את הזינוק המרשים לעבר ליגת העל עשתה נטלי גליוק ממש אחרי שסיימה את חופשת הלידה. מי שניתרה וניפצה את תקרת הזכוכית כאחת הנשים היחידות בענף, רושמת עכשיו דאבל: השופטת הראשונה בליגה הטובה בישראל שהיא גם אמא טרייה. ״חזרתי לא מזמן לשפוט, אחרי שנתיים של חופשת לידה, וזה אתגר בפני עצמו", היא אומרת, "אני לא נטלי של לפני ההיריון, הגוף משתנה. הייתי צריכה לחזור לכושר פיזי ולכושר שיפוט, וזה ממש לא היה קל״.
אבל גליוק מעולם לא חששה מאתגרים, וגם לזה הנוכחי היא מגיעה מצוידת בכלים חדשים. ״האימהות מאוד מבגרת, אני מרגישה את זה גם בשיפוט. חזרתי עם עוצמות אחרות, הייתי נטלי א׳ והפכתי לנטלי ב׳, משהו בתהליך ובקשיים שעברתי מאוד שינה אותי. קיבלתי גם פידבקים מקולגות שאמרו לי שחזרתי אחרת לעונה הזאת, חזרתי חזקה יותר״.
״לפעמים הדרך שלי הייתה יותר קשה בגלל שאני אישה"
״עושה היסטוריה: נטלי גליוק קודמה לליגת העל ותהיה השופטת הראשונה בליגה הבכירה״, כך הכריזה הודעת המינוי הרשמית ששלח איגוד הכדורסל לפני כשבועיים וסימנה אותה כפורצת דרך בתחום רווי הטסטוסטרון. כדי להגיע לשם, היא מספרת, נאלצה להתמודד עם לא מעט מכשולים וביקורת. ״לפעמים, הדרך שלי הייתה יותר קשה בגלל שאני אישה", היא מודה. "זה עולם מאוד גברי, אין מה לעשות, ופתאום מגיעה בחורה צעירה ומנסה להשתלב, אז יותר בוחנים אותך ומנסים אותך, אבל היום אני כבר הרבה שנים בתחום ויותר קל לי. עכשיו אני לקראת האתגר הגדול והמרגש והחדש שלי, ושם אני אצטרך שוב להיבחן ולהימדד”.
את הקריירה במגרש היא התחילה בקבוצת הילדות של מכבי אשדוד, ממנה המשיכה לקבוצת הבוגרות, שבה שיחקה גם בעונת 2011/12 ‑ זו שבה זכתה לראשונה בתולדותיה בגביע המדינה ובאליפות בליגת העל והשלימה דאבל היסטורי. אבל דווקא ההצלחה הגדולה הייתה מה ששבר אותה.
״בגיל 11 נשלחתי לחוג כדורסל ומאוד אהבתי את זה", היא משחזרת, "לא היה לנו רקע ספורטיבי במשפחה, פשוט הייתי הכי גבוהה בכיתה, אז המורה לספורט בבית הספר אמר לי שאני חייבת לשחק כדורסל. בגיל 17 כבר עליתי לבוגרות, אבל אף פעם לא הייתי שחקנית מפתח, הייתי מהשחקניות שמשלימות עשירייה באימון. אז כבר הבנתי שאני לא מספיק טובה, לא הצלחתי למצוא את עצמי והתחלתי להרגיש תסכול. אולי דווקא כי שיחקתי בקבוצה שהייתה הכי טובה במדינה בזמנו, ראיתי שיש פער מאוד גדול בין הרצון ליכולת שלי. הייתי חוזרת מאימונים ואומרת לעצמי שאני לא רוצה לשחק יותר כדורסל. בגיל 21 החלטתי שזאת תהיה השנה האחרונה שלי כשחקנית״.
ואיך הגעת לעולם השיפוט?
״מאוד אהבתי כדורסל ולא רציתי לעזוב את התחום, אז נרשמתי לקורס שיפוט והתאהבתי".
מה גרם לך להתאהב?
