מעבר לתחומי המושבה ההיסטורית משמר הירדן, בראשית הטיפוס לרמת הגולן, כבר ניתן להבחין בחרמון המושלג. פסגתו הלבנה כמו נושאת הבטחה – בסוף יהיה קר. "למה לטפס על ההרים?" יש מי ששואל. ויש מי שעונה – "כי הם שם". גם ברכת רם, אגם קטן בפאתי היישוב הדרוזי מסעדה, בהחלט נמצאת שם. זה לא אומר שחייבים להיכנס אליה. אפשר להסתפק בידיעה שהיא שם ולהניח לה, ואפשר גם שלא.
בשלב הזה של השנה טמפרטורת המים בברכת רם, שלולית על סטרואידים שמוקפת במרבדי בוץ ברמת דחיסות משתנה, נעה בין שבע לתשע מעלות, תלוי מי שואל ובעיקר מתי בודקים. לא רבים שואלים, כי מה כבר ההבדל בין שבע לתשע מעלות? באלה "קר ממש" ובאלה "קר בטירוף", ועל ההבדל האקדמי ביניהן לא מוכרחים לעמוד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אדם מהיישוב צריך להפסיד בהתערבות כדי לטבול קצה של אצבע במים הקפואים. עמרי גונן, המכונה "דובי" ("שם שמלווה אותי מגיל צעיר, זה מתאים לאופי ויושב עליי בול"), לא הפסיד בהתערבות ובכל זאת הוא כאן, מוביל אחריו קבוצה של למעלה מ-20 אנשים עטויי מעילים כבדים בדרך המובילה מהחניה המאולתרת בשולי כביש הגישה ועד לשפת האגם. המעילים דווקא הגיוניים. אם כבר להיקלע לכאן שיהיה במעיל, ורצוי כבד. קר כאן מאוד, האפליקציה מספרת שבחוץ שבע מעלות, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את ההשפעה של הרוח המשתוללת.
בעוד דקות יתברר הקשר בין האנשים שבמעילים לאגם, כשגונן יפשוט את מעילו, ייוותר בבגד ים שמכסה רק טפח מגופו – וייכנס למים. בכל זאת, מאחד משני המייסדים של איגוד שחיית הקרח הישראלי לא היה מצופה אחרת.
החיים של גונן, 46, הם מבוא להיפותרמיה. הוא גר במושב רמות שברמת הגולן, בעל מתחם גלמפינג על שפת הכנרת ומגדל מנגו לפרנסתו. סביבת הגידול הטבעית של הפרי היא באזורים הטרופיים של הודו וסין, והמקום שגונן מרגיש בו הכי טבעי הוא קרוב ל-40 מעלות מתחת לכך. לפני ארבע שנים התקשר אליו שי ברייטנר – להלן, החלק השני של צמד מייסדי האיגוד – והציע לו להצטרף לסדנה בנושא שחייה בקרח. אם היה מציע לו להצטרף לסדנה של שחייה במים לוהטים – גונן היה קופץ ראש גם לזה.
"אני רק צריך שייתנו לי גירויים כאלה וזה ישר מדליק אותי", הוא אומר. "גירויים" זה למעשה יופמיזם למה שחלק מהטובלים בברכת רם מגדירים כסכינים שננעצות בגוף. "כמה שיותר קיצוני ויותר מעניין ומיוחד – יותר מדבר אליי", מוסיף גונן.
לפני ארבע שנים נסעו שניהם לאוסטריה, שהיא ושחייה במי קרח זה כמו ברזיל וכדורגל. בתוך קרחון-עד בשם הינטרטוקס, בלב הרי טירול, נמצאת תעלת מים קפואים, חצי מעלה מהצד הלא-נכון של האפס. המחשבה להיות בתוכה הייתה פוקדת את מרבית האנשים רק בשינה, וגם אז זה היה כנראה מוביל להתעוררות פתאומית כשהם ספוגים בזיעה. אבל, כאמור, גונן וברייטנר פועלים אחרת. הסיוט של אנשים בלילה הוא החלום שלהם.
