הרשתות, שיתופי הסרטונים, הכתבים הדומעים, הצלמים זריזֵי המבט וכמובן הסכמת המשפחות לאפשר לנו, לציבור, להיות נוכח ברגעים הכי אינטימיים שלהן, גמרו עלינו. לנגב אותנו עם סמרטוט מהרצפה. מעולם לא נפלה על ראשינו כמות כזו של חומר מרוכז מפלח לב, ממוטט נשמה, מחזיר נשימה כמו החומר שקיבלנו עם חזרתם של החטופים.
עברנו עומס קרדיולוגי כל כך כבד מאז שאבינתן הפיל את נועה על המיטה, ארבל צירפתה את אריאל, אלקנה הניף את ראם, ולא שבענו. עוד. תנו עוד. אנחנו רוצים עוד. עוד מהרגע שגיא אוכל כדור שוקולד, עוד תמונות רגליים לבנות טובלות בים, עוד ים, אוויר, רוח, בית, חופש, משפחה, עוד לשמוע את אלון מנגן בפסנתר ואת אביתר בגיטרה. עוד להתמוטט מהתרגשות, ולעזאזל תחושת אי-הנוחות שבמציצנות.
הדוקו-ריאליטי הזה פשוט משאיר אבק לכל דבר אחר שהכרנו. אמילי דמארי חתמה חוזה והיא בדרך לעונה הבאה של "מחוברים". משהו בזה מרגיש קרינג'? כן, אבל הלוואי שההפקה תיקח לשם את כולם. תנו ללוות אותם עוד צעד ועוד יום, אנחנו רק הולכים ונקשרים. אם קודם הם היו משתחררים ואז נחטפים - כן זה אבסורד, ברור - עשרה מיליון איש היו יוצאים לרחובות כל שבת על מנת להחזיר אותם.
השמחה העצומה על שובם, כל חגיגת "ניצחון החיים על המוות" הזו שכולנו חווים יחד איתם, היא שמחה המתלפפת כמו קיסוס על גוש עצום של בעתה. בדקתי, אין מושג פסיכולוגי שנקרא "אימת השרירותיות", אבל אני חושבת שזאת בדיוק הטראומה הלאומית שלנו: זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו. זה כחוט השערה ואנחנו שם.
הסיפורים, עדותם של החטופים, לא שונים מסיפוריהם של ניצולי מחנות ההשמדה. אנחנו יודעים שרק צירוף מקרים - נחטפו ולא נשחטו מיד, שהו פה ולא פה, בידי השובים האלה ולא האלה, כי הגיעו להסדר ולא המשיכו לכיבוש עזה - החזיר אותם אל חיק משפחותיהם בחיים. אחרים עם פחות מזל - מדהים שיש אפשרות לפחות מזל מזה - חזרו בארון, או לא חזרו כלל.
מי הוכה עד עילפון ומי הורעב עד שלד? מי הורשה להחזיק חפץ כלשהו ומי החזיק רק את שפיותו? מי ראה אור יום ומי שהה בחושך? מי אצל חמאס ומי אצל הג'יהאד? למי ניתנה האפשרות לזוז ומי נכבל בשלשלאות? מי הוחזק בכלוב ומי נזרק לבור, ואפשר להמשיך ישר לפיוט "ונתנה תוקף": "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה" ומי, אלוהים אדירים, נכלא בגפו, שנתיים בגפו, שנתיים, בגפו, ומי חלק גיהינום עם חברים? והרי זה הבדל שאין לו שיעור.
"אימת השרירותיות" רוחשת בתוכנו תמיד. זה לא חדש; אנחנו הרי יודעים שהחיים הם שכבת קרח דקה העלולה בכל רגע להתבקע. אבל שובם של החטופים הוא המחשה כל כך קיצונית לכך, כיוון שהם עשו את הדרך ההפוכה, מהמצולות לחיים, כמו גייזר. ובתוך תחושת הכאוס, האבל ואיבוד האחיזה של השנתיים האחרונות, הנה מתפרצים החיים בכל עוזם. אלה לא עין אחת צוחקת - עין שנייה בוכה; זו העין עם הרסיסים של אלון אהל, העין שעוד נמצאת בטראומה של 7 באוקטובר, יחד עם העין הבוכה מאושר של המשפחות ושלנו.