"כשופטת, את צריכה גם לנהל אינטרקציה עם אנשים, גם להיות עניינית ולהישאר בפוקוס ולקבל החלטות, וכל זה כשאת רצה על המגרש, בדופק גבוה. יש משהו מאוד מלהיב באדרנלין הזה. מעבר לזה, להיות שופטת כדורסל זה גם לקבל ארגז כלים מדהים לחיים. זה ממש בנה אותי, נתן לי ביטחון, הפך אותי לאישה חזקה שיודעת מה היא רוצה ויודעת גם לעמוד על שלה כשצריך. פיתחתי חוסן נפשי מאוד גבוה ועור של פיל. החוכמה היא לשמוע הכל, אבל לא לתת לזה לנהל אותך״.
היו מאמנים או שחקנים שזילזלו בך בגלל שאת אישה?
״כן, היו הרבה צקצוקים, הרמות גבה וביקורת, אבל עם הזמן התחלתי לקבל את הריספקט שמגיע לי. היו גם פעמים, בתחילת הדרך, שמאמן היה פונה אליי וקורא לי 'מתוקה' או 'חמודה'. צריך לשים את הדברים על השולחן, לשופט גבר הוא לא היה קורא 'חמוד', וזה מכעיס ומעצבן. היום כבר מכירים אותי ואני מרגישה שגם המאמנים וגם השחקנים נותנים לי כבוד. כן, עדיין יש אנשים שמגיבים בצורה לא יפה, אבל אני לא נותנת לזה לנהל אותי יותר מדי״.
היו תגובות מעליבות מאוהדים?
״היו כמה פעמים שממש קיללו אותי מהיציע, כל מיני הערות סקסיסטיות ומיניות בעיקר שאוהדים זרקו, אבל זה באמת חריג וממש לא מקובל״.
איך את מגיבה כשאת מרגישה שמזלזלים בך על המגרש?
״כמובן שאני עונה להם בדרך כלל, זה לא יכול לעבור חלק מבחינתי. אבל זה גם תלוי בסיטואציה. כשמדובר באמוציות תוך כדי משחק, אני עוד יכולה להכיל את זה, אבל ברגע שמדובר בזלזול - אני לא עוברת לסדר היום״.
זוכרת את המשחק הראשון שלך כשופטת?
״ברור. התחלתי בליגות נמוכות, הגעתי שעה וחצי לפני, עוד לפני השחקנים, כל כך התרגשתי, רעדתי ממש״.
ולמה את חושבת שאין כמעט נשים שופטות בתחום?
"ברגע שאין לך מודל לחיקוי, אין מישהי שאת יכולה לראות ולהאמין שזה אפשרי, זה קשה יותר. אני כבר רואה מגמת שיפור אבל זה עדיין לא מספיק. אולי עכשיו, בעקבותיי, יותר נשים יגיעו לקורס שופטים״.
"תמיד ידעתי שאתגייר"
היא נולדה בישראל וגדלה באשדוד להורים שעלו מאוקראינה בשנות ה-90 ונאבקו להשתלב.
"אמא שלי הייתה ילדה בת 18, בהיריון עם אחי הגדול, כשהגיעה לארץ. לקח להם זמן להתאקלם חברתית, כלכלית ובירוקרטית וללמוד עברית. היו תקופות לא קלות, אבל הם תמיד ניסו לתת לי ולאחי את הטוב ביותר כדי שלנו יהיה יותר קל. היום הם במקום הרבה יותר טוב".
הרגשת שונה, כילדה?
"לפעמים, בעיקר כשהייתי צריכה לעזור להורים שלי בתרגום, או בחגים. לא עשינו קידוש בבית למשל, למרות שתמיד רציתי, וחגגנו את חג המולד. כן, אני זוכרת שהילדים הקניטו אותי על המוצא השלי, על זה שאני לא יהודייה, זה לא היה נעים".
בגיל 27, לפני החתונה עם בן זוגה רון, מהנדס תוכנה בן 34, החליטה לעבור גיור. ״למרות שנולדתי לאבא יהודי ואמא לא-יהודייה, תמיד הרגשתי יהודייה. אני גם מאוד אוהבת את המסורת, החגים, המנהגים היהודיים, ולכן תמיד ידעתי שאני אתגייר״.
