זה היה בשבוע הראשון למלחמה, וגם בשבוע השני. התראיינתי לרשתות זרות. על החצי השני של המסך הופיעו שידורים מעזה. בניינים מופצצים. נשים חופרות בניסיון לאתר גופות של בני משפחה. מחזות קשים. לא הייתה שום משמעות למה שאמרתי. הרי תמונה שווה אלף מילים. וקטע וידיאו ‑ מיליון. ההפגנות נגד ישראל התעצמו והלכו. גם בהנחה שננצח בקרב, כתבתי אז, אנחנו עומדים להפסיד במערכה. ואסור להפסיד.
יצאתי מחליפת העיתונאי והתקשרתי לכל מי שאני יכול מהצמרת המדינית. אנחנו במלחמה הצודקת ביותר שעלולה להפוך לכישלון הגדול ביותר, אמרתי וכתבתי להם. יש צורך, טענתי אז, גם בכתובים, להכריז על הפסקת אש חד-צדדית עם דרישה מחמאס: שחרור חטופים ופירוז הרצועה. הסיכוי שחמאס יאמר כן, זה היה ברור, שאף לאפס. ואם חמאס, כצפוי, היה אומר לא ‑ ישראל הייתה זוכה לקצת יותר לגיטימציה. צריך לעשות את זה שוב ושוב, כתבתי.
כמעט כל מקבלי ההחלטות ניפנפו אותי. היו שניים, שנכחו בישיבות קבינט, שאימצו את הרעיון, לפחות בחלקו. עכשיו מותר לספר שאחד מהם היה ראש המל"ל דאז צחי הנגבי. מיותר לציין שההמשך ידוע. ישראל בחרה באסטרטגיית הפטיש. התמיכה בה התחלפה מהר מאוד בעוינות הולכת ומתרחבת, והיא הגיעה למפולת המדינית החמורה ביותר מאז הקמתה.
כשמסית כמו דודי אמסלם חתום על הבקשה של הח"כים לחון את נתניהו, בתירוץ של דאגה לאחדות, אז מדובר בלעג לרש. וכשמדובר בראש ממשלה שמסית כמעט בכל צעד, אז המכתב הזה הוא הבל הבלים
היינו רגע לפני מעבר ממפולת לקריסה. טראמפ הושיט לנו חבל, הציל אותנו, וגם כרך לנו חבל מסביב לצוואר. לא כדי לחנוק אותנו. כדי לכפות על בנימין נתניהו בדיוק את מה שהוא רוצה. ישראל תמיד הייתה תלויה בממשל האמריקאי, אבל עכשיו, מעבר לחיוכים ולחיבוקים, אנחנו במצב שונה לחלוטין. בקריית-גת מוקמת המפקדה הקדמית של וושינגטון. ההחלטות מתקבלות שם. לא בירושלים. טראמפ כפה על ישראל את מה שישראל הייתה צריכה לעשות מיוזמתה. זה מסוכן, משום שחמאס יודע שידיה קשורות. הוא יודע שטורקיה וקטאר הן חלק מהסדר החדש. אלה שתי המדינות המוסלמיות היחידות שמזוהות עם האחים המוסלמים. בדיוק כמו חמאס. החתול ישמור על השמנת.
היה אפשר למנוע את זה. הנגבי הבין את זה. אבל כל מי שחשב אחרת סולק. משום שהפמיליה דורשת ציות מוחלט. זה עצוב להנגבי. זה עצוב לישראל.
לחמש את השונאים
חוק הריבונות עבר בקריאה טרומית. 25 חברי כנסת בעד, 24 נגד. אנחנו יודעים מראש שאין להצבעה בכנסת שום משמעות מעשית. משום שבפועל, בעל הבית, נזכיר שוב, נמצא בוושינגטון. הוא הצהיר שהוא לא ייתן לזה לקרות. הוא לא אובמה. הוא לא ביידן. הוא הידיד הגדול והחשוב ‑ טראמפ. אבל להצבעה הזאת יש משמעות סמלית, משום שחברי הכנסת מהימין לא מסתפקים במפולת המדינית שאליה הגיעה ישראל, והם חייבים לספק תחמושת לשונאיה. אלה יגידו עכשיו: הפרלמנט הישראלי החליט ברוב קולות על סיפוח.
למי זה טוב? לאף אחד. גם לא לאותם חברי כנסת מהימין שתמכו בהצעה. אבל כמו במהלך כל השנתיים האחרונות, הם יעשו כל דבר כדי להשמיע הצהרות אוויליות, פשיסטיות, על מחיקת עזה, על טרנספר, על התיישבות ברצועת עזה, על "בוננזה". ואין להם שום כוונות להפסיק את הפגיעה האווילית הזאת בישראל.
