השבוע התפרסמה ידיעה מעניינת בסוכנות הידיעות רויטרס, כזו שלא הוכחשה: התהליך בפנטגון לאישור מכירת 48 מטוסי F35 לערב-הסעודית עבר את כל שלבי המטה. הוא הגיע לדרג הפוליטי, לשר ההגנה. ערב-הסעודית פנתה לאמריקאים לגבי מכירת מטוס הקרב בראשית 2025. בעוד כעשרה ימים יגיע לעיר יורש העצר, מוחמד בן סלמאן. לא מן הנמנע שתהליך המכירה מתקדם כדי שהאיש החזק בממלכה, ומי שאמור להפוך למלך בקרוב, יחזור הביתה עם הישג משמעותי.
רשמית, ארה"ב מחויבת ליתרון צבאי איכותי של ישראל במזרח התיכון. שאלתי כמה בכירים בישראל האם הם יודעים שוושינגטון החליטה למכור את מטוס הקרב המתקדם ביותר שנמצא בידי חיל האוויר גם לסעודים. הם ענו שלא. בדקתי במערכת הביטחון אם נעשתה עבודת מטה לקראת מכירה כזו; בשעתו, לפני הסכמי אברהם, נוסחו המלצות לגבי יכולות המטוסים שיקבלו באיחוד האמירויות (האמירותים כעסו מאוד על ישראל בשל כך). התשובה שקיבלתי: לא.
פרשת הפצ"רית היא אירוע חמור מאוד שאין להפחית במשמעויותיו, ובהרסניות הקנוניה שנחשפה - לכאורה – בצמרת הפרקליטות הצבאית. אך עם כל הכבוד לחיפושי הטלפון הנייד שלה בחוף הצוק, או לידיעה המרעישה על מסירת השעון החכם, היתרון הצבאי האיכותי של מדינת ישראל חשוב לא פחות.
יש שתי אפשרויות. או שראש הממשלה נתניהו יודע מה ארה"ב מתכננת לקראת ביקור בן סלמאן, או שלא. אי-עדכון מערכת הביטחון לא מהווה אינדיקציה לאף תרחיש; זו ההתנהלות הרגילה של נתניהו, ובעצם של ממשלתו (השבוע שמע הרמטכ"ל ברדיו מי יהיה הפצ"ר החדש). אם נתניהו לא מעודכן, ואכן מכירת ה-F35 יוצאת אל הפועל, זו בעיה קשה עבור ישראל. לדוגמה, ירושלים רצתה לסכם שהמטוסים שיקבלו הסעודים יהיו מוגבלים ביחס ליכולות המטוסים בידי ישראל.
התרחיש המעניין יותר הוא אם נתניהו יודע. למעשה, יש לנו שורה של אינדיקציות לפריצת דרך קרובה עם הסעודים. לא הסכם נורמליזציה של זבנג וגמרנו, אלא "התנעת תהליך" לקראת נורמליזציה, אולי כזה שיחל בהסכמים כלכליים. ראש הממשלה מעוניין בפריצת דרך כזו, היא חיונית לו עבור הבחירות; הוא מוכן לשלם מחיר פוליטי מסוים בעבורה.
לא חסרים רמזים. השבוע שודר ראיון עם הנשיא טראמפ בתוכנית "60 דקות". הוא נשאל מפורשות על הסיכוי שערב-הסעודית תצטרף לנורמליזציה עם ישראל – גם ללא מדינה פלסטינית. "אני חושב שהוא עומד להצטרף", ענה הנשיא, "אני חושב שיהיה לנו פתרון". הוא הוסיף שאינו יודע אם "יהיה פתרון שתי מדינות" וזו החלטה של ישראל, כמו גם של "אנשים אחרים ושלי".