"שם בעצם עשינו את הצעדים הראשונים שלנו בתחום החשיפה לקור, השחייה בקרח. זו הייתה חוויה מאוד עוצמתית. משם אני הולך ומתחמם", מספר גונן. עוד לפני שהספיקו להרגיע את הרעידות בצאתם מהמקפיא הפרטי של אלוהים, באצבעות רוטטות הם התחילו לתור אחר מידע – וגילו עולם שלם. הם מצאו שקיים ארגון עולמי, שאפילו עומד בראשו ישראלי לשעבר בשם רם ברקאי. כעבור שלושה חודשים הם כבר ייצגו את ישראל באליפות העולם בפולין.
הכללים של שחייה במי קרח פשוטים מאוד – הטמפרטורה של המים חייבת להיות פחות מחמש מעלות, ולשחיין מותר ללבוש רק בגד ים, כובע שחייה ומשקפת שחייה.
מה שהיה בזמנו שיגעון פרטי, מסע חברים שהתקדש בלאומיות מתוקף הראשוניות של השניים והחשיבות שייחסו לייצוג המדינה, הפך בחודש שעבר להמוני. לפחות בסטנדרטים של מדינה מדברית. למעלה מ-20 שחיינים ייצגו את ישראל באליפות העולם במולבנו שבאיטליה. שם, בבריכה שמימיה קפאו והופשרו לטמפרטורה של מעלה בודדת, זכו השחיינים ב-29 מדליות בקבוצות הגיל השונות, כולל שלוש מדליות במקצים הפראלימפיים.
נבחרת מזחלות השלג שייצגה את ג'מייקה באולימפיאדת החורף של 1988 זכתה לתהילת נצח בסרט "ג'מייקה מתחת לאפס". את הקולנועיזציה של ישראלים השוחים במי קרח, אם באופן תחרותי ואם כאתגר העצמה אישי כחלק משאיפה נצחית לדחוק את עצמך לקצה, אפשר יהיה להתחיל בכמה שוטים.
אולי באחד השחיינים שהגיעו לברכת רם וכחלק משגרת האימונים שלו רכש מקרר גלידות תעשייתי והוא נכנס אליו לפרקי זמן משתנים. אולי באחת מחברותיו לקבוצה, שספק אם גופה חזר למצב סטטי עד למועד כתיבת שורות אלו, ובין שיניה הנוקשות עד בלי די אפשר היה לפצח אגוזים, ואולי אפילו אבנים. ואולי הדרך הטובה ביותר להתחיל תהיה בשחיין הישראלי הטוב ביותר שאי פעם נכנס למים קרים.
שחייה באה ליהונתן קופלב בקלות, זו רק טעות של הטבע שנולד ללא זימים. בתנאים מבוקרים ובהתאם לדרישות ארגון השחייה העולמי, שקבע כי טמפרטורת המים האידיאלית לשחיית בני אדם היא 28 מעלות, קופלב הוא מהשחיינים הישראלים הגדולים בכל הזמנים. הוא התחיל לשחות בגיל שש ולא הפסיק עד גיל 29. ב"לא הפסיק" הכוונה היא מילולית. הדרישות משחיין מקצועני גורמות למונח "ספרטני" להיות חינני. ההשקעה והכישרון הובילו את קופלב להיות הישראלי הראשון שמוכתר לאלוף אירופה (במקצה 50 מ' גב), ולהעפיל לגמר אליפות העולם ולאולימפיאדת לונדון, שאותה החמיץ בסוף בגלל אפנדיציט. מה יש לאדם שהשיג הכל בשחייה לחפש על שפת אגם ברמת הגולן?
כמו בסיפור המקור של רבים משחייני הקרח, גם אצל קופלב ההתמכרות התחילה בהתנגדות. הפער הזה הוא לא הבעיה, זה סוד הקסם. עם כל הכבוד לפורמט של אליפויות עולם ולגאווה ולתחושת ההישגיות שנלוות לזכייה במדליות רבות, התחרות האמיתית בכל הקשור לשחייה במי קרח מתקיימת בין האדם לעצמו. בין מה שהוא תופס כגבולות המסוגלות שלו לאופן שבו הוא מגלה שניתן לדחוק אותם עוד יותר רחוק.
