"כל המזרח התיכון השתנה וכעת יש שלום באזור. האו"ם אישר היום את מועצת השלום ברצועה שאני אעמוד בראשה ותכלול את מנהיגי האומות החשובות בעולם. אין עוד מועצת מנהלים כזאת, חוץ אולי מזו של מקדונלד'ס שהיא ממש טובה", האופן שבו תיאר השבוע טראמפ את תוכניתו לגבי עתיד עזה - בכנס של מקדונלד'ס - משקף זווית אוטופית שעימה נכנסת וושינגטון לשלב השני של הסכם הפסקת הלחימה ברצועה, ועל הדרך מעלה לא מעט הרהורים מדאיגים.
החלטת מועצת הביטחון 2803 מבוססת על חזון 20 הנקודות שפירסם טראמפ לפני כחודשיים ולפיה מועצת השלום תהיה אחראית על עזה עד שיושלמו רפורמות ברשות. בחסותה יפעל כוח בינ"ל (ISF) שיפרז את הרצועה, יפרק את גורמי הטרור מנשקם, יאמן כוח משטרה מקומי, ויפקח על השיקום. בשוליים צוין המשפט שגרם סערה בישראל - "סלילת נתיב למדינה פלסטינית" - שחוזר על המסר שטראמפ הציג בעסקת המאה מ-2020: יצירת תנאים למדינה פלסטינית עתידית. אז כמו היום הדבר נובע בעיקר מרצון לשמור על קשר טוב עם העולם הערבי.
לא נדרש זמן רב כדי לגלות את הפער בין החזון למציאות. "המהלך לא עונה על צורכי הפלסטינים ואנו מתנגדים לפריסת כוחות זרים בעזה ולפירוק הפלגים מנשק, תרחיש שיתממש רק כשיסתיים הכיבוש. זהו לא צעד ניטרלי אלא מהלך לטובת ישראל", הכריז חמאס מיד לאחר ההצבעה באו"ם, ואוסאמה חמדאן, מדוברי הארגון, הוסיף: "מדובר בניסיון להחליף את ישראל בכיבוש אחר".
בעיה נוספת מגולמת בחוסר ההתלהבות בקרב מדינות העולם משיגור כוחות לרצועה. כרגע שתי מדינות בלבד אותתו על כוונה לשלוח כוחות לעזה: אזרבייג'ן ואינדונזיה - ששר ההגנה שלה הכריז בשבוע שעבר על נכונות לשלוח 20 אלף חיילים לרצועה (כשברקע איתותים לגבי רצון לכונן יחסים רשמיים עם ישראל), בעוד מדינות ערב וכן ארה"ב הבהירו שישגרו יועצים אך לא כוחות גדולים (אתמול דווח שיורש העצר הסעודי בן סלמאן טען שחיילים ערבים או מוסלמים לא ייפרסו בעזה, דבר שלא נאמר בפומבי, ואם זה אכן נכון, פירושו שלא יהיו כוחות בינ"ל ברצועה).
"באינדונזיה מעריכים שהתוכנית האמריקאית בנוגע לעזה רצינית ויש לכך הכנות מעשיות. האינטרס המרכזי המניע את הממשל האינדונזי הוא רצון לשפר את הדימוי וההשפעה הבינ"ל שלנו, דבר שהממשל הקודם הזניח", מסביר בשיחה השבוע תאופיק ג'ארושמן, פרשן מדיני אינדונזי. "עם זאת, בשיח פנימי ובדלתיים סגורות יש מי שמסתייג מרעיון שיגור החיילים לעזה, נוכח השאלות מי ישלם על המהלך וכמה זמן חיילינו אמורים להישאר שם".
*
נוכח הפערים מנסות המתווכות - בפרט קטאר ומצרים - לקדם פשרות שימנעו את קריסת ההסכם. כך הוצע באחרונה לחייב את חמאס להתפרק מ"הנשק ההתקפי" (בעיקר רקטות) אך לא מ"ההגנתי", וייעשה כנראה ניסיון לשכנע את הארגון להסכים להצבת כוחות בינלאומיים בהיקף סמלי בעזה. ברקע, חמאס ממשיך להבהיר שיסכים להקמת ממשלת טכנוקרטים בעזה שבה הארגון לא ישתתף.
היעד של חמאס כרגע הוא ליצור מעטה קוסמטי שיאפשר להקרין שינוי לכאורה אך מאחורי הקלעים להישאר בעל השפעה, כמו חיזבאללה בלבנון. וויסאם עפיפה, עיתונאי עזתי המזוהה עם הארגון, ממחיש את הדבר: "ההחלטה באו"ם חשובה לעתיד עזה אבל היא לא סיום ההתנגדות. חמאס צריך להתמודד עם האתגר החדש בגמישות ובחוכמה, להימנע מעימות חזיתי עם הכוחות הבינ"ל - אם אכן ייפרסו - אך במקביל להגביל את פעילותם ובעיקר להתנגד בתוקף לוויתור על הנשק החיוני לצורך הגנה על הפלסטינים אם ישראל תחדש את המלחמה".
