בערב אחד של דצמבר 2018 פתח טאקר קרלסון את תוכניתו ברשת "פוקס ניוז" בטענה כי הגירה המונית הופכת את ארצות-הברית ל"ענייה ומלוכלכת יותר". הוא לא התכוון למהגרים משוודיה ומגרמניה. היום - אחרי שאפילו השמצה פרועה על מהגרים שאוכלים את הכלבים של השכנים לא פגעה בקמפיין הנשיאותי של דונלד טראמפ - זו נראית כמעט אמירה תמימה. אבל ב-2018, בקדנציה הראשונה של הנשיא המכהן, זו עדיין נחשבה חציית גבול שהביאה אפילו לעזיבת מפרסמים. גם ב"פוקס ניוז" היו בטוחים שקרלסון ישלם על כך מחיר, אבל הוא כבר היה אז כוכב כל כך גדול, שאת ההוראות הוא קיבל רק מרופרט מרדוק, הבעלים של רשת הטלוויזיה. וכשמרדוק התקשר אליו בשיא הסערה, זה לא היה כדי לנזוף, אלא כדי לשבח אותו. קרלסון הבין באותם ימים שמעכשיו הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה.
במשך חמש השנים שעברו מאז, ועד שעזב את רשת פוקס ‑ הוא אכן אמר מה שרצה וייצר כנראה את מה שה”ניו-יורק טיימס” הגדיר כ”תוכנית הגזענית ביותר בהיסטוריה של ערוצי החדשות בכבלים”. הכי גזענית, וגם הכי מצליחה. עם הזמן בנה לעצמו מוניטין של מי שיכול להדביק ארומה אינטלקטואלית לדעות מחרידות. מול רייטינג מרקיע שחקים, הפחיד קרלסון מדי לילה את צופיו כי הם חיים בציוויליזציה תחת מצור. כולם רוצים להרוג אותם: המפגינים של Black Lives Matter, המהגרים החולים בגבול עם מקסיקו, הפליטים שמביאים תרבויות זרות, והאליטות התרבותיות והטכנולוגיות שמשתיקות אותם.
כאשר כמה מאות פליטים מאפריקה החלו לחצות לטקסס ממקסיקו, הוא הזהיר ששיעורי הילודה הגבוהים של “האנשים האלה” עלולים "להציף את ארצנו ולשנות אותה לחלוטין ולתמיד". הוא השתמש לעיתים קרובות בחיבה בביטוי Legacy Americans, "אמריקאים עם מורשת", מונח המתייחס לצאצאי המתיישבים האנגלו-פרוטסטנטים והסקוטים-אירים שאיכלסו את המושבות המקוריות לפני שהפכו למדינות - כלומר אנשים לבנים. המונח הזה הופיע במשך שנים רק בכלי תקשורת לאומניים לבנים, כמו ה"דיילי סטורמר", עד שנחת בתוכנית של קרלסון וגלש למיינסטרים.
"מעולם לא הסתדרתי איתו טוב יותר", אמר קרלסון על מערכת היחסים שלו עם טראמפ, "אבל דעותיי על ישראל והראיון עם פואנטס עלו לי בחברויות והובילו לאיומים. חלקים עצומים של המפלגה הרפובליקנית מבקרים אותי כמו איזה פעיל 'בלאק לייבס מאטר' עם שיער כחול בגיל המעבר. אני מרגיש נבגד"
אחרי שבשיא המחאה ההמונית בעקבות רצח ג'ורג' פלויד ב-2020 הוא קרא למפגינים "אספסוף פושע", הפכה Tucker Carlson Tonight ("טאקר קרלסון הלילה") לתוכנית החדשות בכבלים בעלת הרייטינג הגבוה ביותר בהיסטוריה. עם הרייטינג הזה תמך קרלסון בתיאוריות קונספירציה לגבי חוקיות הניצחון של ג׳ו ביידן בבחירות, הגן על ההמונים האלימים שהסתערו על גבעת הקפיטול ב-6 בינואר וקרא להתפרעות שם "בקושי הערת שוליים שהייתה מתוכננת מראש". על ידי מי? הדיפ-סטייט, כמובן.
תגובת-נגד לבנה הייתה תמיד הדלק במרוץ של דונלד טראמפ עד לבית הלבן, וקרלסון היה הביטוי הרהוט שלה, אוואטר של אמריקאים שהרגישו מאוימים מהייצוג המתגבר של לא-לבנים במסדרונות השלטון, הכלכלה, המסחר וצמרת תרבות הפופ. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שבאוויר תרחף גם האנטישמיות. שום דבר מזה לא מפתיע, הכל נמצא בספרי ההיסטוריה.
