את מפקד חטיבת גולני, אלוף משנה עדי גנון (43), פגשנו השבוע באחד המוצבים שהקים צה"ל ברצועת הביטחון החדשה בעזה. חטיבת גולני בפיקודו סיימה שבעה חודשי תמרון עד להפסקת האש שהוכרזה לפני כשלושה שבועות, ומלבד גדוד 51, עזבה את הגזרה. "אימונים, החזרת כלים לכשירות, טיפול בחיילים שצריכים טיפול, וגם הרבה זמן בית – מגיע להם", אומר המח"ט. הוא עצמו נשאר כאן, אף שבשבעת החודשים האחרונים היה בבית ימים בודדים בלבד. "משימות ייעודיות במרחב", הוא מגדיר בשפה צבאית את הפעילות שעליה הוא אחראי במהלך הפסקת האש – משימות התקפיות במרחב שבין הגבול לקו הצהוב.
"יש עוד הרבה מה לעשות", הוא אומר. "אנחנו במלחמה ועוד לא סיימנו כלום. כאן נחיה תמיד על החרב. גם בטקס הסיום, אחרי מרכבות גדעון ב', אמרתי ללוחמים: 'המלחמה לא הסתיימה. נכון, יש הפסקת אש, אבל כל עוד יש חטופים חללים שלא חזרו וכל עוד לא כל המשימות הושלמו והפסקת האש מקבלת תוקף מלא, אין לנו את הפריבילגיה להגיד שהמלחמה הסתיימה'. זה הדנ"א של גולני – עד הניצחון".
ניצחנו? מוטטנו את חמאס?
"תלוי איך ואיפה מסתכלים. במקומות שבהם חמאס פגש אותנו – ניצחנו. בשג'עייה, בעיר עזה, הגענו לאן שרצינו. ואני יכול להעיד על ההבדל, כי הייתי כאן קודם ב-2014, בצוק איתן, כסמג"ד 13. 20 חטופים חיים חזרו. חטופים חללים התחילו לחזור. זה הולך ומתממש וזה חלק מהדרך. גם את מלחמת לבנון השנייה סיימנו עם תחושה צורבת, אבל בדיעבד, במרחק השנים, היו שנים ארוכות של שקט. היום אנחנו במצב שאין לי בעיה להקפיץ את החטיבה ולהיכנס ברצועת עזה לאן שצריך".
היו אזורים שלא יכולת לפעול בהם בחופשיות.
"פעלנו במגבלות של חטופים חיים במרחב. איפה שהתאפשר לנו, הבאנו את מה שרצינו. בעיניי זה סופר-ערכי להילחם באזורים שיש בהם חטופים, סביב המגבלות כמובן. עידן אלכסנדר למשל, לוחם מגדוד 51 שלנו, שנחטף ב-7 באוקטובר, ולשמחתנו הרבה שוחרר. אתה יודע שיש לך לוחם שם, וכמפקד זה ערכי לעשות כל מה שאתה יכול, גם אם אתה מוגבל. היו שם אזרחים שנלקחו מהבתים שלהם, מהמיטות. זה כישלון שלנו כארגון. לצד לחימה הרואית בקו ב-7 באוקטובר, המשימה של גולני הייתה גם להגן על היישובים".
אבל בפעולה תחת מגבלות, אתה מסכן את הכוחות שלך.
"הצבא ידע לארגן מול מינהלת השו"ן (שבויים ונעדרים) את הפעילות באזורים האלה וקיבלנו גבולות גזרה מאפשרים. האויב ניצל את המגבלות האלה היטב, בירי מנגד ובצליפות, אבל אם הייתי מאתר צלף, למשל, גם אם הוא היה במרחב של מגבלת השו"ן, הייתי יכול לפעול. איפשרו לנו להשתמש באש שטוחה. גם באירוע של בית החולים נאסר בחאן-יונס, למשל, כשהלוחמים שלנו חשו סכנה, הם לא חששו לירות".
ב-7 באוקטובר 2023 שימש עדיין אל"ם גנון כראש מחלקת האימונים בזרוע היבשה. כשהחלו האזעקות מיהר לחמ"ל של מז"י בקסטינה, ומיד אחרי הימים הראשונים של טיהור יישובי העוטף החל לרכז את אימוני כל יחידות הזרוע לקראת הכניסה לתמרון ברצועה. באפריל 2024, במהלך המלחמה, קיבל את הפיקוד על חטיבת גולני, שבה גדל, והחליף את תא"ל יאיר פלאי, שקודם למפקד אוגדת הבשן בגזרת הגולן וסוריה. את ההודעה על בחירתו למח"ט גולני קיבל גנון חודש בלבד לפני כניסתו לתפקיד. "התפקיד הזה הוא החלום של כל מפקד בחטיבת גולני", הוא אומר. "מיד כשקיבלתי את ההודעה שנבחרתי להיות המח"ט הבא קפצתי, ואוטומטית הטלפון הראשון שרציתי לעשות היה לבנבה".