נס. נס שהם בחיים, נס שהם פה. גם אני, החילונית המוחלטת, מרגישה את תחושת הניסיות, רק שעבורי נס היא מילה המתארת בפשטות הסתברות נמוכה, חלק מאותה שרירותיות שבה מתנהל העולם. אני חשה אמנם פליאה והודיה, רק שלצערי אין לי איפה להניח אותן.
לתפיסתי, היו אלה תנועות טקטוניות במזרח התיכון, ברית אינטרסים, תשוקה ילדותית לזכות בנובל, שהובילו את טראמפ - שעון ג’ינג’י מקולקל שצדק במקרה - לכופף את נתניהו להגיע להסדר; התודות ללוחמים הגיבורים תמיד מוצדקות, תמיד, אבל החיילים היו יכולים להמשיך להתבוסס בבוץ העזתי ולא להציל אף חטוף, אלא דווקא להביא בשוגג למותם. וכן. בהחלט מגיעה לעינב צנגאוקר תודה ענקית, פרס נובל לנחישות, אבל באותה מידה שניצחה יכולה הייתה גם להפסיד. האם סופת ההתחזקות הרוחנית שאנחנו עדים לה כעת היא תגובת הנגד לאותה שרירותיות?
בעדותם מספרים החטופים כי מה שנתן להם תקווה וחיזוק נפשי הוא ההיאחזות באמונה ובתפילה: מתן צנגאוקר ומתן אנגרסט ורום ברסלבסקי ויוסף חיים אוחנה סיפרו כבר בעדויות הראשונות שהם התפללו כל יום.
דווקא במקום המופקר ביותר שאפשר להעלות על הדעת, כשמעליהם רעשי הפגזות, כשבכל רגע כיפת המנהרה יכולה לקרוס על ראשם, הם התחזקו באמונתם. איתן הורן מניר עוז, קיבוצניק חילוני, סיפר שצם ביום כיפור - למרות שבין כה גווע ברעב - והנה, שוחרר.
חשבתי בימים האחרונים על ניצולי השואה הראשונה, המקורית, שיצאו מהתופת הפוכים - מרוקנים מאלוהים. עבור רבים, בעיקר בקרב יהודי מזרח אירופה, שתיקתו של האל במחנות הפכה לשבר אמוני. אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, כתב: “לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי”. הוגים יהודים ורבנים מודרניים שנאלצו להתמודד עם השאלה “איפה היה אלוהים בשואה”, נטו להשאיר אותה תלויה באוויר. השורדים שהגיעו לכאן לא נתפסו בשום אופן כעדות למעשה ניסים. הם כונו “אודים מוצלים”. נדיר היה למצוא ניצול אושוויץ שיאמר שאליהו הנביא היה איתו ומלאכים סבבו אותו, כמו שאמר הרבי דוד חי אבוחצירא לאביו של יוסף חיים.
בשואה הראשונה התעצבה התקומה - ה”לעולם לא עוד” הזה שעליו גדלנו. בשנייה, עם כל הרצון הטוב של ביבי לגזלט את שם המלחמה, התעצבה החזרה בתשובה, אין ספק שיצאנו ממנה הרבה יותר דתיים משנכנסנו. אולי כי אל מול ארגון איסלאמי ג’יהאדיסטי מתועב שפועל מתוקף חוקי השריעה, מה שמבקש להתרומם בגאון זו הזהות הדתית. מול האלוהים שלהם - האלוהים שלנו. רום ברסלבסקי סיפר בעדותו ששוביו דרשו ממנו להתאסלם בתמורה לתנאים טובים יותר, והוא סירב.
גם בתנאים הקיצוניים ביותר נותרת לאדם החירות לבחור ולצקת משמעות אל תוך מציאות בלתי נתפסת ושרירותית באכזריותה, טען ויקטור פרנקל, ניצול אושוויץ ומחבר הספר “האדם מחפש משמעות”. האמונה עבור רבים מהחטופים הייתה כנראה בחירה כזו, החירות הכמעט יחידה שנותרה להם. ועוד המשיך וכתב ויקטור פרנקל לפני 80 שנה על הניצולים ששבו עכשיו: “הדרך שבה נשאו את סבלם הייתה הישג נפשי אמיתי”. וזה כל כך מדויק, כי נדמה לי שהדרך שבה נשאו החטופים ששבו אלינו מהשאול את סבלם, כמו גם תושייתם, גבורתם, ובעיקר נדיבותם זה כלפי זה, היא שהדביקה עם שלם באהבה.