× × ×
באפריל 2023 עזב טאקר קרלסון את "פוקס ניוז". ההגדרה הרשמית הייתה ״פרידה הדדית״. בפועל, הוא שילם סוף-סוף מחיר על דברים שאמר בשידור. לא כי הם היו נוראיים, זו אף פעם לא הייתה בעיה; אלא כי הם עלו לרופרט מרדוק המון כסף. במהלך תביעת דיבה שהגישה יצרנית מכונות ההצבעה Dominion נגד "פוקס ניוז", שכמה ממגישיה טענו כי עזרה לג'ו ביידן לנצח ‑ התגלו הודעות טקסט ואימיילים של קרלסון שהיו בוטים וגזעניים. רופרט מרדוק נאלץ לשלם לדומיניון 787.5 מיליון דולר בהסדר פשרה, וזה הכאיב לו. לכך הצטרפו טענות על סביבת עבודה בעייתית וחוסר פופולריות בקרב קולגות, ומרדוק החליט כי "פוקס ניוז" יכולה לשרוד גם בלי טאקר קרלסון. הרי כל אחד יכול למכור פחד גזעני, גם אם לא כל אחד עושה את זה בכישרון של קרלסון.
אובדן הפלטפורמה של "פוקס" אולי פגע בקו הישיר שהיה לקרלסון לדונלד טראמפ - צופה קבוע מדי ערב - אבל גם שיחרר אותו לגמרי. הוא הפך את הפודקאסט שלו לקרקס שבועי של מפיצי תיאוריות קונספירציה, תומכים של פוטין ומה שרוב הזמן נמנע ממנו - או נאסר עליו - בימי "פוקס ניוז": מכחישי שואה, ניאו-נאצים וסתם אנטישמים גנריים.
ב"פוקס" מצא לפעמים דרך להתייחס לתיאוריות עליונוּת לבנה כמו "ההחלפה הגדולה" - האמונה שיהודים דואגים להחליף במכוון אמריקאים לבנים במהגרים - בלשון נקייה, אבל אוהדיו ידעו בדיוק למה התכוון כשדיבר על "אליטות". וכשהציג את איל ההון ג'ורג' סורוס, הפילנתרופ היהודי-הונגרי שתומך במטרות פרוגרסיביות, כבובנאי אפלולי שמנסה להרוס את המערב באמצעות הגירה המונית, אוהדיו שוב ידעו בדיוק למה הוא התכוון.
אבל אחרי שעזב את "פוקס", עלה קרלסון כמה וכמה מדרגות. את נשיא אוקראינה היהודי, וולודימיר זלנסקי, תיאר כ"עכברוש", "ערמומי" ו"רודף נוצרים“. השוואת יהודים לחולדות הייתה כמובן מרכזית בתעמולה הנאצית, והטענה שיהודים רוצים לחסל את הנצרות עתיקה כמו האנטישמיות עצמה. האשמת יהודים אמריקאים ב"נאמנות לישראל" גם היא השמצה אנטישמית מאוד לא מקורית.
הוא אירח את דריל קופר, פודקאסטר שמציג עצמו כ"היסטוריון" למרות שאין לו שום תואר כזה וטוען בין היתר כי הנאצים לא התכוונו להרוג יהודים, הם סתם "לא היו מוכנים" לטפל במספרים גדולים של אסירים. קופר גם טען שווינסטון צ'רצ'יל היה הנבל האמיתי של מלחמת העולם השנייה, וכניסתה של בריטניה למלחמה הושפעה ”מאנשי תקשורת ותורמים שרצו שצ'רצ'יל ייצג את בריטניה בסכסוך הזה. תמיכתו של צ'רצ'יל בציונות הועילה לו כלכלית״. קרלסון לא סתר שום דבר ממה שקופר אמר וכינה אותו "ההיסטוריון הפופולרי הטוב והכן ביותר בארצות-הברית״. לכן זו לא באמת הייתה הפתעה כשקרלסון הזמין את ניק פואנטס לאולפן הביתי שלו בבקתה מרוחקת במדינת מיין.
