיעורי האבטלה והעוני נושקים ל-100 אחוז, 75 אחוז מהמסגדים חרבו, וכן חלק גדול מהכבישים ומתשתיות המים והחשמל.
"חלק גדול מהעזתים חשים, או נכון יותר מקווים, שהפעם הפסקת האש תחזיק מעמד, בעיקר בגלל המעורבות האמריקאית והלחץ הערבי והטורקי", מסביר בשיחה מחמוד, עובד אונר"א מרפיח. "אף אחד לא מאמין בשינוי מהיר ודרמטי של המציאות, ודיווחים כמו צפי להגעת כ-150 אנשי רשות למעבר רפיח לא מעוררים ריגוש, אך כולם מקווים שהפסקת האש תישמר, ולאט-לאט יגיע שינוי". סקר שפירסם השבוע מכון המחקר הפלסטיני ה-PCPO ממחיש את האווירה: 71 אחוז מהעזתים סבורים שאף צד לא ניצח, והרגש השליט הוא "הקלה סקפטית" (54 אחוז), לעומת 27 אחוז שחשים בעיקר צער.
ברקע מתבסס מצב מעורפל וטעון: שלב א' של ההסכם לא באמת הסתיים (נוכח הפרת ההתחייבות להחזרת החללים) ולא החל רשמית שלב ב' (אף שהשיחות החלו) על שלל מוקשיו, ובראשם המשטר שעתיד לקום (המצרים הודיעו על 15 איש שינהיגו אותו, אך זהותם לא פורסמה), לצד הדיון על פירוק חמאס מנשק, פירוז עזה והקמת כוח בינ"ל שיופקד על עיצוב מחדש של הרצועה, דרישות שלכולן חמאס מסרב להיענות.
ישראל צריכה להיזהר ממצב ביניים מתמשך: ללא התקדמות במימוש ההסכם ותוך התגברות החיכוכים בשטח, ומנגד קושי לשוב ללחימה בשל ערבויות טראמפ (גם אם לא תהיה פריצת דרך לגבי הפירוז או הממשל החדש). יש להתמקד כרגע באינטרסים חיוניים, כמו הבטחת חופש פעולה כמו בלבנון ופריסת צוותים זרים שינטרלו חלק מהאיומים, בעיקר בציר פילדלפי, וכמה שפחות לדבוק ב"קווים אדומים" המבוססים על סיסמאות או פנטזיות שהסבו נזק בחצי השנה האחרונה.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
