בקיץ 1986 נחתו בלונדון כמה לוחמות מוסד, שהיה להן דבר אחד משותף: כולן היו מומחיות ביצירת קשר תמים לכאורה עם האיש שסומן להן כמטרה. מלבד זאת, כל אחת מהן הייתה בעלת מראה חיצוני שונה, מכיוון שלא ידעו מה טעמו המדויק של האיש שהיו אמורות ללכוד. המפעילים שלהן במוסד אפילו לא ידעו למסור להן איפה ומתי בדיוק יוכלו לפגוש את האיש הזה. המידע שנמסר ללוחמות היה כללי: טכנאי זוטר לשעבר בכור הגרעיני בדימונה הצליח לצלם תמונות מתוך המתקן החשאי, והעביר אותן – יחד עם מידע סודי על מקום עבודתו – לעיתון הלונדוני "סאנדיי טיימס". המשימה של הלוחמות הייתה ליצור עימו קשר מבלי שיחשוד בדבר, ולהוביל אותו לתוך מלכודת שבסיומה יילכד ויובל לארץ.
ועוד דבר: קוראים לו ואנונו. מרדכי ואנונו.
יחד עם הלוחמות הגיעו ללונדון עשרות אנשי מוסד, ובראשם גיורא צחור, אז מפקד "כידון", היחידה שעל פי מקורות זרים עוסקת בעיקר במבצעי סיכולים ממוקדים ושלימים נקשרו בשמה בין השאר החיסולים של חאלד מבחוח, פתחי שקאקי ועוד רבים. צחור לא היה לבד שם. יחד עימו היו סגן ראש המוסד דאז, בני זאבי, ועוד לוחמים מקיסריה, היחידה המבצעית של הארגון, ומיחידות נוספות. היו להם 20 יום להוציא לפועל את מה שזכה לשם הקוד "מבצע קניוק": לאתר את ואנונו, ליצור עימו קשר, ולדאוג שאיכשהו יגיע לארץ.
לוחמות המוסד פוזרו בנקודות שונות בלונדון וניסו לאתר את ואנונו. לפי המודיעין, הוא נהג להסתובב תדירות באזור כיכר לסטר. ואכן, בתוך זמן קצר הוא ניצב במעבר חצייה ליד אחת מלוחמות המוסד, שתכונה לימים "סינדי". ההוראה הייתה שלא לפנות אליו, כי הוא חושש מנשים אסרטיביות. כדי ללכוד את תשומת ליבו, "סינדי" ענדה סיכה שכמתנגד אטום הייתה מוכרת לואנונו היטב: סמל קמפיין לפירוק נשק גרעיני. ואנונו פנה אליה, הלוחמת "נעתרה" לפגוש אותו, אך ביקשה שזה יקרה במועד מאוחר יותר. ואנונו לא ידע, אבל זה בדיוק היה פרק הזמן שלקח לחבריה מהמוסד לְרַשֵּׁת באמצעי האזנה את בית הקפה שבו קבעו להיפגש. בעיניו של ואנונו, שהיה בודד ושיווע לחברה נשית, הקליק היה מיידי, עד כדי כך שכמה שבועות אחר כך הסכים לנסוע עימה ל"ביקור משפחתי" ברומא.
הסוף ידוע: מרומא ואנונו נחטף לארץ, ובתום משפט סוער שהתנהל בישראל נידון ל-18 שנות מאסר באשמת בגידה וריגול חמור. כבר 21 שנה שהוא משוחרר תחת הגבלות רבות, אך הפרשה שבשנה הבאה ימלאו לה 40 שנה ממשיכה להדהד, גם בארץ וגם בחו"ל.
החל ממחר, 8 בנובמבר, תעלה לשידור (בערוצים כאן 11 וכאן BOX) "ואנונו", סדרת תחקיר דוקומנטרית חדשה בת שלושה פרקים, המתארת את שרשרת המחדלים, מבצע החטיפה וקשר השתיקה סביב הפרשה, שנמשך עד היום. ארבע שנים שקד יוצר הסדרה והעורך הראשי שלה, אבי זילברברג, על תחקיר עיתונאי מקיף. בין השאר נחשפים בסדרה חלקים מיומנו של אחד ממפקדי “מבצע קניוק". ביומן טכנאי הגרעין לשעבר מכונה "מייקל", "סינדי" היא "אלינור" ולפעמים "ליאון", והמטרה ברורה: להביא את ואנונו לארץ, חי, ובעיקר מהר. עכשיו אפשר לספר (כמעט) את כל מה שקרה שם.