שאלתי בכירים בארץ האם הם יודעים שארה"ב החליטה למכור F35 לסעודים. הם ענו שלא. בדקתי במערכת הביטחון אם נעשתה עבודת מטה לקראת מכירה כזו. התשובה: לא. אם גם נתניהו לא מעודכן, והמכירה יוצאת אל הפועל, זו בעיה קשה לישראל
בפברואר 2025 טראמפ ענה תשובה דומה בוושינגטון, ולמרות שהשעה הייתה ארבע בבוקר (זמן ריאד), הוציאו הסעודים הודעה תקיפה, שבה הצהירו שאין מקום לכל פשרה לגבי דרישתם להקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. השבוע, אחרי שטראמפ דיבר בצורה חדה בהרבה, לא יצאה שום הודעה מריאד.
האם מתבשלת עסקת מאה? בבית הלבן בוודאי שרוצים אחת כזו. לפני כמה ימים פירסם צביקה קליין ב"ג'רוזלם פוסט" ראיון עם הסנאטור לינדזי גרהאם, כנראה גדול תומכיה של ישראל במפלגה הרפובליקנית. המסר שלו היה חד-משמעי: שתי מדינות לשני עמים, כן, גם אחרי 7 באוקטובר. "פתרון של מדינה אחת או שיסיים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, או שיותיר מיליוני אנשים ללא זכויות - דבר שהעולם לא יקבל. כדי להיות פרו-ישראלי, אני צריך לנהוג בכנות עם ישראל". ביחס לתומכי הסיפוח בימין הישראלי, אמר גרהאם: "זה יגרום לישראל יותר נזק מכל פצצה שאיראן תוכל אי פעם לבנות. תאבדו את התמיכה כאן באמריקה, ותבודדו את ישראל מן העולם".
אלה לא עמדות חדשות במיוחד של הסנאטור מדרום-קרוליינה (שהוא גם חבר אישי של טראמפ), אך הניסוח חריף ועכשווי. והכי חשוב: דבריו מתחברים היטב לאג'נדה של ממשל טראמפ להשיג שלום במזרח התיכון; שלום של פרס נובל. גרהאם עצמו העריך השבוע כי ניתן להשיג עד אמצע 2026 הסכם נורמליזציה עם ערב-הסעודית.
לפני שחוגגים את השלום המתפרץ, ראוי לזכור את השיקולים הסעודיים. הם מורכבים ועמוסי רבדים. בראש ובראשונה, בממלכה עוסקים בהכנות לקראת העברת כס המלוכה לידי הנסיך בן סלמאן. זו העדיפות הראשונה במעלה. ההצהרות של נתניהו, ספציפית זו על ארץ ישראל השלמה, חוללו שם סערה. יש התנגדות עממית שהמשטר קשוב לה מאוד ומוטרד מהשלכותיה. בגדול, המסר הסעודי הפומבי למדי היה עד לאחרונה "דברו איתנו אחרי שתחליפו ממשלה ובעיקר ראש ממשלה".
בעבר, נורמליזציה הייתה אמורה להעניק לערב-הסעודית עסקאות נשק נדירות, היתר לגרעין אזרחי, ערבות ביטחונית אמריקאית בשל חששה מאיראן. כיום, הסעודים מרגישים שהדלת פתוחה בוושינגטון עבורם - אולי לא פחות ממה שהיא פתוחה לירושלים. איראן על הקרשים ממילא. התמריץ שלהם, לכאורה, נשחק. מצד שני - גרעין אין להם, ומטוסי F35, גם אם יקבלו הסכמה עקרונית, עוד רחוקים.
מעל הכל עומד הרצון של הנשיא. טראמפ הוכיח במזרח התיכון יכולת לקמט את המרחב לפי דרישותיו. הלחץ על נתניהו, ואולי גם על הסעודים, רק מתחיל.