לא חששת מהתהליך הארוך?
״זה לא היה קל, אבל מדובר במסע מרתק ומאוד-מאוד מרגש. לעבור גיור זה לא לעשות קורס באוניברסיטה, את לא באה רק לסמן וי, אלא באמת ללמוד ולהעמיק. הסתובבתי אז עם חצאיות ארוכות, הייתי הרבה בבית הכנסת, התמסרתי לתהליך. הייתי ממש אול אין. בסוף, בבית הדין, כשעמדתי מול הרבנים, הייתי צריכה לענות על כמה שאלות שמי שחי כיהודי יודע את התשובות עליהן, ואז הם אמרו לי ׳את יהודייה׳ ופשוט פרצתי בבכי. זה היה כל כך חשוב לי, והנה - היום אני יהודייה והבת שלי יהודייה״.
מה לקחת מלימודי היהדות לחיים שלך היום?
״את המסורת, את השבת. אני מאוד אוהבת את השבת, זה יום מיוחד מבחינתי. יש משהו בזה שאת לוקחת רגע שקט מהכל, מהעבודה, מהלחצים של החיים והבית. זה מאוד יפה וכיפי״.
איך בן זוגך הגיב להחלטה שלך להתגייר?
״זה לא היה לו חשוב כמו לי, אבל הוא לגמרי גיבה אותי. יש לי באמת בעל מדהים. הכי קטע זה שהוא לא אוהב ממש כדורסל, אבל הוא אוהב אותי, אז זה מספיק. הוא באמת ממש מפרגן לי, אני משתפת אותו בכל מה שקורה לי, הוא החבר הכי טוב שלי״.
הוא מגיע לצפות במשחקים שבהם את שופטת?
"בעיקר למשחקים משמעותיים, פחות במהלך העונה".
יחד, הם מגדלים את אגם, בתם בת השנה ושמונת החודשים. אבל גם הדרך לאימהות לא הייתה פשוטה עבור גליוק, שאחרי שתי הפלות, תוך כדי קריירת שיפוט מלחיצה, הבינה שהיא חייבת פסק זמן. ״בהיריון הראשון המשכתי לשפוט וקרה מה שקרה. זה לא צלח. כשגיליתי שאני שוב בהיריון, החלטתי שאני לא רוצה לסכן אותו, אז עצרתי - באיגוד כיבדו את זה - ואז הוא שוב נפל. הפעם ממש חרב עליי עולמי. הייתי צריכה להתמודד עם האובדן ולא הייתי מסוגלת רגשית לחזור למגרש, הייתי צריכה שנייה להחלים".
כשנכנסה שוב להיריון, עם תאומות זהות, נראה היה שהסוף הטוב כבר אוטוטו כאן. ואז שוב הגיעו בשורות קשות. "בשבוע 25 אמרו לי שיש בעיה, אחת הבנות לא בריאה, וזה ברמה שאי-אפשר להמשיך את ההיריון וצריך לדלל. היה לי חודש מטורף של מלא בדיקות, באמת חודש מהקשים שהיו לי, ואז הגיע 7 באוקטובר. הכל היה מאוד מציף וקשה. בסוף נאלצתי להיפרד מאחת הבנות בניתוח, אבל היום אני בוחרת להמשיך הלאה ולהתמקד בילדה המדהימה שנולדה לי״.
מאיפה הכוחות?
״קודם כל, לאורך כל הדרך תמיד הקפדתי להישאר חיובית ואופטימית. 7 באוקטובר גם הכניס אותי לפרופורציות. אנחנו חיים במדינה משוגעת עם סיפורים קשים מאוד, יש לי משפחה מדהימה ותומכת ובעל מדהים שמגבה אותי ונמצא שם בשבילי תמיד. הייתי מדברת לעצמי ומחזקת את עצמי. אין ספק שזה היה משבר עמוק, ולפעמים הייתי צריכה איזה רגע לעצמי, שנייה לעכל את הטירוף. בסוף צריך להסתכל קדימה ולהבין שאפשר לשנות רק את הדברים שבשליטתנו, את היתר לא״.
