1. במוצאי שבת שעברה התקיים משחק של הפועל ירושלים נגד הפועל תל-אביב. גמר גביע ווינר. 9,000 אוהדים. אווירה טובה. תחושה של שפיות אחרי שנתיים מהגיהינום. ברבע השלישי אנחנו הובלנו, אבל הפועל תל-אביב קבוצה עמוקה ומוכשרת והם התחילו לחזור. בשלב מסוים נשרק חוץ להפועל תל-אביב, אבל ישבתי ממש ליד איפה שזה קרה, וראיתי שזה חוץ לנו. שחקן שלהם היה האחרון שנגע בכדור. סימנתי באופן אינסטינקטיבי למאמן יונתן אלון לקחת צ'אלנג', והוא במקרה ראה אותי מסמן וביקש. השופטים הלכו למסכי הטלוויזיה לבדוק את המהלך והוא הסתובב אליי וסימן לי - זה עליך. ברגע זה קפא דמי. בעיני רוחי ראיתי איך הצ'אלנג' לא מתקבל ובמהלך האחרון במשחק נעשה לנו עוול שיפוטי שבגללו אנחנו מפסידים, אבל ביזבזנו את הצ׳אלנג' באשמתי. ראיתי את הכותרות (״ההפסד כולו של דאום״) ואת המורשת הנוראה שאשאיר אחריי.
אבל יש אלוהים ומתברר שצדקתי, עיניי ראו נכון, ולמזלי גם היה מי שתיעד אותי חוגג עם האוהדים את הרגע הגדול. לתומי חשבתי שיקראו לי להניף את הגביע או להתראיין לאחר המשחק, אבל הם העדיפו לראיין את השחקן המצטיין ולהתעלם מחלקי בניצחון. ניחא, לקורות החיים שלי זה כבר נכנס.
2. מי ששרה את ההמנון במשחק הייתה בתו של יוסי שרעבי ז"ל. לראות אותה ואת אופיר אנגל, בן זוגה שורד השבי, מצלם אותה בהתרגשות - היינו כחולמים. אני מרגיש עדיין כאבי פנטום כאלה, מתעורר בבוקר עם כאב על ישראלים שמוחזקים חיים תחת המנהרות ונזכר שהם בארץ. במהלך ההמנון נזכרתי לפתע בפדוית השבי שחזרה לישראל עם כלבת השיצו. עוד אחד מהסיפורים הנטפליקסיים שעברו לנו קצת מעל הראש מרוב טירוף. בכל מקרה, שאלתי את עצמי אם נח, הכלב שלי, היה מסוגל לשרוד בשבי והגעתי לשתי מסקנות: אחת שכן, הוא היה אפילו נהנה, כי כל מה שהוא אוהב זה להיות ליד אנשים, והמסקנה השנייה קצת מקריפה - שלמעשה הוא גם היום בשבי. אנחנו אוהבים לדבר על הכלבים שלנו כמאומצים, אבל זה יותר מזכיר חטיפה, לא? אמנם קצת כמו עם ילדי תימן אנחנו משכנעים את עצמנו שלא טוב להם לגור עם האחים הכלבים שלהם אלא ממש כדאי להם להיות איתנו בגוש עציון, ואגב אני כמובן באמת מאמין בזה, אבל בואו. לא ממש שאלנו לדעתם.
אוקיי מחילה, נחזור לנושא.
3. בסוף המשחק רציתי להגשים חלום והלכתי למקום שלא אציין את שמו כי אני לא עושה דברים כאלה, כדי לאכול מח עצם. ראיתי באינסטגרם סרטון משוגע עם מנה של מח עצם. הריר שנזל לי על הסטורי השבית את המסך ליומיים. כשהגעתי גיליתי משהו טוב ומשהו פחות טוב. הפחות טוב זה שהמנה בינונית לגמרי. הטוב הוא שהצלם מדהים. מי שצילם את המנה באמת מעולה בעבודה שלו. אי-אפשר היה לצלם מנה בינונית טוב כל כך, בלי להיות מוכשר בהגזמה. אז במקום להסתכל על חצי הכוס הריקה - השף הבינוני, אני בוחר להתפעל מחצי הכוס המלאה - הצלם הפנומן. כל הכבוד לך, חבר.