קרלסון, 56, היה במשך שנים שמרן מהסוג הישן, עם חברים רבים בתוך הממסד ומה שנראה כמו עתיד ורוד בפוליטיקה האמריקאית. פיגועי 11 בספטמבר החלו את תהליך הרדיקליזציה שלו, והוא התחבר יותר ויותר לזרמים הלאומניים שנוצרו בעקבות התקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה. ממש בימים אלה הוא מעלה סדרה שטוענת כי לממשלת ארצות-הברית "הייתה ידיעה מוקדמת" על הפיגועים במרכז הסחר העולמי. ״מה שנאמר לכם על 11 בספטמבר אינו נכון, הסיפור הרשמי הוא שקר״, טוען קרלסון.
בסופו של דבר הפנה קרלסון עורף לאינטליגנציה השמרנית הוותיקה ולרבים מחבריו. עם הכניסה של דונלד טראמפ לפוליטיקה, מצא קרלסון את המנוע שלו לכוח ולהשפעה שלא היה משיג בשום צורה אחרת. שוויו הכספי מוערך בכ-30 מיליון דולר, אבל הוא מתגורר רוב השנה בפינה כפרית במדינת מיין. הוא טוען שאינו משתמש ברשתות חברתיות ואין לו טלוויזיה, והמרואיינים שלו עושים את כל הדרך למקום המבודד שבו הוא גר. כל כך מבודד, שניק פואנטס פחד להגיע אליו.
פואנטס, רק בן 27, הוא לא סתם עוד ״ימין קיצוני״, הוא מנהיג של קבוצת עליונות לבנה בשם Groypers, הוא מכחיש שואה, מעריץ של היטלר ואין קשקוש אנטישמי שלא השתמש בו או מאמין בו. בשיחה עם קרלסון התלונן פואנטס כי ״מלחמת עיראק קרתה בגלל היהודים״, ייבב על "יהדות מאורגנת", על "יהודים ציונים ששולטים במנגנון התקשורת" וצלל ל״איבה ההיסטורית בין העם היהודי לאירופאים“.
פואנטס הוא לא סתם עוד "ימין קיצוני", הוא מנהיג של קבוצת עליונות לבנה שאין קשקוש אנטישמי שהוא לא השתמש בו. בשיחה עם קרלסון התלונן פואנטס כי "מלחמת עיראק קרתה בגלל היהודים", ייבב על "יהדות מאורגנת", על "ציונים ששולטים בתקשורת" וצלל ל"איבה ההיסטורית בין העם היהודי לאירופאים"
השיחה בין קרלסון לפואנטס, שהתנהלה באווירת כאן גרים בכיף, גרמה לשבר של ממש בתוך התנועה השמרנית שהיא בית לנוצרים פרו-ישראלים רבים, אם כי לא ברור מדוע הם כל כך הופתעו. הרי פואנטס סעד על שולחנו של טראמפ במאר-א-לאגו במהלך הקמפיין האחרון, ואף אחד מהם לא עשה מזה עניין. טראמפ שיחרר מהמרתפים את האנשים האיומים ביותר באמריקה: אנטישמים, גזענים, מיזוגינים, הומופובים, גברים אלימים נגד נשים. הרפובליקנים הצליחו להתחמק עד כה מהדיון על זה בדרך הקלאסית של ״תראו-תראו את השמאל״, אבל טאקר קרלסון הוא מאבני היסוד של עולם ה-MAGA וכשהוא מארח מישהו כמו פואנטס, אי-אפשר להתחמק מזה יותר.
הראיון גרם לסערה כל כך גדולה שקרלסון נעלם מהאוויר לכמה שבועות ויצא להוציא את העצבים במסעות ציד ציפורים. הוא כן מצא זמן להתראיין ל"ניו יורק טיימס" ולא להביע שום חרטות על כך שהרגיז את התנועה השמרנית, ודאי לא על התקפותיו המתגברות על תומכי ישראל. ״ישראל לא חשובה", אמר ל"טיימס", ״זו מדינה בגודל של מה, מרילנד? יש בה אוכלוסייה של תשעה מיליון. אין לה משאבים. היא לא חשובה אסטרטגית. למעשה, היא נטל אסטרטגי. ישראל לא רק שאינה 'בעלת בריתנו החשובה ביותר במזרח התיכון', אני אפילו לא בטוח שהיא בעלת ברית“. הוא הוסיף כי אינו מאשים את ממשלת ישראל שהיא ״מנסה להשיג את מה שהיא יכולה" מארצות-הברית. במקום זאת, הוא מאשים מנהיגים אמריקאים משתי המפלגות על "מסירת ריבונותם למדינה לא רלוונטית בתמורה לתרומות לקמפיין, או, במקרים מסוימים, הגנה מפני סחיטה. הם אלה שאני בז להם“. הוא גם טען שהוא מתעב אנטישמיות וכי יש לו חברים יהודים רבים שמסכימים איתו לגבי ישראל.