"בנבה" – אלוף משנה יצחק בן בשט ז"ל, נחשב לאגדה בחטיבת גולני שבה שימש בין השאר גם כמפקד הסיירת. בחרבות ברזל הוא התנדב לשמש כמפקד החפ"ק של מפקד החטיבה פלאי, וב-12 בדצמבר 2023 נפל בקרב בשג'עייה לצד תשעה לוחמים נוספים, בהם מג"ד 13 של גולני, סגן אלוף תומר גרינברג ז"ל. "בגדוד 51, כשבנבה היה מפקד פלוגה, פלאי היה הסגן שלו, ואני הייתי מפקד מחלקה", נזכר גנון בכאב. "הוא היה חבר, אח. המון שיחות נפש. הוא היה מנטור בלחנך אותך לגולנצ'יקיות: 'תגיד הכל, בלי מילים יפות, בגובה העיניים, בשפה פשוטה'. הוא ואני נשאנו את הארון של רועי לוי בהלוויה שלו (אל"ם רועי לוי ז"ל, מפקד היחידה הרב-ממדית שנחשב אף הוא לאחד מסמלי חטיבת גולני שבה גדל, ונפל בקרבות 7 באוקטובר – י"י, ר"ו), ואני הייתי גם בין נושאי הארון של בנבה".שכניסתו לתפקיד המח"ט לוותה בחשש מסוים. "תוך כדי מלחמה, להיכנס לנעליים גדולות של מח"ט שתימרן חודשים ברצועה, זה לא פשוט. התקשרתי לקלפר (אלוף שי קלפר, מפקד פיקוד העורף), שהיה אז מפקד אוגדה 91 בצפון. הוא היה מח"ט גולני בעבר, והוא נתן לי הרבה חיזוק לקראת הכניסה לתפקיד. נכנסתי באפריל ומיד התחלנו באימונים לקראת חיצי הצפון - הכניסה ללבנון. אני זוכר היטב את הלילה של חציית הגבול. הכניסה למארון א-ראס. הייתי שם בלבנון השנייה (כסגן מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 51) ולחזור לשם כמח"ט, לראות את הכוחות – גדוד 13 וסיירת גולני – מטפסים רגלית במקביל, זו דריכות והתרגשות עצומה. לבנון תמיד הייתה תרחיש הייחוס של גולני".
בעזה הגעתי לעמדה ופגשתי לוחם עם מקלע. 'גא–נון', הוא צעק לי, לא 'המח"ט' או 'המפקד', אלא 'גא–נון, רוצה לירות?' אמרתי לו 'בטח'. זו רוח גולני. עם כאלה לוחמים, אין לאף אחד סיכוי"
מצייר את החיצים
אחד האירועים הקשים ביותר במהלך לחימת החטיבה בלבנון היה באוקטובר 2024, ערב סוכות. חמישה מלוחמי הסיירת נפלו בקרב מול חיזבאללה בכפר עייתא א-שעב, ובראשם המ"פ, רב-סרן אופק בכר ז"ל בן ה-24. "בכר גדל באגוז", אומר גנון. "כשחיפשתי מ"פ לסיירת רציתי מישהו מגולני, אבל מפקד חטיבת הקומנדו לחץ עליי לקחת אותו. אני זוכר מה הוא אמר לי: 'הוא תותח שחבל על הזמן. תן לו להיות מ"פ אצלך. הוא יודע לפקד על אנשים'. השתכנעתי והבאתי אותו. יום לפני שהם נפלו תפסנו את מפקד עייתא א-שעב בחיזבאללה. אמרתי לבכר 'תביא אותו אליי, תגיד לו שמח"ט גולני רוצה לדבר איתו'. בכר הביא אותו והוא פחד, בכה. הפליל 12 מטרות שהורדנו בעקבות הדברים שלו. זה היה הישג מטורף. אמרתי לבכר: 'בשביל זה הגיע לך להגיע לגולני'".