× × ×
ואנונו, בן 32 בעת החטיפה, נולד במרקש שבמרוקו ובגיל שמונה עלה לארץ עם הוריו. הוא גדל בשכונה ד' בבאר-שבע, השני מבין 11 אחים ואחיות. למרות נתוני פתיחה לא פשוטים נחשב לתלמיד מצטיין, בעיקר בתחומי הפיזיקה והמתמטיקה. לאחר שירות צבאי בחיל ההנדסה ולימודי מכינה באוניברסיטת תל-אביב, התקבל ואנונו לפקולטה להנדסה, אך החליט לפרוש וחזר לבאר-שבע. זמן קצר אחר כך ראה בעיתון מודעת חיפוש עובדים לקמ"ג (קריית מחקר גרעינית) בדימונה, ולאחר סינון התקבל לקורס מפעילים. לימים, לקראת “מבצע קניוק", הוכנה במוסד חוות דעת, הכוללת ניתוח של צוות מומחים, בהם גרפולוגים ופסיכולוגים. חוות הדעת קבעה כי ואנונו הוא "בעל נטיות סכיזופרניות, חס על עצמו ומוקסם מעצמו בו-זמנית. ניכר פחד מעונש יחד עם מרדנות ואלה גורמים לדפוסי התנהגות בלתי צפויים ובלתי מקובלים. פיצול נוסף מורכב מרגש נחיתות ושיגעון גדלות משולבים. ילדותי מאוד מצד אחד, ביקורתי, שנון ועוקצני מצד שני. מתקשה לקבל ביקורת כלפיו. חי במתיחות מתמדת, מדי פעם בורח לעולם של פנטזיות, זעוף וקודר, אינו מאמין בזולת, פועל בשיטת הזאב הבודד – לא סומך על אף אחד".
אלא שכל אלו לא עלו באבחון הראשון של ואנונו. להפך, הקמ"ג שלח אותו ללימודים באוניברסיטת באר-שבע, והוא בחר בחוג לפילוסופיה. במהלך לימודיו החל להתקרב לחוגי שמאל קיצוני, יצא בגלוי להפגנות והתחבר עם התא הקומוניסטי של האוניברסיטה. חלק מהסובבים אותו התריעו על כך, אך רק לאחר שהתערטל לגמרי במסיבה, פוטר מעבודתו בקמ"ג. איש שב"כ פלג רדי (שלימים התפרסם כאחד מחושפי השחיתות בפרשת קו 300) מספר בסדרה כי הוא עצמו תיחקר את ואנונו לאחר האירוע במסיבה והמליץ לפטרו, אך הדבר לקח זמן. בפרק הזמן בין היום שפוטר ליום שעזב, הצליח ואנונו להכניס מצלמה לתחומי הקמ"ג, גם למקומות אליהם לא הורשה להיכנס, ולצלם בין 40 ל-50 תמונות. בינואר 1986 יצא עם התשליל הלא-מפותח מישראל לאתונה דרך נמל חיפה, כי ידע שהביקורת הביטחונית מחמירה פחות בנמלי הים.
הוא שהה יומיים במוסקבה. זה היה בתחילת מאי, ואנונו פגש אנשים רבים שברחו מאזור האסון בכור הגרעיני בצ'רנוביל, ותפיסות האנטי-גרעין שלו התחדדו מאוד. ממוסקבה המשיך למזרח הרחוק, שם טייל וחקר תרבויות, ובאוגוסט נחת בסידני שבאוסטרליה. שם החל ואנונו לפקוד כנסייה שמקבלת אנשי שוליים, ובסופו של דבר גם התנצר. בכנסייה הוא פגש את אוסקר גררו, עיתונאי קולומביאני מפוקפק, שהעלה לראשונה את הרעיון למכור את הצילומים לתקשורת. לאחר שמערכות העיתונים באוסטרליה לא התלהבו מהחומר, השניים, בעצת גררו, המריאו ללונדון, שם נוצר הקשר הראשוני עם “הסאנדיי טיימס". גם אנשי “הטיימס” לא מיהרו לפרסם את הסיפור, והשקיעו רבות באימות הפרטים שמסר ואנונו.