שיתפת חברים לעבודה במה שאת עוברת?
"בודדים. היה לי קשה להיפתח בפניהם. זו הייתה תקופה מטלטלת, מערבולת רגשית והייתי צריכה בעיקר זמן לבד, כדי לעכל את הדברים עם עצמי".
מרגישה שכאישה וכאמא, קשה לך יותר מהקולגות?
״אין ספק שגברים לא עוברים את מה שאנחנו עוברות. הגוף שלהם לא משתנה במהלך ההיריון, הם לא נתקעים מאחור במהלך חופשת הלידה. נשים מקריבות את עצמן כדי להיות אמהות, וכן, אני מרגישה שזה בא על חשבון הקריירה שלי. לא קל להיות אישה בעולם גברי, אבל אנחנו נשים חזקות ויכולות להצליח בכל מה שנבחר, אני באמת מאמינה בכוח נשי״.
איך זה לשלב אימהות עם קריירת שיפוט?
״אני לא אשקר, זה לא פשוט. אי-אפשר גם באמת להתפרנס משיפוט, אז לכל שופט צריכה להיות עוד עבודה. אני למשל עובדת כמנהלת חשבונות, אבל אחרי הלידה החלטתי להתמקד בכדורסל ובסיום התואר, וגם קצת להיות עם הילדה שלי. עכשיו אני רוצה לחזור לשוק העבודה, אבל מבינה שאני לא יכולה למצוא משרה מלאה, כי אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני עושה את ההתאמות, בטח עכשיו כשעליתי לליגת העל, אני מאוד רוצה להיות מפוקסת. מזכירה לעצמי שהעובדה שהגעתי לליגת העל היא לא תעודת אחריות להמשך. חובת ההוכחה עליי, אני צריכה להוכיח ממשחק למשחק שאני ראויה ושזה המקום שלי. אין ספק שכאישה בעולם גברי את נבחנת בזכוכית מגדלת. אני צריכה לעבוד יותר קשה מכולם״.
ובפועל, מה זה אומר?
״צריך לעשות שינויים, וגם ויתורים. החיים משתנים ברגע שאת הופכת לאמא, את צריכה גם להוציא מהגן וגם לצאת לשפוט בערבים. ביום של משחק יש לי רוטינה מאוד קבועה, זה מתחיל מרגע קבלת השיבוץ: מאוד חשוב לי לישון כמו שצריך לילה קודם, וביום המשחק אני יוצאת לבית קפה מתחת לבית ופשוט מתנתקת, שמה לעצמי מוזיקה כדי להגיע הכי מפוקסת. זה עובד לי״.
גם שופטים הם בני אדם
במהלך הקריירה כבר הספיקה לשפוט בליגה הלאומית לגברים, ליגת העל בכדורסל נשים, אפילו במפעל היורוקאפ בליגת הנשים, והפכה לשופטת הישראלית הראשונה ששפטה במשחקי כדורסל בינלאומיים. עכשיו היא מקווה להוות השראה לנשים אחרות. ״כן, חשוב לי שעוד נשים יבואו לקורס שיפוט ושתהיה חשיפה יותר גדולה לאפשרות הזאת. היום, בכל קורס יש רק בחורה אחת או שתיים, אין סיבה שלא יהיו הרבה יותר״.
מה היית אומרת לבחורה צעירה שמתלבטת האם להירשם לקורס?
״ממליצה מאוד. מעבר לזה שזה פשוט כיף אדיר, מקבלים שק כלים לחיים. לדעתי איגוד השופטים מאוד מקדם נשים, והגיע הזמן שיהיו יותר נשים שופטות״.
עד כמה שופטת הכדורגל ספיר ברמן נתנה לך השראה?
