1. נפתח בזוטות, לפני שנעבור למשהו רציני. אני בן 50 עוד מעט, ויש לי פחות סבלנות לשקרים. כרוב אדום הוא בצבע סגול, דג זהב זה סתם דג כתום, ואין שום סיבה לצאת מאזור הנוחות. איזו מין עצה מטומטמת זו "לצאת מאזור הנוחות"? זה אזור של נוחות, מה לא הבנתם? מה יותר מדויק לאדם מלהיות באזור כזה? זה כמו שאומרים "לפרוש בשיא". זין. אם אני בשיא, למה לפרוש? תפרשו רק כשאתם גמורים, חבר'ה. אותי יגרדו מהכביש עם שפכטל, לא אלך רגע לפני.
המתנה שנתתי לעצמי לגיל 50 זה סיבוב הופעות חדש ועוד כמה דברים, נגדיר אותם כרגע כ"מסע רוחני", ואולי בחלוף הזמן ובמעלה הדרך אכתוב גם עליהם. אבל יש דבר אחד שברור לי בגיל 50, והוא שאני לא מי שהייתי. קודם כל, משום שזה טבעו של עולם. מי שהיית בגיל 20 אינו מי שאתה בגיל 30, ומי שהיית בגיל 30 אינו מי שאתה בגיל 50.
אבל קרה לנו גם משהו קולקטיבי: 7 באוקטובר שינה אותנו. אנחנו לא מי שהיינו.
2. רגע לפני תחילתו של טקס מרגש שעליו אספר עוד מעט, הח"כ לשעבר יזהר שי הכיר לי את בתיה כהן. אני מבקש מכם להקדיש לאישה היקרה הזו רגע, כדי להבין מה אנשים במדינה הזו עברו. בתיה בת 84. אישה מרשימה. עיניה כחולות ומלאות אור. היא אם שכולה לבן שנפל במלחמת לבנון הראשונה. ב-7 באוקטובר בתיה הייתה בביתה בכפר עזה. נכנסה לממ"ד. רקטה שפגעה בביתה חדרה דרך התקרה וחצצה בין הסלון לממ"ד. המחבלים שנכנסו מאוחר יותר לבית התעצלו לעבור דרך ההריסות, ונשארו בסלון ובסמוך לבית. זה היה מעין חפ"ק שלהם. בתיה, ילידת מרוקו, מבינה ערבית. היא הבינה את כל מה שהם דיברו, ובמשך שעות ארוכות, כשהיא בממ"ד לבדה עם הכלב שלה (הוא לא נבח פעם אחת!), בתיה האזינה למחבלים. לדבריה, כפר עזה הייתה מחולקת להם לפי מספרי בתים. אלה לא מספרי הבתים האמיתיים, אבל היא שמה לב שהם באו עם מפה ממוספרת. המחבל הבכיר שלח אחרים ללכת לבית מספר 7 או 11 וכן הלאה. הם ידעו, כך היא אומרת, איפה גרים חברי כיתת הכוננות, והיה להם המון מידע על כפר עזה.
3. בתיה הייתה 30 שעות בממ"ד, רוב הזמן כשעשרות מחבלים מעבר לקיר ביתה. אחרי 30 שעות חייל בשם אלון קליינמן חילץ אותה. היא זוכרת אותו היטב. אחרי כמה חודשים ביקשה לפגוש אותו ולהודות לו, אבל התברר לה שאלון ז"ל נפל בהמשך המלחמה. זה שבר את ליבה. זו הייתה עוד מכה בשרשרת שניחתה על האישה היקרה הזו. גם שחר אביאני ועומר צדיקביץ ז"ל, שהיו נשואים לבנותיה, נרצחו על ידי מחבלים במתקפה הארורה. שתי בנותיה מגדלות לבד את ילדיהם. יש לבתיה שמונה נכדים שנותרו ללא אב. והנה היא עומדת מולי, הגיעה לצפון לטקס מיוחד לזכרו של בן הקיבוץ נטע אפשטיין ז"ל, שגם הוא נרצח, והיא מראה לי כובעי צמר שסרגה לגלי וזיוי ברמן, שלהם חיכתה כל כך שישובו.
ואני תוהה איך האישה הזו, אם שכולה שאיבדה שני חתנים ומחבלים היו בתוך ביתה, שומרת על חיוניות כזו. יש לה כל כך הרבה סיבות לוותר, אבל היא ממשיכה קדימה.
סבתות קיבוצניקיות זה אכן הכוח הכי חזק בטבע.
4. היה איזה רגע בטקס שהזמנתי את נטע אפשטיין לשאת דברים. שזה בלתי אפשרי, כי הטקס היה לזכרו. נטע נרצח בכפר עזה ב-7 באוקטובר, כשקפץ על רימון כדי להציל את ארוסתו. עוד אחד מסיפורי הגבורה הבלתי ייאמנו שקרו פה: הם היו בממ"ד ולפתע הושלך פנימה רימון. נטע צעק "רימון!" וקפץ עליו. ארוסתו המקסימה ניצלה. בכל מקרה, במקום לקרוא לאמו איילת לשאת דברים, קראתי בטעות לנטע. זה היה רגע נחמד, כי צחקנו על כך שזה מה שקורה כשמזמינים אותי להנחות אזכרה ולא את דן כנר, וחשבתי שבטח נטע, שהקשר עם משפחתו נוצר לאחר ששלחו לי תמונה של חדרו המפויח עם ספר שלי על הרצפה, היה צוחק מהטעות הזו.
נטע היה עלם חמודות, ילד רגיש מתוק ומלא הומור. הוא שירת בצנחנים והתנדב הרבה עם תלמידי חינוך מיוחד. לזכרו הוקם כעת מרכז הדרכה לצעירים העוסקים בחינוך מיוחד בכפר נהר הירדן. מי שהסיר את הלוט היה סבא של נטע, עמוס.
מה שלומך, שאלתי אותו, ועמוס ענה שלא קלה לו הבדידות. היינו 62 שנה יחד, אני ואשתי, הוא סיפר. ב-7 באוקטובר היא נרצחה לידי.
5. איילת אפשטיין גיבורה. היא איבדה את חמותה, את בנה, את אחיה, את בנו ואת גיסה. היא קורבן של הפקרה נוראה, אבל בחרה בטוב. להמשיך קדימה, ולעשות טוב בעולם. והיא גם אוהבת הומור שחור, שזה דבר שאני באופן אישי מעריך מאוד.
איילת ובתה רונה ביקשו לתת לי אנקדוטות מצחיקות כדי שאוכל להשתמש בהן בטקס. סיפרו לי על סיטואציה שבה יש מאות מחבלים בחוץ, אין חשמל, איילת מתגנבת שפופה החוצה מהממ"ד כדי להביא לסבא עמוס כריך. כשהיא חוזרת לממ"ד הוא שואל: אפשר לשים את זה בטוסטר?
הם צוחקים הרבה, משפחת אפשטיין. הם לא עושים זאת במקום לבכות, אלא כדי שהבכי לא ינצח. כדי שהבכי לא יהיה הדבר היחיד.
לא זכיתי להכיר את נטע אפשטיין, אבל זכיתי לראות את סבא שלו בעשור התשיעי לחייו, אדם שאשתו נרצחה לנגד עיניו ואיבד גם בן ונכד נוסף ועוד חתן, מסיר את הלוט וחונך מקום חדש שיהפוך את חייהם של ילדים עם מוגבלויות לקצת טובים יותר. וחשתי הרבה מאוד צער, אבל גם הרבה מאוד תקווה. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.10.25