ניו–יורק החדשה / העיר עם הכי הרבה יהודים בעולם בחרה השבוע בזוהרן ממדאני. לפני 30 שנה, כנראה גם לפני 15, זה היה בלתי אפשרי. לא משום שממדאני מוסלמי, אלא כי הוא צעיר מאוד, חסר ניסיון לחלוטין, קיצוני בדעותיו – ולא רק בענייני המזרח התיכון. בשעתו, ממדאני תמך בסיסמאות של "להפסיק מימון למשטרה", קרא למשטרת ניו-יורק "סכנה מרכזית לביטחון הציבור", נמנע מלגנות את חמאס מיד אחרי 7 באוקטובר, ביטא אנטישמיות ארכיטיפית כאשר אמר ב-2023 ש"אם יש מגף של משטרת ניו-יורק על צווארך, השרוכים נשרכו בידי צה"ל", ועוד ועוד.
ממדאני ביצע תיקונים תוך כדי הקמפיין – לדוגמה, התנער בדיעבד מהסיסמה "להפוך את האינתיפאדה לגלובלית" – אך הפרגמטיזם שלו מוגבל. הוא עדיין חלק ממפלגת "הדמוקרטים הסוציאליסטים של אמריקה" שתומכת, לדוגמה, בהחלשת הצבא האמריקאי והענקת זכויות הצבעה לאנשים שאינם אזרחים באמריקה (ובמילים אחרות: למהגרים שנכנסו שלא כחוק לארה"ב).
הקמפיין שלו היה הברקת רשתות חברתיות, תקשורתית מאוד; ממדאני בנה דמות סימפטית לבוחרים, כזו שאיננה נרתעת מזהותו, אלא חוגגת אותה. השילוב בין חייכנות טיקטוקית להצעות קיצוניות התגלה כסטארט-אפ מנצח. אנחנו חיים בעידן של מרד במנגנונים מסורתיים של כוח, וממדאני – בדמותו, בהבטחותיו, תואם את רוח הזמן. הרטוריקה יכולה להיות לאומנית, או סוציאליסטית, אך המסר דומה: השיטה לא עובדת עבורכם. רק פתרונות קיצוניים יכולים לשבור את המטריקס.
הנה ציטוט מנאום הניצחון שלו: "מאז ומתמיד, העשירים והמקושרים אמרו לעובדים בניו-יורק שכוח לא צריך להיות בידיהם. אצבעות חבולות מהרמת ארגזים על רצפת המחסן, כפות ידיים מיובשות מכידון אופניים, פרקי אצבעות מצולקות מכוויות במטבח: אלה לא ידיים שהורשו להחזיק בכוח". קראתי ונזכרתי בדונלד טראמפ מדבר (ובעצם מצטט את רוזוולט) על "הגברים הנשכחים של אמריקה".
הקמפיין של ממדאני זינק קדימה לא בשל עמדותיו על ישראל או הפלסטינים, אלא בשל הבטחותיו יוצאות הדופן: להקפיא את השכירות בניו-יורק, להרחיב משמעותית מעונות ילדים, להפוך אוטובוסים לחינמיים ברחבי העיר. מאז דמדומי הקורונה, המנוע העיקרי של הפוליטיקה בארה"ב הוא יוקר המחיה. זו הנקודה הקריטית ביותר. היא הייתה אפקטיבית עבור טראמפ כאשר הביס את האריס ב-2024 (והיה מביס את ביידן), והיא הסיבה שממדאני הוא ראש עיריית ניו-יורק. כל מי שמבקר באמריקה, שיש לו קרובים או חברים שם, בוודאי מי שחי בה, יודע מה קרה: ארה"ב הפכה ליקרה מאוד, בכל קנה מידה. בניו-יורק מחירי האנרגיה זינקו מאז 2020 ב-31%. הדיור בה עלה ב-20%, והמזון ב-25%. וכמה עלה השכר בעיר בתקופה הזו? בערך ב-11.5% למי ששוכרים דירות בה. במילים אחרות, עלויות הדיור בניו-יורק צמחו ב-57% יותר מעליית השכר.