הדי ניסיונות האימות של העיתון הגיעו גם לארץ, ובצמרת המדינה נחרדו לגלות שיש מי שעומד למכור לתקשורת צילומים מתוך אחד המקומות הסודיים ביותר בישראל. בני זאבי ז"ל, סגן ראש המוסד באותה תקופה, נשלח באופן אישי לחפשו. "כשנודע למודיעין שהוא באוסטרליה", מספרת בסדרה גלילה, אלמנתו של זאבי (שבינתיים נפטרה אף היא), "פתאום הבינו שהוא ברח מהארץ וחשדו שהוא הוציא חומר ויכול לספר. בני נסע עד אוסטרליה לחפש אותו. שם הם שמעו שיש לו תמונות למכור, ושהוא נסע לאנגליה". "בעצם", מוסיף נדב, בנו של זאבי, "היה צריך להרים פה מבצע נורא מורכב, נורא מהיר, והיחיד שהיה יכול להורות לכל השלוחות של המוסד היה סגן ראש המוסד שיפקד על זה".
גם ביומן של מבצע "קניוק", שמחברו נותר עלום, ישנה לכך התייחסות. "מדובר במבצע רגיש וממודר אשר סיפור הרקע שלו עומד בימים הקרובים להתפרסם ולקבל תהודה ככל הנראה בינלאומית, ובעוצמה", נכתב. למוסד היה חשוב לשמור על יחסים דיפלומטיים תקינים עם המדינות באירופה, והבאתו לישראל הייתה צריכה להתבצע בדיסקרטיות, אפילו בסוג של שיתוף פעולה מצד ואנונו. לכן, כך עולה מהיומן, עוד לפני המבצע של "סינדי" הכין המוסד פעולה נוספת: חבר טוב של ואנונו, יורם בזק שמו, שביומן מכונה "כזמי", יגיע ללונדון עם ארוסתו – והשניים ייתקלו בואנונו "במקרה". "(בזק) יופעל ככלי לשכנוע בדרכי נועם", כתב אחד ממפקדי המבצע ביומנו. "משימתו להקים מגע עם הנדון, ליצירת מערכת יחסים של אמון, שתאפשר פנייה אליו, לוותר על המאבק שהכריז נגד ארצו, ולנסות לשכנעו לשוב למולדת".
רן צחור, בנו של מפקד “כידון”, מספר כי כשהוכנס לרכב ברומא ואנונו החל להשתולל. "אבא שלי שישב מימינו כמעט שובר לו את היד, ומבקש מהרופאה להזריק לו מנה כפולה של חומר. היא אומרת לו שזה מסוכן, אבל הוא מבקש שתעשה את זה, וכך קרה. ואז ואנונו נרגע"
וכך קרה. ב-25 בספטמבר 1986 בזק וארוסתו נפגשו עם ואנונו, כביכול באקראי. ואנונו היה עם עיתונאית מ"הסאנדיי טיימס" שהעיתון הצמיד לו כליווי באותה עת, צעירה יהודייה בת 21 בשם וונדי רובינס. בזק וזוגתו הזמינו את ואנונו והעיתונאית שעימו לארוחת ערב. ואנונו החליט לספר לבזק את האמת על שהותו בלונדון, למרות שהעיתונאית רובינס הפצירה בו שישמור על הדבר בסוד. בזק, כך מספרת רובינס בסדרה, ניסה להניא אותו מהפרסום. "’אתה יודע שחייך ייהרסו’, אמר לו, ‘אל תעשה את זה’. והערב הסתיים בצורה מתוחה ולא נעימה".
התוכנית הראשונה כשלה, ובמוסד עברו לתוכנית הבאה: לגרום לואנונו להתאהב.
× × ×
במוסד ידעו היטב שבריטניה תחולל מהומה בינלאומית ומשבר דיפלומטי חריף אם ואנונו ייחטף מאדמתה. לכן תפקידן של לוחמות המוסד שהובאו כדי שמישהי מהן תיצור עימו קשר היה לפתות אותו לצאת מגבולות האי הבריטי, רצוי למדינה נוחה יותר. איטליה, למשל.
אגב, גם לתוכנית הזו הוכן גיבוי: על פי יומן המבצע, אם ואנונו לא יסכים לצאת לארץ אחרת, סוכנת בשם "יעל" תציע לו לכתוב עימה ספר תמורת סכום כסף גדול, שבוודאי יפתה אותו. היומן חושף גם כי לא רק ואנונו היה תחת מעקב, אלא רבים מהסובבים אותו – מעורכי “הסאנדיי טיימס" ועד כתביו, כמו גם כתבי העיתון המתחרה ״דיילי מירור", שגם הם היו בקשר עם גררו לגבי התמונות מהכור.