פטור מאחריות פלילית
"כל עוד מתנהל משפטו, שהוא כפצע מדמם בגוף החברה הישראלית, לא תהיה אחדות בישראל". כך כתבו השבוע שרי הליכוד לנשיא המדינה יצחק הרצוג בבקשה למתן חנינה לראש הממשלה נתניהו. הם צודקים. המשפט הזה, שבקצב הזה לא יסתיים בעשור הקרוב, לא מחזק את שלטון החוק. הוא פוגע בו. הוא מעמיק את המחלוקת. היה צורך להגיע להסדר טיעון כשזה עוד היה אפשרי. היה אפשר לפנות למסלול של גישור פלילי, הליך תקין, לפי דין, שהיה מוריד את גובה הלהבות. אבל היועצת המשפטית הנוכחית גלי בהרב-מיארה החליטה להתעלם. ייקוב הדין את ההר.
דא עקא, שכאשר מכתב כזה מגיע מחבורה של מסיתים, כמו אחד, דודי אמסלם, שיש לו חוצפה לחתום על מסמך שבו כתובה המילה "אחדות" ‑ אז מדובר בלעג לרש. וכאשר נתניהו, כמעט בכל מה שהוא עושה, מדיח ומסית ונכנע לגחמות של בן גביר ‑ אז המכתב הזה הוא הבל הבלים. הרי אין כאן דרישה להסדר טיעון. יש כאן דרישה למתן פטור מוחלט מאחריות פלילית. כדי שרגע לאחר שנתניהו יקבל חנינה, הוא ייצא בקמפיין הסתה משודרג בנוסח "אמרתי לכם".
אז כן, המשפט הזה פוגע בישראל. מזמן היה צורך להגיע להסדר טיעון. אבל קודם שנתניהו יפעל למען אחדות. קודם שייקח אחריות על אסון 7 באוקטובר. קודם שיפסיק את הליכי החקיקה למהפכה המשטרית שכבר פגעו בישראל, והוא מתעקש לחזור אליהם. קודם שיבטל את המאמץ הנכלולי לגיבוש חוק השתמטות, שפוצע את ישראל. אחר כך, רק אחר כך, אפשר יהיה לדבר על חנינה לצורך אחדות.
אני והחבר'ה
פרופ' אסף מידני כיהן כיו"ר הוועדה הציבורית לעדכון דרכי גיוס, מיון והכשרה של דירקטורים בחברות ממשלתיות. הוועדה מונתה על ידי דודי אמסלם, כדי להסיר את המגבלות על מינויים פוליטיים. דוח הוועדה, שפורסם בפברואר, זכה לביקורות נוקבות. אבל נדמה שהביקורת על "נבחרת הדירקטורים", שלא רק אמסלם השמיע, הייתה מוצדקת, לפחות בחלקה.
מיותר לציין שאמסלם מינה לוועדה אנשים כלבבו. התוצאה הייתה ידועה מראש. הרבה יותר גמישות במינויים. בהמלצות הוועדה לא הייתה הפקרות. היו גם ריסונים. אלא שגם הגמישות שהעניקה הוועדה לשר לענייני כלום לא הספיקה לו. הוא קיבל את ההמלצות שהפכו להצעת חוק, שידועה כ"חוק הג'ובים", אבל ללא ריסונים. "הצעת החוק", כתב השבוע מידני, "פוגעת באיזון הראוי בין הדרג הפוליטי למינהל הציבורי". הנה לנו תומך מובהק ברפורמה, שהשתמשו בהמלצות שלו בדרך הקלוקלת ביותר. לא לשינוי הזה הוא פילל. משום שכפי שאמר אמסלם על שיטת העבודה שלו, "אני מגיש אנשים שאני מכיר מהחבר'ה".
זה בעצם הסיפור של הרפורמה המשפטית. רבים וטובים דרשו אותה בעשורים האחרונים. מהפרופסורים יואב דותן ודני פרידמן עד רות גביזון ז"ל. וכן, גם עבדכם הנאמן יצא שוב ושוב נגד האקטיביזם. אבל אז הגיעו יריב לוין ואחרים. הם לא רצו רפורמה. הם רצו דורסנות פוליטית במקום אקטיביזם. הם לא רצו לתקן את מערכת המשפט. הם רצו לשלוט בה. הם דחו את כל הצעות הפשרה. בדיוק כמו הסיפור של מידני. הוא הציע תיקון. אמסלם רוצה שליטה מהמקפצה. כך לא בונים מדינה מתוקנת. כך הופכים את ישראל למדינה מקולקלת ומופקרת.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