כשברייטנר הציע לקופלב להצטרף לקראת אליפות העולם האחרונה, התגובה שלו הייתה "אין מצב". לא בגלל הרוויה שאפשר לחשוד שתהיה לשחיין שבמשך למעלה מ-20 שנה עיקר עולמו התכנס למרחק שבין דופן בריכה אחת לשנייה. קופלב המשיך לשחות גם אחרי הפרישה וזכה להישגים בתחרויות מאסטרס. "אמרתי אין מצב כי חשבתי שאני לא מסוגל לשחות במי קרח", מספר קופלב.
"בהמשך הוא ידע ללחוץ לי על הנקודות הנכונות, אמר לי, 'יש כמה שיאי עולם שאתה יכול לשבור'. אני בחור תחרותי, אז אמרתי, 'הופה, זה כבר נשמע יותר מעניין'. התחלתי לחשוב על זה, וכשהוא הוסיף את האפשרות לעזור לעילי חיות, נכה צה"ל, אמרתי שאין מצב שאני מוותר על זה", מוסיף קופלב. "יצא שעמדתי בשתי המטרות במולבנו. שברתי שני שיאי עולם לקבוצת הגיל שלי ב-50 ו-100 מ’ גב – וזה היה מרגש וסיפק קצת אדרנלין, בדומה לתחרות קונבנציונלית. אבל בסוף, כשליוויתי את עילי ב-250 מ’ והוא סיים אחרי שמונה דקות בקרח – זו הייתה התרגשות הרבה יותר גדולה".
סוף המסע של קופלב באיטליה היה מושלם, אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה או קלה. היא לא יכולה להיות ולעולם לא תהיה. כל מה שאינסטינקטיבי והישרדותי בגוף האדם נאבק בכוונה להתפשט כשקר כל כך ולהיכנס למים בטמפרטורה שכזאת. הרתיעה הזו אינה מוכנעת לעולם, היא תמיד מרימה את ראשה. וזה מה שטוב בה – היא הופכת כל טבילה במים קפואים (אוקיי, כמעט קפואים) למופת של התגברות. אבל כמו בדברים אחרים, גם בשחייה במי קרח אין כמו הפעם הראשונה. בטח כשאי-אפשר באמת להתכונן אליה.
יהונתן קופלב, שבר שני שיאי עולם: "נכנסתי וכל הגוף קפא, שאלתי את עצמי 'למה אני עושה את זה?' בתחרות עצמה האדרנלין והרצון לנצח כבר השתלטו ולא הרגשתי כלום"
להתכונן לשחייה במי קרח בישראל זה כמו להתכונן לרכיבה על גמלים באלסקה. הריחוק הקונספטואלי הוא חלק מהריגוש, אבל בסוף מדובר בחשיפה לתנאי קיצון שמצריכים תרגול שלא פשוט כל כך לקיים בין גדרה לחדרה. "עשיתי קצת אמבטיות קרח, אבל זה באמת שטויות, זה לא קרוב בכלל למה שאתה חווה שם", מספר קופלב. "בארץ, כשבחוץ 25 מעלות והטמפרטורה באמבטיית קרח היא שלוש מעלות, אז אתה יושב לך כמה דקות בסבבה. קר, אבל אתה עובר את זה. שם הטמפרטורה הייתה מינוס שבע מעלות והרוח הייתה מקפיאה. המים באגם היו בטמפרטורה של שלוש מעלות. נכנסתי וכל הגוף קפא. עשיתי ארבע תנועות והייתי חייב להוציא את הראש. שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה.