ואז, ב-23 בספטמבר, במעבר החצייה בכיכר לסטר, נוצר הקשר הראשוני של ואנונו עם "סינדי". לימים יתברר כי שמה המקורי הוא שריל חנין, ואחרי נישואיה שריל בנטוב. כשם כיסוי למבצע בחרה את שם גיסתה, סינדי. אורנה קליין, לשעבר אשת מוסד שמרצה על נושאי מודיעין, הכירה את הלוחמת "סינדי". "כשהפרשה קרתה", היא מספרת ל"7 ימים", "ידעתי עליה אולי טיפה יותר מהציבור, כי הייתי במקום הנכון לדעת, אבל לא דיברנו בינינו על הפרשה. אני יודעת שיצאה חוליה ספציפית מ’כידון’, גברים ונשים, לחפש את ואנונו. הם לא ידעו איפה הוא נמצא, וכשאתה לא יודע איפה הוא נמצא, אתה עושה סריקה יסודית של כל האזור. ומה שקרה שהיא עמדה במעבר חצייה, ו-ואנונו עמד לידה. היא לא תיכננה שתעמוד מולו, וחשוב לי להגיד שהיא גם לא הייתה נערת פיתוי, אלא לוחמת בחוליה. ואנונו נעמד לידה והתחיל לדבר איתה. זה היה הקטע, והיא השתמשה בזה".
אז מה, זה היה מזל?
"היה לכולם סופר-מזל, זה בדיוק העניין. הוא רצה לקבוע איתה, והיא אמרה לו 'אני לא יכולה עכשיו. אני יכולה אחר כך’. והאחר כך הזה כבר היה בפיקוח של המוסד".
ואנונו ו"סינדי" נפגשו בבית הקפה, ועוד באותו הערב כותב המפקד ביומנו: "בלילה של 23-24/9 הקימה 'אלינור' מגע עם הנדון, וכך אותרה כתובתו ובאופן כללי אומת סיפורו, החוזה שחתם עם העיתון ואימות לכוונות הפרסום... באותה עת פנו נציגי העיתון לשגרירותנו במקום (לונדון – א"א), הציגו תמצית סיפורו, המידע שמסר כולל תמונות ונספחים, וזאת לקראת פרסום בסוף השבוע הקרוב 27-28/9".
לפי היומן התקיימו בסך הכל שש פגישות בין ואנונו לסינדי. "במהלך המפגשים", כותב מפקד המבצע, "התבסס הקשר ורגשותיו של 'מייקל' כלפי 'אלינור' התחזקו, ונראה כי חשדנותו וחששותיו שמא נשלחה על ידי גורם כלשהו פחתו. 'מייקל' מספר ל'אלינור' כמעט הכל, ממדר את העיתון מהקשרים ביניהם. אתמול לדוגמה סיפר לאנשי העיתון שב-28 בספטמבר היה בכנסייה והעלים את העובדה שהיה איתה. זאת מתוך הבנה לרצונה של 'אלינור' שלא להיות מעורבת או מוכרת לעיתון. עם זאת, בעיתון יודעים שיש לו קשר עם בחורה".
אחר כך מפרט היומן מה סיפור הכיסוי ש"סינדי" מכרה לואנונו. "'מייקל' מכיר את 'אלינור' כאמריקאית כבת 26 מאזור פילדלפיה בשם סנדיה אן... יש לה משפחה מבוססת, הכוללת אח ואחות. אחותה מסתובבת בשווייץ ובאיטליה (יש לה חבר איטלקי)".
ואנונו, כך נראה, רמז שברצונו לקיים עם "סינדי" יחסים אינטימיים. הלוחמת החליטה להשתמש בכך כדי לשכנעו לעזוב את לונדון. מתוך יומן המבצע: "כסיבה לדחות יחס אינטימי סיפרה 'אלינור' ל'מייקל' שלפני כשנה שהתה בלונדון ועברה טראומה, כאשר מכר של אחותה ניסה לאנוס אותה. הדבר גרם לה משבר נפשי ולקשיים במגעיה עם גברים. היא (הסבירה כי – א"א) חזרה לאחרונה ללונדון על מנת להתגבר על הטראומה הנפשית. פגישתה עם 'מייקל' והעובדה שהדבר קרה בלונדון – גורם לה למעצורים נפשיים, עליהם היא בטוחה שתוכל להתגבר בהמשך.