4. עוד דבר שקרה השבוע הוא שקיבלתי על עצמי להפסיק להשתמש במושגים קפלניסטים וביביסטים. לא הייתי מאלה שמרבים להשתמש בזה, אבל פה ושם אולי יצא לי. ובכן, לא עוד. מי ששיכנעה אותי הייתה בחורה צעירה, פעילה ב”הרבעון הרביעי”, שהעלתה על כך סרטון. איזה כיף זה להשתכנע מאנשים צעירים. תומכי נתניהו, אנשי גוש השינוי, יש אלף שמות אחרים אפשריים טובים יותר מהביביסטים והקפלניסטים האלה, שסוגרים את הלב בפני כל דיון. ובואו, תמים אני לא. האווירה פה תהיה מקוטבת מאוד וקשה יותר מאי פעם בטרם הפצעים יגלידו. אנחנו צפויים לאכול הרבה חרא לפני שנתחיל להתאפס. אבל הרגע הזה יגיע. אחרי הבחירות, האיפוס יתחיל. אנשים יבינו שצריך להירגע. זה, אגב, לא בגלל שאני חושב שאני יודע מה יהיו תוצאות הבחירות. אין לי מושג. זה בגלל שאני יודע שיש מיאוס מהמריבה הפנימית הרותחת הזו ויש מספיק אנשים שרוצים לחזור לשפיות. אני אופטימי. ומה נעשה עד אז? אצטט את תת-אלוף ר', מפקד השייטת. פגשתי אותו ואת חייליו בשישי שעבר בירושלים. לפני שעליתי להופיע להם הוא דיבר עם חייליו בקצרה. הם ישבו מולו עם בנות הזוג והוא התייחס למחיר ששילמו כמשפחות בשנתיים האחרונות, וציין שאמנם באווירה משהו השתחרר אבל המשימות שלהם לא הסתיימו. ההמלצה שלו אליהם הייתה המלצה שאהבתי. לכו, הוא אמר להם, על ניצחונות קטנים. לא יהיו לכם שלושה שבועות בתאילנד בקרוב, אנחנו לא שם במפת האיומים הנוכחית, אבל הלילה הזה שעשינו כעת בירושלים וכמעט התבטל, זה ניצחון קטן. גם לנצל בוקר פנוי במקום סתם למרוח אותו, וללכת לעגלת קפה באיזה הר, זה ניצחון קטן. לכו על ניצחונות קטנים.
הסתכלתי עליהם. ישראלים שרק בדברי הימים יסופר מה הם עשו בשנתיים האחרונות. הטובים והמתוקים ביותר. ישראל עוד תזכה יום אחד לניצחון גדול, וכשזה יקרה, זה יקרה בזכות אנשים כמוהם.
5. אני רוצה לסיום להזמין אתכם להיכנס מדי יום ל-ynet ולקרוא לאיזה נופלים מחרבות ברזל היה אמור להיות יום הולדת. אני זוכר שלגיא פינס הייתה פינה כזו בתוכנית בה ציין בכל יום לאיזה סלב יש יום הולדת, וחשבתי שראוי בשנה הקרובה לציין את הגיבורים שנפלו בחרבות ברזל ביום הולדתם. הורים וחברים של נופלים מתרגשים מזה כל כך, מסיבה נוגעת ללב: הם רוצים שנדע. שנכיר מי היו הילדים שלהם שחירפו נפשם עבורנו. אני מעלה את זה גם אצלי ברשתות, ומזכיר לעצמי כל יום שהדרך היחידה לגרום לכך שמותם של הגיבורים האלה לא יהיה לשווא זה להפוך את המקום הזה שאנחנו חיים בו לטוב וראוי יותר.
שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