מכאן גם ברור מדוע קרלסון לא הבין למה הראיון שלו עם פואנטס הוביל לכזו תגובה. הוא זוכר שהפרשן השמרן בן שפירו, יהודי אורתודוקסי, הגדיר גם אותו וגם את פואנטס כאנטישמים ״רק בגלל ששאלתי שאלות לגיטימיות לחלוטין לגבי המחויבות האמריקאית לישראל“. שאלות על המחויבות האמריקאית לישראל הן אכן לגיטימיות ונשאלות יותר ויותר משני הצדדים של הפוליטיקה בארצות-הברית, אבל נראה כי קרלסון לא מסוגל לשאול אותן בלי להוסיף רמיזות משלו. למשל, הוא אמר כי ״לרפובליקנים בעלי עמדה ניאו-שמרנית לא אכפת ממדיניות פנים כי לא אכפת להם מארצות-הברית״, אבל משום מה היה חייב להוסיף ש״אכפת להם מהכסף של ארצות-הברית וחשוב להם שהפנטגון יקרין כוח למען ישראל“. מצד שני, האיש שעשה קריירה שלמה על הטריק של ״אני רק שואל שאלות״, לא מצא לנכון "רק לשאול" את פואנטס שאלות על הכחשת השואה והערצתו להיטלר.
× × ×
הראיון של קרלסון עם פואנטס היה שיא בקרע המתגבר בינו לבין הימין האמריקאי הנוכחי, שישראל נמצאת במרכז חלק גדול ממנו. בחודש יוני מתח קרלסון ביקורת גלויה על טראמפ, אחרי שצבא ארצות-הברית הפציץ אתרי גרעין איראניים בשיתוף פעולה עם ישראל. הוא המשיך להעביר את הביקורת הזו באופן יומיומי והטיל יותר ויותר ספק פומבי בערכה האסטרטגי של ישראל לארצות-הברית. בתחילת ספטמבר גם הופיע בכנס של ארגון Turning Point USA שהקים צ׳ארלי קירק, מה שהביא לביטול תרומה בסך שני מיליון דולר מתורם פרו-ישראלי לארגון.
מוקדם יותר השנה אירח קרלסון בתוכנית שלו את הסנאטור טד קרוז מטקסס, שמפלרטט עם הרעיון לרוץ לנשיאות ב-2028, ולחץ אותו בנוגע לקשריו עם ארגון AIPAC. קרלסון טען כי הלובי הפרו-ישראלי צריך להירשם במסגרת חוק רישום סוכנים זרים, שמיועד לייצר שקיפות לגבי מי שמנסים להשפיע על מדיניות ארצות-הברית בשם ממשלה של מדינה זרה. כאשר קרוז הגיב והאשים אותו ב"אובססיה לישראל", קרלסון רתח: ״אה, אז אני אנטישמי עכשיו? תתבייש, אתה רומז לזה בצורה חתולית ומרושעת“. קרוז ענה: ״אתה לא מדבר על הסינים, היפנים, הבריטים... אתה שואל כל הזמן רק 'מה לגבי היהודים? מה לגבי היהודים?'" קרלסון השיב שהוא "אפילו לא אוהב לדבר על ישראל, כי לא שווה להיקרא אנטישמי על ידי אנשים שמקבלים כסף מ-AIPAC״.
השבירה של קרלסון ממה שכבר זכה לכינוי ׳MAGA בע"מ׳, או הממסד של תנועת טראמפ, משמעותית הרבה יותר מסתם עוד ביקורת של משפיען. בימין האמריקאי מקשיבים לטאקר קרלסון, ודונלד טראמפ נזהר מאוד שלא להתנגש איתו. אבל הקרע הזה בתנועת MAGA היה בלתי נמנע מהרגע שבו טראמפ שבר שתי הבטחות בחירות: לשים את אמריקה תחילה (America First), תוך התמקדות אך ורק בענייני פנים, ולשחרר את כל המידע הקיים על חקירות ג׳פרי אפשטיין. החלק הראשון הרבה יותר חשוב לאנשים שמעצבים את הדעה של התנועה הלאומנית שלו. למשל, טאקר קרלסון.