"'מייקל' מרגיש שהוא מתחיל להיות מאוהב ב'אלינור'", נכתב ביומן. "לדבריה מתנהג בצורה ילדותית ומזכיר לה חיזורים של הנערים בתיכון. 'אלינור' רמזה מספר פעמים שאחותה תסדיר לה באמצעות חברהּ האיטלקי דירה באיטליה, ושניהם יוכלו לשהות בה. 'מייקל' מבין שהוא עלול להיות מטרה לגורמים שונים ו'אלינור' מעודדת לנתק מגע מהעיתון ולהתחיל חיים חדשים יחדיו.
"לסיכום", נכתב ביומן, "'מייקל' מאוהב, קשור ותולה תקוות ב'אלינור', אך מפעם לפעם מנקר החשש שזו מתנה יפה מדי, והיא נשלחה על ידי גורם כלשהו. הוא חזר והעלה שאלה/ מחשבה זו פעם נוספת במפגש אמש. (‘מייקל’) הינו בעל חושים חדים ומשקיע מחשבה בנושא קשריו עם 'אלינור'. לכל מפגש מגיע לאחר שניתח ובחן מה היה במפגש הקודם.
"במפגש שהתקיים בין 'אלינור' ל'מייקל' ב-28-29 בספטמבר, סיפר 'מייקל' ל'אלינור' כי אנשי העיתון נפגשו איתו וניסו לשכנעו להחליף את מלונו, בטענה שיש בעיות עם המתווך הנוכל (אוסקר גררו – א"א). 'מייקל' סירב, לא נימק מדוע, ולהערכתנו ייתכן שחשש שיאבד את הקשר עם 'אלינור'. באותו מפגש חזר והעיר ל'אלינור': 'אני מקווה שאת לא משלהם. אני מאוהב בך'. ('מייקל') ביקש את שמה המלא, לאחר שהלכו לקולנוע ולפני שנפרדו אמר שהולך לשתות, חזר וניסה להזמינה למלון. 'אלינור' חזרה ואמרה שהיא רוצה לצאת מלונדון ביום ג׳ הקרוב, נמאס לה המתח בו נמצא וכל הסיפור. ('מייקל') לא הגיב, סיפר לה שיש לו מפגש ב-29/9 עם העיתון. ההבנה ביניהם הייתה שנוסעים יחד. טרם ברור מתי, לאן. סוכם על קשר טלפוני של 'אלינור' ל'מייקל' היום (29 בספטמבר), שעה 15:00 לקראת מפגש ב-16:00, כולל הליכה לתיאטרון".
× × ×
בינתיים גררו, העיתונאי הקולומביאני, חש שההזדמנות העסקית חומקת מידיו ופנה ל"דיילי מירור" – השייך לקבוצת תקשורת מתחרה ל"סאנדיי טיימס", והציע את הסיפור תמורת תשלום, אך ללא ההישג המרכזי - התמונות והעדות של ואנונו. ב"מירור" החליטו שלא לפרסם את גרסתו, אבל כן ניסו לטרפד את הפרסום של המתחרים, ופירסמו ידיעה שלפיה ואנונו הוא "נוכל", שעומד להוליך שולל את “הסאנדיי טיימס". יש טענות כי מי ששתל את הידיעה הזו היה למעשה המוסד.
כך או כך, ביומן המבצע מוסבר איך המוסד התכוון להשתמש במאמר ב"דיילי מירור" גם לצורך הלחץ ש"סינדי" תפעיל על ואנונו לעזוב את בריטניה, לכאורה כדי לנסוע לאחותה ברומא. צעד ראשון: "סינדי" (כאמור "אלינור" ביומן) תתקשר לואנונו, "ותאמר לו בהתרגשות שברצונה להקדים המפגש ולהיפגש בהקדם כי יש לה נושא חשוב. 2. במפגש תספר כי במקרה ראתה בעיתון (הכוונה ל’דיילי מירור’ – א"א) את תמונתו ואת הסיפור, תביע דאגה וחשש לביטחונו ולהמשך הקשר ביניהם ואת רצונה להמשיך בקשר איתו, אך חושבת שהרבה יותר בטוח עבורם לצאת מכאן. 3. אם סיים את כל הדרוש עם העיתון ויכול לעזוב כבר מחר יום ג׳ לאיטליה, נבצע קשר הכיסוי בינה לבין אחותה, לחנוך סיפור הכיסוי, הדירה והבילוי המובטחים. 4. אם יטען שטרם סיים את כל קשריו עם העיתון וחייב עדיין להיות בקשר עימם עד לאחר הפרסום עליו, עדיין לבצע סידורים הקשורים לקבלת הכסף או נושאים אחרים – תאמר לו שאינה יכולה להחזיק מעמד במקום כופֶה, ותציע לו לצאת לשבוע לטיול, תטפל ברכישת כרטיסי טיסה זולים, השהייה באיטליה תהיה חינם, כדאי להם לנצל את ההזמנה הנדירה של חברהּ האיטלקי של אחותה. בכל מקרה תשמור אופציות הקשר איתו (אם יסרב לכך) כל עוד הדבר אפשרי. 5. 'אלינור' תבדוק במשרדי הנסיעות ותזמין ותרכוש כרטיסי טיסה עבור שניהם".