127 לוחמים איבדה חטיבת גולני במלחמת חרבות ברזל, הרבה יותר מכל חטיבה אחרת. 73 מתוכם נפלו ב-7 באוקטובר. "כל אובדן של לוחם תחת פיקודי, זה אירוע שיהיה איתי תמיד", אומר גנון בכאב. "אני יכול לזכור כל נקודה שהייתי בה כשאיבדתי לוחם. כמפקד, אתה אחראי. אתה זה שמצייר את החיצים הכחולים על המפה. במלחמה אתה מבין את המשמעות של הציור הזה – אתה שולח אנשים לשם. הדבר הזה צרוב בי מאוד, במיוחד אחרי שנה וחצי עם הרבה קרבות. בחאן-יונס, ברפיח, בבית החולים האירופי בחאן-יונס שכבשנו עם שלדג ועם יהל"ם במבצע לילי שבו חוסל מוחמד סינוואר, בדיר אל-בלח, בעבסאנים וכמובן בעיר עזה. קרבות קשים".
מ"צ עצר גולנצ'יקים שנסעו בהאמר בלי משקפי מגן. הם הקיפו אותו והוא נבהל והזמין משטרה כחולה. דיברתי עם השוטר והוא אמר: 'אל תדאג, גם אני הייתי בגדוד 51'"
הוא כותב כל דבר. מחזיק מחברות מסודרות ומתעד התנהלות של כל תקרית ואירוע, ובהמשך מזין אותה למחשב. "אני עושה מצגות וורד, סרטונים לכל שלב, הכל כדי לשמר. גם כקטע היסטורי, אבל בעיקר לצורך למידה מבצעית. מבצעים תחקיר קפדני לכל אירוע, מעבירים גם לבא"ח (בסיס האימונים החטיבתי שבו מוכשרים הלוחמים) שילמדו גם שם, ומפיקים לקחים. אחרי שנתיים של לחימה יש הרבה שינויים. בתמרון הראשון, למשל, עברנו ממקום למקום. כאן, במרכבות גדעון, זה כבר נעשה באופן שיטתי, השמדת תשתיות מסודרת".
גם חמאס לומד.
"לאויב יש תהליך למידה מתמשך, ולא פעם שינינו ושיפרנו שיטות פעולה כי הבנו שלמדו אותנו. יש עוד הרבה עבודה, ואנחנו צריכים להתכונן כל הזמן. אסור לנו לשכוח מה קרה 900 מטרים בקו אווירי מכאן, במוצב נחל עוז, ב-7 באוקטובר. יש הרבה הרבה מה לתקן. הם היו מדויקים. במפות שלהם שמצאנו במוצב, הם תיכננו זמנים. היה כתוב: 'נחל עוז – 2:08 דקות'. בדיוק זמן הנסיעה שנדרש. אני לא מזלזל בהם לרגע. מי שעשה כאן את 7 באוקטובר – טיפש הוא לא. הם ניתחו את המערכת שלנו, זיהו את נקודות התורפה. גם לי, אם הייתי מג"ד בגזרה ב-7 באוקטובר, זה יכול היה לקרות. איפשרנו למערכת של חמאס להכין את עצמה למלחמה עלינו ולא ידענו לתת בזמן התרעה שבנינו עליה. אני מתחקר את כל הקרבות. דריכת המערכת הייתה קריטית פה – והיא לא קרתה. צריך לשמוע את ההקלטות של 7 באוקטובר כשסמג"ד 13, בוימפלק (רס"ן ניר בוימפלק, שנפצע קשה בראשו) אומר: 'אני לא יודע למה, אבל ההנחיה היא שלא יורדים לגדר'. או כששני מ"פים בגדוד, שילה הר-אבן ז"ל שנפל, ובוני, מדברים ביניהם בקשר ואומרים: 'זה אני ואתה נגד כל העולם'".
איך זה משפיע עליך כמח"ט?
"זה אירוע שמלווה אותי כל הזמן, ואני מאמין שהוא צרוב אצל כל מפקד. הדריכות כל הזמן בשמיים. אני עובר בין עמדות השמירה, רואה את עמדות המאג ושואל, 'למה רק אחד? למה אין עוד שני מאגים בכל עמדה?' אני חולה מאגים. בציר מגן עוז (שמבתר את חאן-יונס בין מזרח למערב) קמתי בוקר אחד והודעתי: 'התרעת מח"ט'. המשמעות: בשלושת הימים הקרובים עושים מארבים מחוץ למגננים. הייתה לי תחושה שתהיה פשיטה".
והייתה?
"באותם שלושה ימים לא, אבל ב-8 באוקטובר האחרון 11 מחבלים פשטו על המגנן. הרגנו כמה ואחרים ברחו".