למרות שטראמפ רץ לנשיאות כבדלן, הוא בהחלט לא מתנהל ככה בשנה הראשונה לקדנציה השנייה. למעשה הוא מקדיש את רוב זמנו לענייני חוץ, מהמזרח התיכון דרך אוקראינה, ועד קמפיין מאוד מפוקפק מבחינה חוקית שבמסגרתו יורה צבא ארצות-הברית על סירות בקאריביים שחשודות בהעברת סמים. האמריקאים הרגו עד כה עשרות אזרחים של ונצואלה מבלי לספק הוכחה לכך שהם מהווים סיכון מיידי לארצות-הברית, או שהם אפילו סוחרי סמים באמת. קרלסון לא רק מתנגד לכל זה, הוא בכלל מחבב את נשיא ונצואלה, ניקולאס מדורו, שממשל טראמפ לא פוסל להוריד אותו מהשלטון בדרך צבאית.
באופן אירוני, הפוליטיקאי שקרלסון פוגע בו הכי הרבה עכשיו הוא המועמד המועדף עליו לרשת את טראמפ: סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס. לקרלסון היה חלק מכריע בשכנוע טראמפ למנות את ואנס לסגנו. בשיחה עם פואנטס אמר קרלסון כי ואנס הוא אחד האנשים הבודדים בימין שמסכימים איתו בנוגע למדיניות חוץ. ואנס גם מעסיק את בנו של קרלסון כסגן מזכיר העיתונות שלו, והזמין אותו לבית הלבן. אבל עכשיו ואנס תקוע עם המטען של קרלסון, ועם פואנטס שאמר כי ״ואנס נמצא בלחץ. מצד אחד אנחנו אומרים לו ׳היי, תקשיב ילד שמן, אנחנו רוצים את אמריקה פירסט׳, ומצד שני יש לו את התורמים שאומרים לו לגנות את טאקר שבזכותו הוא בכלל סגן נשיא״.
ואיפה טראמפ בכל זה? בחודשים האחרונים קרא טראמפ לקרלסון "משוגע" כמה פעמים, אבל אף אחד לא קונה את זה. קרלסון הוא אחד האנשים היחידים במכונת התקשורת הימנית שטראמפ פוחד מהם. "מעולם לא הסתדרתי איתו טוב יותר", אמר קרלסון ל"ניו יורק טיימס" על מצב מערכת היחסים הנוכחית שלו עם טראמפ, ״אבל דעותיי על ישראל והראיון עם פואנטס עלו לי בחברויות והובילו לאיומים. ידעתי שזה יקרה, והרגשתי שבשלב הזה בחיי אני יכול לעמוד בזה. העובדה המדכדכת ביותר בתשעת החודשים האחרונים היא שחלקים עצומים של המפלגה הרפובליקנית הממוסדת שונאים את חופש הביטוי בדיוק כמו השמאל. הם מבקרים אותי בדיוק כמו איזה פעיל Black Lives Matter עם שיער כחול בגיל המעבר. אני נגעל. אני מרגיש נבגד. אני לוקח את זה באופן אישי“.
קרלסון טוען כי כל מה שמתרחש עכשיו זה ״מאבק על מה שיקרה במדיניות החוץ והפנים אחרי דונלד טראמפ". הוא צודק. לא מעט מתומכיו הגדולים של טראמפ מרגישים נבגדים כשהם רואים אותו חוגג במסיבות עם טייקוני טכנולוגיה ונסיכים מהמפרץ ובונה לעצמו אולם נשפים בבית הלבן, בזמן שהם מתקשים לעשות קניות לארוחת חג ההודיה. הפרישה המדהימה של חברת הקונגרס מרג'ורי טיילור גרין היא ההמחשה הבוטה ביותר עד כה לתומכת נאמנה במיוחד שהתנפץ לה החלום.
הדיון באנטישמיות חשף גם פילוג דורי במפלגה הרפובליקנית, כיוון שיותר ויותר צעירים ימנים תומכים בניהיליזם רדיקלי ואף בפשיזם. כל זה מבטיח מלחמה פנימית חריפה מאוד על עתיד המפלגה, שלא לדבר על עתיד אמריקה, וכמו שההיסטוריה מלמדת כבר אלפי שנים - יהודים הם שעיר לעזאזל וכלי משחק קבוע בכל סכסוך פנימי, גם אם הם לא קשורים אליו.