גיורא צחור, מפקד “כידון”, היה כל השנים דמות עלומה והעדיף את החיים בצללים. ביולי 2012, כשהוא בן 70, נהרג בתאונת דרכים בעת שרכב על אופניו ומשאית פגעה בו. בדיווחים על מותו נזכר שמו, אך תמונתו אסורה בפרסום עד היום. בעת חטיפת ואנונו היה בנו רן קצין בצנחנים. "עוד כילד", הוא אומר השבוע ל"7 ימים", "ידעתי שאבא יוצא - ואתה אף פעם לא יודע לאן, או מתי הוא יחזור. ככה זה. וגם אין טלפונים. ידעתי שאבא מתעסק בעבודה מסוכנת ומדי פעם היו לי חיבורים לכל מיני ידיעות שהתפרסמו, אבל ברמה של 'עכשיו הוא נוסע לחפש את ואנונו'? אף אחד לא ידע".
כלום? גם לא בדיעבד?
"בדיעבד, אחרי שואנונו נתפס והדביק את היד לחלון (הכוונה לתמונה המפורסמת, ראו בעמודים אלו - א"א), אבא סיפר כל מיני דברים. אבא היה ראש ראשי המידור, והאג'נדה שלו הייתה 'מה שאתה לא יודע אתה לא יכול לספר'. המבצע הזה עשה לו הכי הרבה אאוטינג, וכל פעם שהתפרסם משהו הוא היה מתעצבן ואומר: 'זה לא היה ככה' ומספר מה קרה. וזה היה חריג, כי הוא לא היה מספר כלום.
"היה ברור שיש פה פצצה מתקתקת", הוא מסביר את הדחיפות שבמבצע, "כי אם ואנונו מצליח למכור את מדינת ישראל ואת סודות האטום שלה, אז ברור שאתה שולח את האנשים הכי טובים כדי להביא אותו. פוטנציאל הנזק היה כנראה מטורף, ואבא נשלח למשימה הזאת בתור מפקד יחידת המבצעים המיוחדים. הוא ועוד כמה אנשים".
מתוך יומן מפקד הפעולה: "'מייקל' (ואנונו) מרגיש שהוא מתחיל להיות מאוהב ב'אלינור' (סינדי). לדבריה מתנהג בצורה ילדותית ומזכיר לה חיזורים של הנערים בתיכון... 'אלינור' מעודדת לנתק מגע מהעיתון ('הסאנדיי טיימס') ולהתחיל חיים חדשים יחדיו"
בפועל, "סינדי" אכן הצליחה לבסוף לשכנע את ואנונו לבוא איתה לרומא, לפגוש את "אחותה". בערב 30 בספטמבר השניים נחתו בנמל התעופה שבבירה האיטלקית, והיא הובילה את ואנונו לדירה שממנה נחטף. ואנונו הוכנס לרכב שהיו בו ארבעה אנשים. צחור הבן משחזר לפי ידיעותיו: "היו שם נהג, רופאה שנתנה לו זריקה, מישהו משמאלו במושב האחורי ואבא שלי מימינו".
בסדרה נחשף כי ואנונו הוסע ללה ספציה, עיר נמל הממוקמת צפונית לרומא מרחק של שלוש שעות נסיעה. אלא שבגלל הפקקים, הדרך התארכה והשפעת חומר ההרדמה שהוזרק לו פגה. "ואנונו מתעורר", מספר צחור, "מתחיל להשתולל, קופץ על הנהג, ופה אבא שלי שישב מימינו כמעט שובר לו את היד, אני זוכר שפעם הוא הראה לי איך עושים את זה, זה לא מסובך. אבא שלי מבקש מהרופאה להזריק לואנונו מנה כפולה של חומר. היא אומרת לו שזה מסוכן, אבל הוא מבקש שתעשה את זה, וכך קרה. ואז הוא נרגע".