אבל הדריכות לא מתבטאת רק בזה. "לפני הכניסה לעיר עזה", מתאר גנון, "היו לנו רק כמה ימים להתארגן אחרי המשימות הקודמות שלנו בחאן-יונס וברפיח. ידעתי שעזה היא משהו אחר. אחרי חאן-יונס ורפיח, שבהן הכל כפרי ושטוח, פתאום אתה צריך להילחם בין ובתוך רבי-קומות מטורפים. אתה מסתכל בתמונת הרחפן ומקבל סחרחורת. התעקשתי שיבנו מודל לאימונים במל"א (המרכז לאימוני יבשה) והסיירת עשתה שם השתלמות לפני שנכנסנו לעיר. לטהר בניין של 14 קומות זה אתגר. אתה עמוס בציוד, נכנס עם חבלה, עם ירי, עם רחפנים. ואחרי טיהור של בניין כזה הייתי פוגש את הלוחמים מזיעים סחוטים, גמורים מעייפות, אבל עם מוטיבציה בשמיים".
גולני עקפה את מג"ב
הוא נולד וגדל בקריית-גת. צמח בגדוד 51 של החטיבה החומה, ובהמשך ביצע שלל תפקידי פיקוד בגולני, עד שמונה למפקד הגדוד שבו החל את דרכו.
אחרי שהועלה לדרגת אל"ם שימש כמפקד חטיבת המילואים כרמלי, ולאחר מכן כראש מחלקת האימונים בזרוע היבשה. מח"ט גולני הוא תפקיד האל"ם השלישי שלו, ולאחרונה סוכם כי אל"ם איוב כיוף יחליף אותו כמפקד הבא של החטיבה.
יש לי אח במשרד הביטחון. במלחמת לבנון השנייה הוא שירת בעורב גולני. איך שיצאנו ממרכבות גדעון הוא התקשר אליי: 'תפוס אותם קצר. אנחנו התפרקנו אחרי המלחמה'"
גנון מתגורר באחד ממושבי הדרום עם בת זוגו וששת ילדיהם – שלושה שלו ושלושה שלה. בשבעת החודשים האחרונים הוא בקושי ראה אותם. "המשפחה משלמת מחירים כבדים", הוא מודה. "אבל בכל זאת אני מזהה תחושת זכות והבנה אצל הילדים. כנראה שילדים של אנשי צבא, במיוחד בתקופה כזו, מבינים".
והאישה?
"בת הזוג שלי היא דנה קורקין, בת דודה של סא"ל יוסי קורקין ז"ל (מפקד פלגת הלוחמים בשייטת 13, שנפל ב-1997 באסון השייטת בלבנון), והיא – כמו כל בני משפחתה – מורעלת צבא. היא עומדת מאחוריי באופן מלא, עם תמיכה מדהימה, מבקרת מיוזמתה משפחות שכולות של החטיבה".
אנחנו עומדים לצידו על התל, מולנו חורבות שג'עייה. הלוחם שצופה בעמדה מכריז שהוא מזהה חמוש בין ההריסות, אבל במסגרת הפסקת האש לא פותחים בירי.
לוחמי מילואים של חטיבת יפתח שנמצאים במוצב עוברים מדי פעם ומגיעים להעניק חיבוק חם למח"ט, שאותו הם זוכרים עוד כלוחם וכקצין צעיר משירותם הסדיר המשותף. הוא איש של אנשים. חם, בגובה העיניים. מגיע הרבה מאוד לצוותים בשטח, לשבת עם הלוחמים, לשמוע אותם. "אני למדתי שכשקשה לך לרגע, כשאתה חש משבר, לך לבית הראשון, תפוס את העמדה הראשונה ודבר עם האנשים שם", הוא מחייך. "בעזה הגעתי לעמדה כזו ופגשתי לוחם בשם גולן עם מקלע 338 שזה כמו מאג גדול. 'גא-נון', הוא צעק לי, במילעיל. לא 'המח"ט' או 'המפקד', אלא 'גא-נון, רוצה לירות?' אני חולה מקלעים, אז אמרתי לו 'בטח'. שמים קסדה, מזהים מטרות ויורים. זו רוח גולני. עם כאלה לוחמים, אין לאף אחד סיכוי".
הופתעת מהלוחמים הצעירים?