"בטבילה השנייה הרגשתי בדיוק אותו הדבר. באותו ערב נכנסתי למרה שחורה. הביאו אותי לשבור שיאי עולם ואני לא מצליח לעשות אפילו עשר תנועות. בבוקר שלמחרת החלטתי לשנות פאזה, להתעלם מהרגשות ולהיות מאוד משימתי. זה נורא דומה לצבא, נגיד, כשאתה יוצא למבצע אתה פשוט עושה את זה. אמרתי לעצמי, 'אתה פה, פשוט תעשה את זה, כואב לא כואב, קשה לא קשה, פשוט תעשה'. בתחרות עצמה האדרנלין והרצון לנצח כבר השתלטו ולא הרגשתי כלום. הגעתי למצב שרציתי להיכנס למים, למרות הקור".
בינתיים, בברכת רם שבגולן, מי שלא רוצה להיכנס למים הוא בנו של קופלב, בן החמש, שהכניס את האצבע לבדוק במה מדובר. "זה קפוא רצח, אל תיכנס", המליץ.
להסביר על שחייה במי קרח למתכסים בפוך על הספה בסלון, זה כמו לחשוב שאפשר לשבוע מצפייה בתוכניות בישול. ממד ההתנסות הוא הכרחי, וכל ניסיון להסבירו במילים ייתקל בשתי חומות כמעט בלתי עבירות. הראשונה זה הקושי של האדם הסביר אפילו לדמיין את הדבר. והשנייה – זה שכמו בכל חוויית אקסטרים, חייבים לחוש אותה על הבשר כדי להבין.
קופלב לא מתיימר להסביר מה זה יעשה לכל אדם, הוא יכול רק להעיד על החוויה שלו. "זה לעשות משהו שהוא באמת חצי על-אנושי", הוא מנסה. "לשחות במים בטמפרטורה של מעלה או שתיים, בשמונה בערב, כשבחוף יורד שלג, זה מציף בגוף תחושה כמו של סמים במירכאות. זה משהו שבאמת אי-אפשר להסביר. אנשים אומרים על אמבטיות קרח שזה מפריש דופמין, אני מבין. אבל להתחרות בקרח? לשחות בקרח? אני התחריתי במשך חמישה ימים, וביום האחרון עשיתי גם את המרחק הכי ארוך, 250 מ', וזה משהו שבכלל לא חשבתי שאצליח לעשות".
5 צפייה בגלריה
שוחים במי קרח בשווייץ. לכל אדם יש שיא עולם לשבור, הוא פשוט לא יודע שזה שם
(צילום: Lea Kusano)
בניגוד לרושם שעלול להיווצר מניסיונו המוצלח של קופלב, שאם מחברים את כל הבריכות ששחה בחייו אפשר להגיע מחיפה עד לקוטב הצפוני, שלומית דקל ברק מדגישה שהדבר מתאים לכולם. לכל אדם יש שיא עולם לשבור, הוא פשוט לא יודע שהוא שם עד שהוא מגלה ששבר אותו. דקל ברק היא מאמנת בעולם המים של אורי סלע, רשת של בתי ספר לשחייה, טיפול ואימון במים שמספקת את המעטפת המקצועית של האימון עבור איגוד השחייה במי קרח.
"המהות של השחייה בקרח זה להציב בפניך איזשהו אתגר שהוא רחוק מאוד מאזור הנוחות ומאפשר לחוות חוויית מסוגלות והצלחה", היא מסבירה. "גם לנו זה נראה באיזשהו שלב מעבר לגבול היכולת, אבל כשעושים את זה נכון ומקצועי מבחינת התהליך ההסתגלותי, אז זה פשוט מדהים איך גוף האדם יודע לעבור תהליך כזה בזמן קצר. מכניסה של דקה-שתיים למים, בתוך שלושה ימי התאקלמות בלבד במולבנו, הגענו למצב שאנחנו יכולים לשחות בין 250 ל-1,000 מ’".