באותה עת לה ספציה הייתה עיר שארגוני ביון רבים פעלו בה, בעיקר בשל הנמל הבינלאומי השוקק שלה. ואנונו הושט אל מחוץ למים הטריטוריאליים של איטליה, שם הועלה על ספינת משא בשם אח"י נגה, כשגם מפקדה לא ידע במה מדובר. לימים ולאחר שחרורו התראיין ואנונו ל"סאנדיי טיימס" והעיד כי "בספינה היה איתי צרפתי שלא דיבר מילה באנגלית והיו לו כוויות על הידיים". "זה אבא שלי", מאשר צחור הבן. "הצרפתי עם הכוויות על הידיים. הכוויות מששת הימים, הוא התגבר עליהן ואחרי זה עשה דברים מופלאים".
× × ×
ב-5 באוקטובר 1986 העולם נרעש: “הסאנדיי טיימס" פירסם בכותרת הראשית שלו את הכתבה תחת הכותרת "חשיפה: הארסנל הגרעיני של ישראל". בכתבה נטען כי בידי ישראל בין 100 ל-200 כלי נשק גרעיניים "בטווח של עוצמות", וכי מדובר ביותר מפי עשרה ממה שהוערך קודם. הכתבה כללה שרטוט של מבנה הכור, שיצר העיתון על פי הצילומים של ואנונו.
4 צפייה בגלריה
מרדכי ואנונו אוחז בגיליון ה"סאנדיי טיימס" שבו חשף את סודות האטום של ישראל
(צילום: Oded Balilty/AP)
בימים שאחר כך פורסם כי ואנונו נעלם. ישראל הרשמית הודתה כי הוא בידיה רק ב-9 בנובמבר, ובסוף אותו החודש הוגש כתב האישום נגדו. בינתיים עיתונאי "הסאנדיי טיימס" שמאוד נקשרו לואנונו ניסו לאתר את "סינדי", ואכן מצאו אותה, בביתה בנתניה, שבו חיה אז עם בעלה וילדיה. בסדרה מתראיין עיתונאי “הטיימס" פיטר הונאם, ומספר איך באופן בלתי נתפס הוא פשוט דפק בדלת והיא הכניסה אותו ודיברה עימו, אך יומיים אחר כך כשחזר, נאמר לו שעזבה. אשת המוסד קליין: "'סינדי' האמיתית הייתה גיסתה, אז ב'סאנדיי טיימס' עקבו אחרי כרטיסי הטיסה, ראו מי ישב ליד ואנונו במטוס, סי. חנין, והם חיברו את הנקודות וככה עלו עליה".
זו לא תקלה שעלו עליה בכזו קלות?
"כשאתה בבית אתה לא בעבודה, ומרגיש מאוד בטוח. מבחינתי היא הייתה מדהימה. היא לא פישלה. גם אם השתמשה בשם של גיסתה זו הייתה טעות, אבל היא שילמה את המחיר. ברגע שהסיפור שלה פורסם - 'הלך עליה' מבצעית. אם 'סינדי' היה שם קוד לכלום, לא היו עולים עליה".
בהמשך עברה "סינדי" לגור ביישוב שבו גרה אז קליין, כוכב יאיר, והשתיים היו שכנות. "לא התעסקנו במה שהיה", אומרת קליין. "אמנם עבדנו וגרנו באותו מקום ונוצר קשר חברי, אבל כשהיא עזבה לא נשמר הקשר. המערכת ניסתה לעזור לה עם כל מיני טיפולים, אבל בסוף היא לא יכלה לעבוד מבצעית, וזה כאב לה. היא עבדה בעבודה רגילה והייתה ממורמרת על כל הסיטואציה ומה שנהיה מזה. היא איבדה את האמון בעבודה ובמדינה, ונטשה. המערכת עשתה לה עוול. הייתה אליה התייחסות לא נכונה ואני בטוחה שזה אוכל אותה כל יום, ועדיין יושב עליה. כשאני מרצה על הנושא של נשים במוסד, מאוד חשוב לי להדגיש ש’סינדי’ אף פעם לא הייתה נערת פיתוי, וגם לא נראית כזו. היא הייתה לוחמת לכל דבר, וחשוב לי שייתנו לה את הכבוד שמגיע לה ולקחו ממנה. בהיבט מסוים היא 'פיתתה', כי זה מה שנדרש לעשות, אבל לא כי הזמינו נערת פיתוי לפתות. זה יכול היה ליפול על כל אחת".