וויסאם עפיפה, עיתונאי עזתי המזוהה עם חמאס: "ההחלטה באו"ם חשובה לעתיד עזה אבל היא לא סיום ההתנגדות. הארגון צריך להימנע מעימות חזיתי עם הכוחות הבינ"ל - אם אכן ייפרסו - אך להגביל את פעילותם ובעיקר, להתנגד בתוקף לוויתור על הנשק"
ברקע, וכהמשך לפנטזיות הרבות שממלאות את השיח הישראלי והאמריקאי לגבי עזה מתחילת המלחמה, צץ רעיון חדש להקים "שני סוגי עזה": משגשגת בחסות בינ"ל והרוסה ונחשלת בשליטת חמאס, מה שאמור "לייבש" את הארגון ולקדם דה-רדיקליזציה (חזרת קונספציית 7 באוקטובר ולפיה כלכלה טובה ממגרת קיצוניות). מייאש לגלות כי רוב הוגי ומקדמי מיזם GHF שקרס, הם גם מקדמי האשליה הזו, כמובן (וכרגיל) בלי שביצעו תחקיר לגבי כישלון העבר.
ובינתיים, עד שתתבסס סינגפור העזתית בשטח כה קטן (רעיון המלווה בהתנגדות חריפה מצד הפלסטינים, אך גם מצד מדינות ערב ובראשן מצרים), חמאס חוזר להתבסס כריבון מוחלט בצד שבשליטתו שבו חי הרוב המוחלט של תושבי עזה, למעט אלה המשתפים פעולה עם ישראל: אנשיו מנהלים את פעולות השיקום ופינוי ההריסות, מכוונים את התנועה בצירי התנועה, עורכים תפילות המוניות, ובאחרונה אף החלו לקיים טקסי סיום תיכון, למשל במחנה פליטים נוסייראת השבוע, בניסיון להמחיש שהחיים שבים למסלולם על בסיס הסדר הישן - כלומר זה בשליטת חמאס.
*
התוכנית האמריקאית משקפת פער מתרחב בין ישראל, התקועה בסבך שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים ואמונה שבכל רגע תוכל לשוב ללחימה, מסרבת להתייחס לרשות ודבקה בקונספציה שלפיה טראמפ תמיד עימנו, לבין הנשיא האמריקאי השועט לעיצוב מחודש של המזה"ת בהנהגתו. במסגרת הזאת הוא נועד עם נשיא סוריה בוושינגטון (שהיו שרים בישראל שקראו לחסלו רק לפני כמה חודשים); מכריז על מכירת מטוסי F35 לסעודיה וחתימת ברית אסטרטגית עם מי שהגדיר "בעלת ברית חשובה של וושינגטון שאינה חברה בנאט"ו" (כל זאת, גם בלי לחייב את ריאד לנרמל יחסים עם ישראל, תרחיש שבן סלמאן הבהיר שוב כי יתממש רק תמורת אופק למדינה פלסטינית); ומחייב את ישראל לספוג הפרות מצד חמאס ומפקיע ממנה את ההגמוניה בעזה.
ההסכם בעזה נתפס בעיני טראמפ כגדול הישגיו הבינ"ל (עילה לקבל פרס נובל לשלום) והתעקשותו לקדמו תשפיע דרמטית על ישראל: חוץ מהכרסום הגובר במנופי ההשפעה ובמרחב הפעולה שנשלט כרגע בידי מיפקדת CMCC שהוקמה בקריית-גת, ייתכן שיקודם בקרוב לחץ להעמיק את הנסיגה הטריטוריאלית (למרות האמונה של רבים בישראל שהקו הצהוב יהיה חומת ברלין חדשה), ויואץ השיקום לפני פירוק חמאס מנשק - בניגוד למה שדורש נתניהו.
כמו פעמים רבות מתחילת המלחמה ישראל, שעמדתה נשענת על שילוב בין כוח לפנטזיות, ניצבת בין שתי חלופות גרועות ועליה לבחור את הרעה פחות: כיבוש עזה והישארות ממושכת (תוך תשלום המחיר הכבד שייגבה, לרבות משבר חריף עם וושינגטון), או הסכמה לסדר חדש שיתבסס על ממשלת טכנוקרטים פלסטינית בליווי מעורבות זרה, עם תביעה לשליטה ישראלית או בינ"ל בציר פילדלפי ובפרימטר, שימור זכות וטו על הרכב הממשל הפלסטיני, ובעיקר חופש פעולה נגד איומים המתפתחים ברצועה, כמו בלבנון. כל אלה יאפשרו להתמקד בשני האיומים שנותרו פתוחים ומחייבים טיפול: חיזבאללה ובפרט איראן.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