עבור הדמוקרטים, השאלה הגדולה לגבי ממדאני כלל לא קשורה לישראל, אלא לוויכוח עתיק שמתחולל בשמאל האמריקאי (וגם הישראלי). האם הדרך לניצחון היא דרך חידוד עמדות, פנייה שמאלה, או פנייה למצביעי המרכז. בבחירות בארה"ב השבוע, ניצחו מועמדי מיינסטרים דמוקרטים בניו-ג'רזי, וירג'יניה ופנסילבניה – ולעומת זאת, ממדאני שנחשב לקצה רדיקלי. אילן גולדנברג, סגן נשיא "ג'יי סטריט", ומי שהיה יועץ בכיר לקמלה האריס וראש המטה שלה לציבור היהודי, אומר כי "כל הדמוקרטים שניצחו השבוע רצו על עניין כלכלה ויוקר המחיה. אם זה יהיה המצב (הכלכלי, נ"א) בעוד שנה, הדמוקרטים ייקחו את בית הנבחרים ואולי את הסנאט. מה שראינו השבוע בווירג'יניה ובניו-ג'רזי זו הצבעה גבוהה יותר לדמוקרטים ב-10% ביחס למועמדת האריס. דמוקרטים יצטרכו מועמדים שונים לאזורים שונים ברחבי המדינה".
התמיכה בראש העיר הצעיר ביותר שהיה לניו-יורק מאז 1892 הייתה הצבעת מחאה המונית. היא אורגנה במסגרת תנועת שטח עממית שגרפה, ובגדול, את דור ה-Z. הם גילו משהו שדורות לפניהם ידעו: פוליטיקה היא מעורבות, מעגלים חברתיים, וכמו ש"הניו-יורק טיימס" העיר השבוע, האפשרות להיגמל מבדידות: "מכורים למסכים שלהם, קצרים בכסף, מעורערים רוחנית ונפגעים חברתית מהקורונה – צעירי ניו-יורק היו זקוקים לסיבה לצאת מהבית. הם מצאו אותה במסע הבחירות לראשות העיר של זוהרן ממדאני".
אך בשעה שממדאני לא ניצח בשל יחסו לישראל ולפלסטינים, אסור לטעות במחויבות שלו לנושא. עבורו, ועבור דורו, פלסטין היא הדבק המחבר של המדוכאים, סמל מיתי וחלום של "שחרור" אנטי-קולוניאלי. בהתאם לכך ישראל מתוארת כדמון מוחלט. בתשדיר הבחירות הראשון שלו, לפני 11 חודשים, ממדאני ראיין ניו-יורקרים שלא ידעו מיהו, באזורים עניים שבהם טראמפ זכה להצלחה רבה. הקמפיין שלו בחר להכניס שתי נקודות עיקריות מפי הבוחרים הפוטנציאליים: יוקר המחיה, וה"ג'נוסייד בעזה". לא מדובר בסקר, וממדאני לא היה חייב להכניס התבטאויות במשאל רחוב על סכסוך בחו"ל – בעוד הוא רץ לתפקיד ראש העיר. אך ממדאני התעקש שזה יהיה שם; מעבר למחויבות האידיאולוגית שלו, הוא רצה שהבייס הפרוגרסיבי, שהתאכזב מג'ו ביידן והתמיכה בישראל, יזהה אותו כמגונן הגדול של הפלסטינים.