"לא משנה מה אמרו עליהם לפני כן, כל הדיבורים על דור האייפון וסיפורים, אלה באמת שטויות. עד 7 באוקטובר לא ראינו מה הם יודעים לתת בלחימה. בשגרה יכולות להיות בעיות של משמעת, של ותיקות-צעירות, אבל בלחימה? אפס בכיינות. אני זוכר שברפיח, אחרי היתקלות שנפצעו בה שני מ"פים שלנו, באתי לפגוש את הלוחמים. 'איך אתם?' שאלתי אותם. 'אנחנו בסדר. מתי נלחמים?' הם שאלו אותי. אמרתי להם שרק עכשיו הם סיימו היתקלות, אבל הם התעקשו: 'צריך יותר'".
הביקוש לשירות בחטיבה שובר שיאים. "עברנו אפילו את מג"ב", מגלה גנון. "זה הקסם של גולני: חטיבה שלא ממיינת ולא עושה גיבושים. זה מביא לעוצמות של הביחד".
כדי להמחיש עוד יותר את רוח החטיבה, חושף גנון אירוע מימיו כמג"ד 51. "חזרתי מתרגיל גדודי למשרד שלי בבסיס אל-פוראן ברמת הגולן, כשקיבלתי שיחת טלפון מהמשטרה הצבאית: 'לוחמים שלך רוצים לתת מכות לשוטר צבאי בצומת מחניים'. התקשרתי למ"מ של הכוח שישב באזור, זה היה רס"ן איתמר אלחרר ז"ל, שלימים נהרג בתקרית הירי בשוגג ביחידת אגוז. שאלתי אותו מה קרה שם והוא הסביר לי ששוטר צבאי עצר את הלוחמים שנסעו שם בהאמר ולא חבשו משקפי מגן, ורוצה לרשום להם תלונות. הלוחמים הקיפו אותו והשוטר שנבהל נעל את עצמו בניידת והזמין שוטר 'כחול', ממשטרת ישראל. התקשרתי לאחד הלוחמים שם וביקשתי לדבר עם השוטר ה'כחול' כדי להרגיע את המצב. השוטר מיד הרגיע אותי: 'אל תדאג, הכל בסדר, גם אני הייתי ב-51'".
קו ישיר להורים
אחרי יותר משנה וחצי של פיקוד על גולני, עדיין לא נקבע בדיוק מתי יסיים גנון את תפקידו. לכשזה יקרה הוא צפוי לצאת ללימודים במב"ל – המכללה לביטחון לאומי. בינתיים הוא דואג לעתיד: "צה"ל עכשיו במצב ייחודי של ניסיון ומצב מבצעי, אחרי שנתיים של לחימה. מה שמדאיג אותי הוא שלא לעולם חוסן, וצריך תמיד להיות מוכן לדבר הבא. המ"מים החדשים שנקלוט תכף היו בבה"ד 1 או אולי מ"כים בבא"ח לאורך המלחמה, והשתתפו אולי בתמרון אחד. צריך ללמד אותם את מה שלמדו ויודעים כאן הלוחמים האחרים. ברמת מח"ט, מג"דים, מ"פים הניסיון והידע קיימים, אבל צריך להעביר אותם לדור המ"מים שמגיע ולא ממש הספיק להשתתף בלחימה".
לטהר בניין של 14 קומות זה אתגר. אתה עמוס ציוד, נכנס עם חבלה, עם ירי, עם רחפנים. אחרי זה הייתי פוגש את הלוחמים מזיעים, סחוטים, גמורים מעייפות, אבל עם מוטיבציה בשמיים"
את הפסקת האש מנצל גנון גם כדי לחזק מחדש את המשמעת בחטיבה. "יש לי אח במשרד הביטחון. בלבנון השנייה הוא שירת בעורב גולני. איך שיצאנו ממרכבות גדעון הוא התקשר אליי: 'תפוס אותם קצר. אנחנו התפרקנו אחרי המלחמה'. וזה נכון. יש ירידת מתח, אבל אסור לתת למערכת להתפרק בשם המלחמה. אז כן, אני מטפל בבעיות, ושופט לוחמים, ומסביר לאמהות שמתקשרות אליי מה הסיבה, על אף שהבן שלהן לוחם שהיה בעזה ובלבנון".
יש מפקדים שלא מוכנים לדבר עם הורים.
"אני מדבר עם כל מי שפונה אליי. אני מקבל בממוצע חמש שיחות בשבוע מאמהות של לוחמים, ועונה לכל השאלות שלהן. איזו זכות יש לי לא לדבר עם אמא שעברה את מחסום הבושה וההתנגדות של הבן ועשתה מאמצים כדי להגיע למספר הטלפון שלי?"
פורסם לראשונה: 00:00, 31.10.25