דקל ברק זוכרת את הפעם הראשונה ששחתה בטמפרטורה שתפקידה המקורי הוא לקרר משקאות. אי-אפשר לשכוח, זה צרוב בעורה. היא לא איזו מפונקת, אחת האהבות הגדולות שלה זו שחייה במים פתוחים בים התיכון, שמגיעים בחורף לטמפרטורות של 16-17 מעלות. אז מה כבר ההבדל? או-הו. "שוק לגוף", היא נזכרת במפגש עם מים בטמפרטורת שש מעלות בבריכה בווינה. "אמבטיית קרח שונה לחלוטין משחייה משום שזו חוויה סטטית ולרוב אתה לא מכניס את הראש, אולי לשנייה, אבל זה לא כמו בשחייה, שהראש צריך להיות כל הזמן במים. אני הרגשתי את זה כמו מלחציים. האם זה שווה את זה? קודם כל, חד-משמעית כן. בפעם השנייה זה כבר לגמרי אחרת, ובפעם השלישית זה עוד יותר אחרת לגמרי.
"ברגע שאתה מבין שהכאב הוא טבעי והגיוני שיבוא, אז אתה יודע לשלוט בו. בפעם הבאה אתה חווה פחות כאב, הגוף כבר פחות מאוים. הסטרס יורד, אתה מודע למה הולך להיות ואתה יכול לסבול את הכאב הזה. הגוף משתחרר והכאב הולך ופוחת. כל פעם זה מרגש ומפתיע מחדש איזו מכונה חכמה גוף האדם. כל אדם שמחפש אתגר ולמשוך את עצמו לקצה יכול לשאול: למה אני עושה את זה? למה אנחנו יוצאים מאזורי הנוחות? כי אנחנו רוצים להתקדם, להתפתח ולגלות על עצמנו דברים חדשים. כשאנחנו לא מאתגרים את עצמנו אנחנו לא מתפתחים.
שלומית דקל ברק, מאמנת שחייה: "ברגע שאתה מבין שהכאב טבעי והגיוני שיבוא, אז אתה יודע לשלוט בו. בפעם הבאה הגוף כבר פחות מאוים ואתה יכול לסבול את זה"
"אם הייתי חושבת שזה מזיק לא הייתי עושה את זה, אבל זה מייצר תהליכים של חילוף חומרים. זאת תחושה של רענון, הזרמת דם, הפעלת מערכות. שחייה קונבנציונלית אולי פחות מרגשת, אבל היא בעיקר אחרת. אני לא משווה ביניהן ולא שמה אותן בתחרות אחת מול השנייה. כל דבר, יש לו את היופי שלו. למשל, אני אוהבת יותר לשחות בים מאשר בבריכה, אבל זה לא אומר שאני לא שוחה בבריכה".
דקל ברק לא עוצמת עיניה ושוגה בדמיונות. היא לא רואה בחלומה פקקים בכניסה לברכת רם וצופה שזו תהפוך לאצטדיון בלומפילד של השחייה במי קרח. התחום בעלייה, נמצא בראשיתה של חשיפה, אך הוא לעולם לא יתקרב למיינסטרים. תקרתו נמוכה, ולא רק משום שישראל היא לא בדיוק חממה לטיפוח שחיינים במי קרח. "זה לא יכול להיות המוני משום שרוב האנשים לא מחפשים את הקצוות בחיים שלהם", היא אומרת. "זה בהחלט מדבר לאוכלוסיות מסוימות שמחפשות יותר אתגרים.
"היום אנחנו כבר קהילה של 22 אנשים שהיו בתחרות, אבל בעוד חודש אני נוסעת לחופשת שחייה כזאת באוסטריה עם קבוצה של אנשים שרוצים לחוות את החוויה. יהיו בערך 60 אנשים שיחוו את החוויה הזאת", היא מוסיפה. "אני לא רואה את עצמי אדם אקסטרימי, אני די שמרנית, אבל זה משהו שתפס אותי. זה לא מסוג האתגרים שאחד יכול והשני לא. אני לא יכולה לטפס על האוורסט, זה כנראה דורש יכולות פיזיולוגיות שאין לי. פה, אם מישהו רוצה הוא יכול. אולי הוא לא ישחה קילומטר, אבל אם הוא ירצה להתמודד עם האתגר הוא יצליח. כבר לקחתי עשרות אנשים, וכל מי שרצה הצליח. זה דורש מאמץ, זה דורש החלטה להתמודד, אבל כולם יכולים לטבול במי קרח ולשחות מרחק של כמה עשרות מטרים במים קרים מאוד. צריך פשוט לעשות את זה בצורה הנכונה, כי בסוף זה אירוע עצבני לגוף. אבל אנחנו יודעים לקחת כל אדם שרוצה ולהביא אותו לאתגר. אחד ישחה 20 מ', אחד 200 מ' ואחד קילומטר".