שוחחתי השבוע עם דן סינור, אחת הדמויות הידועות בקהילה היהודית בארה"ב, מחבר "סטארט-אפ ניישן" על ישראל, ומגיש הפודקאסט הפופולרי Call Me Back (גילוי נאות: אני מתראיין שם בתכיפות). "אני יודע שלישראלים קשה לעבד מה שקרה כאן. היו מרכיבים ייחודיים לבחירות האלה שהופכים את התוצאה לכזו שנראית גרועה ממה שהיא באמת – לא שאני אומר שהיא אינה רעה. מה שלא נבדק בבחירות הללו הוא איזו תוצאה ממדאני היה מקבל נגד מועמד יחיד, אמין. הבעיה היא שהוא רץ נגד שלושה מועמדים, לכולם בעיות עם אמינות. אחרי שאדמס פרש, שמו נותר בקלפיות. המרוץ הזה היה, מבנית, יוצא דופן - וזה לא היה באמת משאל על דמותו של ממדאני. ואחרי שאמרתי את זה, כולנו צריכים להיות מודאגים מהעובדה שנבחר אדם שעלייתו בפוליטיקה ותפיסת העולם שלו עוצבו בידי אובססיה לישראל וליהודים - ואני לא משתמש במילה 'אובססיה' בצורה מופרזת בהקשר הזה. הוא באובססיה לגבי היהודים וישראל ואפשר לשמוע את זה בהתבטאויותיו, בנאומיו ובכתיבתו, שנים אחורה, הרבה לפני 7 באוקטובר, עוד כאשר היה פעיל פרו-פלסטיני בקולג'. זה היה הדחף היסודי שלו בהתבגרותו הפוליטית. הוא אמר בצורה ברורה שמטרתו בפוליטיקה היא לקשור כל בעיה ואתגר של ניו-יורק, ושל ניו-יורקרים מהשורה, לישראל".
אסור לטעות במחויבותו של ממדאני לנושא הפלסטיני. עבורו, ועבור דורו, פלסטין היא הדבק המחבר של המדוכאים, סמל מיתי וחלום של "שחרור" אנטי קולוניאלי. בהתאם לכך, ישראל מתוארת כדמון מוחלט
אילן גולדנברג סבור שראש העיר החדש יימנע מלהפוך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני למהותי בכהונתו. "אני חושב שהוא ידגיש צדק חברתי וכלכלי, שוויון, הורדת יוקר מחיה, הדברים שהוא רץ עליהם והחיוניים לזהותו כדמוקרט-סוציאליסט. אני לא מאמין שהוא ידגיש בכבדות את העניין הפלסטיני והסכסוך כי הוא יהיה ראש עיריית ניו-יורק. הוא לא ניסה להפוך את זה לעניין גדול בקמפיין, אחרים ניסו. ראש עיריית ניו-יורק לא מייצר מדיניות חוץ".
שאלתי את סינור מה ראש העיר ניו-יורק יכול ממש לעשות אם ירצה לפגוע בקהילה היהודית. "יש עניינים בסיסיים, לדוגמה כיצד ינהג במשטרת ניו-יורק. יש שם יחידה שנקראת 'קבוצת התגובה האסטרטגית', שהיא זו שמתמודדת עם הפגנות אלימות אנטישמיות בקמפוסים. זו יחידה חשובה מאוד, וממדאני אמר שהוא יפרק אותה. סטודנטים מאוד מוטרדים לגבי זה. הוא אמר שיפרק את השותפות בין אוניברסיטת קורנל ובין הטכניון, בגלל קשרי הטכניון לצה"ל. ברגע שמתחילים להפלות נגד אנשים ומוסדות בגלל קשריהם לצה"ל וממסד הביטחון הישראלי, תגיד אתה, על איזה ישראלי זה לא יחול? תחשוב על עשרות אלפי הישראלים שחיים בניו-יורק ועובדים עבור חברות הייטק שנוסדו בישראל, ושם עיקר פעילותן, וזה מגוון שלם, כולל ארגונים ללא מטרות רווח. תחשוב על כל בתי הכנסת, הארגונים, המרכזים הקהילתיים היהודיים, בתי הספר שמניפים את דגל ישראל – הדגל של הג'נוסייד עבורו. האם הוא ירגיש שמשאבים עירוניים צריכים לספק ביטחון למוסדות הללו, כפי שהיה עושה למוסדות אחרים? אנחנו לא יודעים, הוא לא היה ברור לגבי זה". אלה אכן תהיות כבדות משקל. הן יכולות לעצב את עתידה של הקהילה היהודית בניו-יורק שנים רבות קדימה.