ככל הידוע, "סידני"/ שריל חיה היום בארה"ב ועוסקת בנדל"ן. ואנונו החל לרצות את עונשו בכלא במארס 1988 ושוחרר באפריל 2004. במאי 2010 נכלא לאחר שהורשע בהפרת תנאי השחרור שלו, בין השאר כי נכנס לשטחי הרשות הפלסטינית, וריצה כחודשיים וחצי מאסר. במאי 2016 שוב נאשם, כי הפר את תנאי השחרור שלו. על פי כתב האישום ואנונו בין השאר לא דיווח על מעבר דירה, מסר מידע מסווג במסגרת ראיון לערוץ 2 ונפגש עם אזרחים זרים. הוא הורשע וריצה 120 שעות עבודות שירות.
היום ואנונו חי בדרום תל-אביב, והמגבלות עליו – עדיין בתוקף.
”ואנונו מנסה לאתגר את המערכת“
מלבד היוצר והעורך הראשי אבי זילברברג, חתומים על הסדרה “ואנונו” גם הבמאי והמפיק גלעד טוקטלי (לשעבר הבמאי הקבוע של “עובדה”), ואמנון רבי, כעורך אחראי, לאחרונה זוכה פרס סוקולוב בזכות הסדרה “האחת”, שנוצרה בחברת ההפקות שלו קסטינה, שם גם הופקה הסדרה “ואנונו”. “לואנונו האדם”, מסביר זילברברג, “התוודעתי כשהייתי כתב במקומוני ‘ידיעות אחרונות’ בירושלים. הוא בדיוק השתחרר מהכלא, ומשהו בו תפס את תשומת ליבי, אבל לא צללתי לעומק. לימים, כששודרה הסדרה של גלעד טוקטלי ועמרי אסנהיים על פולארד, אמרתי: ‘יש מרגל הרבה יותר מעניין ומסקרן’”.
בדוח הפסיכולוגי של המוסד נקבע כי ואנונו הוא "בעל נטיות סכיזופרניות, מדי פעם בורח לעולם של פנטזיות, זעוף וקודר, אינו מאמין בזולת, פועל בשיטת הזאב הבודד - לא סומך על אף אחד". דבר מכל אלו לא התגלה כשהחל לעבוד בכור
הדרך לעשיית הסדרה, כך מספר זילברברג, לא הייתה קלה, כי אזכור השם “ואנונו” מייצר אנטגוניזם רב. כך למשל, למרות שהתאגיד רצה את הסדרה, אף קרן קולנוע לא הסכימה לתמוך בה כספית. “כולם אמרו: ‘תחקיר מדהים, אבל למה לתת במה לאדם הזה?’ ואכן, ואנונו הורשע בעבירות של בגידה, ריגול וסיוע לאויב. הוא האדם היחיד בישראל אחרי אייכמן שהמוסד חטף והביא לארץ. בעיניי, ההישג הגדול של הסדרה שהיא הולכת למוסד, לקמ”ג, למלמ”ב, לראש ממשלה, לראש הוועדה לאנרגיה אטומית ומנסה לבדוק מה קרה אצל מקבלי ההחלטות. לא בעיני פרשנים ולא ‘ליד’, אלא לאנשים עצמם”.
ובעיניך, מה התשובה?
“בלי קשר לדברים שבגינם הוא הורשע, לואנונו אין לובי והכי קל היה לרמוס אותו. אתה מבין שזה סיפור על מערכות חזקות. בית המשפט העליון מהדהד את העמדות של המדינה, בלי שום ביקורת. לכן נפגשתי עם כל הספקטרום הרחב של האנשים, כולל אלו שאומרים ‘הוא מסוכן גם היום’, ואחרים שאומרים שהכל נובע מנקמה אישית בו. מרדכי ואנונו הוא לא מדען גרעין, הוא עובד זוטר עם זיכרון פנומנלי, והוא מנסה לאתגר מערכות. היו המון מרואיינים שלא הסכימו להיפגש או לדבר איתי. מאוד ריגש אותי האמון שקיבלתי מאנשי מערכת הביטחון לגבי דברים שסיפרו לי, בלי שהבטחתי להם שום דבר”.
והוא עצמו? רצה לדבר?
“הוא לא רצה להתראיין. הוא נכווה לאורך השנים ולא מאמין לאף אחד. הוא רוצה רק לצאת מפה. הוא לא מוכן לשתף פעולה בשום דבר, אבל לא התנגד לנוכחות המצלמות. לא בבית המשפט ולא בדרום תל-אביב. כשאנשים מנסים לדבר איתו הוא מתחיל לברוח”.