״היא ממש ריגשה אותי. ספיר אישיות מדהימה ונראית בחורה סופר-חזקה. היא באמת השראה לכך שאפשר לחלום בגדול ולהגשים את עצמך למרות הכל. כשהיא יצאה מהארון מול כל עולם הכדורגל זה היה רגע מאוד יפה בעיניי ושלחתי לה הודעת מזל טוב. יש לה כל כך הרבה אומץ וכוח״.
מרגישה שהמערכת תמכה בך?
״כן, היה לי מנטור, השופט פיני רימון, שליווה אותי לאורך כל הדרך. שיפוט זו ריצה למרחקים ארוכים, והוא נתן לי המון כלים להתמודדות. אני חייבת לו המון. גם באיגוד השופטים נתנו לי את הגיבוי והבמה. ייאמר לזכותו של משה ביטון (יו״ר הוועדה המקצועית של איגוד השופטים) שהוא באמת קידם אותי כשסיפקתי את הסחורה".
מה האתגר הכי גדול במעבר לליגת העל?
״האתגר הוא גם מקצועי, אבל בעיקר מנטלי, כי קודם כל יש הרבה יותר לחץ. גם של קהל, עם יציע מפוצץ מאוהדים, וגם של התקשורת, עם הפרשנים והשדרים. כדורסל זה משחק מאוד אמוציונלי, ולמרות הכל השופטים צריכים גם להיות בכושר וגם לקבל החלטות תוך כדי. בעיקר חשוב להישאר מפוקס ומרוכז ולא לתת להסחות דעת להשפיע על שיקול הדעת. אני מאוד עובדת על הקטע המנטלי״.
ואת מרגישה מוכנה מנטלית?
״בסוף אני שופטת כדורסל, אם לא אוכל להתמודד עם כל מה שליגת העל מביאה, כולל ביקורת או קהל מתלהב, אז אולי מקומי לא במגרש. אנחנו מפתחים לאורך השנים חוסן מאוד גבוה, וגם הקללות לא מנהלות אותנו״.
בכל זאת, בליגת העל יש יותר אוהדים ויש גם בעלי קבוצה שאוהבים להתלונן על טעויות שיפוט.
"אני יודעת שהאווירה ביציעים יכולה להיות אינטנסיבית, אבל כשופטת למדתי למקד את עצמי בדברים החשובים במגרש ולהתמודד עם מצבי לחץ. כמובן שבקפיצה מליגה לאומית לליגת העל יש הבדלים עצומים באווירה ובקהל, אך זה חלק מהאתגר בשיפוט ברמות הגבוהות יותר. ובנוסף, אני מבינה שקהל זה חלק מהמשחק".
איך את מתמודדת עם טעויות שיפוט שעשית, בדיעבד?
״זה קורה, זה חלק מהמשחק. לרוב אנחנו צודקים אבל לפעמים אנחנו גם טועים. קודם כל אני צופה בכל המשחקים שלי ומנתחת את הטעויות שלי, כדי להתקדם צריך ללמוד מטעויות ואם לא טועים לא מתקדמים, חשוב רק לא לחזור עליהן. לא אשקר ואגיד שאני מגיעה הביתה וזהו, שוכחת מהכל. זה ממשיך איתי לפעמים, אבל בסוף צריך לזכור שגם שופטים הם בני אדם שמשתדלים תמיד לעשות את הטוב ביותר״.
היו גם רגעים שרצית לוותר ולעזוב את השיפוט?
״לא, אבל היו רגעים שהרגשתי שלא סיפקתי את הסחורה ושאיבדתי קצת מהפוקוס. אני מאוד קשה עם עצמי ומאוד ביקורתית, אבל מנסה לזכור שלפעמים אנחנו למטה, לפעמים אנחנו למעלה וצריך לדעת להישאר ממוקדת גם בתקופות פחות טובות. אם תיקחי כל שופט בכיר, תגלי שההתקדמות שלו תמיד הדרגתית, לא תמיד זו עלייה חדה למעלה. זו ריצה למרחקים ארוכים״.
איזה משחק את חולמת לשפוט?
״אליפות. זה מרגש מאוד לשפוט במעמד כזה, זאת חוויה בפני עצמה״.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