ברייטנר, 47, הוא מנכ"ל ובעלים של חברה שמתמחה בניהול סכסוכים עסקיים ומשברים. שחייה במי קרח היא פתרון סכסוך בין האדם לעצמו. ברייטנר מזהה בה אלמנטים שמתכתבים עם הישראליות, אף שזו מתנהלת בתנאי חום ולחות שונים בהרבה. "כישראלים, כל העניין הזה של יציאה מאזור הנוחות והתמודדות עם לחץ קיצוני מאוד מדבר אלינו.
"יש דמיון בין החיים הלחוצים והקיצוניים שלנו כאן, אמנם ב-30 מעלות, לשחייה בטמפרטורות נמוכות", הוא מקביל. "זה מאמץ את הגוף ומחייב את התודעה להסתגל. העבודה עם הנשימות והיכולת להגיע להתאוששות כמה שיותר מהירה ולעבור לשלב הבא – זה משהו שמאוד מייצג את היומיום, לפחות שלי, וכנראה גם של אחרים. כל החוויה הזאת, של התמודדות עם קור מאוד קיצוני, קושי וכאב, מייצרת תחושת מסוגלות שמעיפה אנשים לשמיים בצורה לא נורמלית".
שי ברייטנר, ממייסדי האיגוד הישראלי: "כל החוויה הזאת, של התמודדות עם קור מאוד קיצוני, קושי וכאב, מייצרת תחושת מסוגלות שמעיפה אנשים לשמיים בצורה לא נורמלית"
גם אם לא כולם יחפשו מחר את מאגר המים הקרים ביותר הקרוב למקום מגוריהם, זה בסדר מבחינתם של ברייטנר, גונן, קופלב ודקל ברק. רוב רובם של האנשים לא משחקים כדורגל או טניס, הם לא שוחים או רצים, אבל הם עדיין מרותקים למסך בתחרויות הגדולות. אליפות העולם בשחייה במי קרח היא לא בדיוק המונדיאל, וקשה להאמין שמתישהו תשודר בשידור ישיר בישראל, וגם אם כן - ספק אם תשבור שיאי צפייה.
אבל ההקבלה עדיין במקומה – אנשים לא חייבים לעשות משהו בעצמם כדי ליהנות מעצם עשייתו. כשאחרים מגשימים איזשהו אידיאל ונוגעים בפסגה – זה גם עבור אחרים. לא צריך לטפס על האוורסט – מספיק לקרוא על אנשים אחרים שעשו זאת כדי לחוש תחושת התעלות מסוימת. "זה מעורר השראה ונותן לאנשים את התחושה שיש לאן להתקדם ויש דברים עוד יותר קשים שאפשר להשיג ושיש מקומות שאפשר לפרוץ בהם גבולות, גם ברמה האישית", מסכם ברייטנר.
חוץ מזה, מי שלא שתה כוס תה חם על הקבינה של ג'יפ 4X4 מונע רגע אחרי שיצא ממים בטמפרטורה של שבע מעלות, כנראה לא שתה כוס תה חם מימיו. "מרגישים את הקינמון", אמר אחד מהם כשהוא נע קדימה ואחורה ובו-זמנית לימין ולשמאל. למי שהביט עליו מהצד זה נראה כמו רעידות קשות. לו עצמו זה כנראה נראה כמו החיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.25
