עשר דקות אחרי שנכנסתי לסטודיו של נועה בן דוד חטפתי את הצמרמורת הראשונה. זה קרה כשאחת הבנות החליקה במהירות מראש העמוד לכיוון הקרקע, והסאונד שמילא את החדר היה של עור שמתחכך במתכת. נו, כמו הסאונד הזה כשילדים יורדים מהר מדי במגלשה ישנה של גן משחקים. מכירים את הצמרמורות האלה? הן בדרך כלל מגיעות עם כיווץ לא רצוני של כל מיני שרירים פלוס חריקת שיניים שמשחררת החוצה מין סססססס ארוך כזה. נו, כזה שמשמיעים כשמישהו מולכם מעולל לעצמו משהו כואב כמו לנחות בבריכה אחרי קפיצת בטן, או ללכת לתוך דלת זכוכית שקופה מדי. הפעם האחרונה שהצטמררתי והתכווצתי כל כך הרבה פעמים בשעה וחצי הייתה כשצפיתי בסרט "ג'קאס". מה שכן, ניכר שהבעיה נעוצה בי ובחוסר המושג שלי לגבי הדבר הזה שנקרא "ריקוד על עמוד". לא, כי עבור הבנות כאן זה פשוט חלק אינטגרלי מהאימון, ובמצטבר יש כמאה כאלה שעושות את זה כאן באופן קבוע. "הכי קטנה בת שבע", נועה מתפארת, "הכי מבוגרת בת 63".
יודעים מה, בואו ניפטר מזה כבר על ההתחלה, סבבה? נתייחס לדבר הזה שמנקר לרובכם עכשיו בראש, כי אנחנו מדברים פה על בנות ועמוד מתכת אנכי. ממילא המתאמנות כאן כבר שמעו את כל הבדיחות האפשריות. הן לגמרי מבינות למה הקונוטציה הראשונית של כל כך הרבה אנשים היא עדיין מועדון חשפנות סליזי עם במה קטנה שמסביבה חבורות של גברים במצב צבירה אלכוהולי משתנה. אפילו אני, שכבר ידעתי מראש שריקוד אקרובטי על עמוד לא קשור בשום צורה לחשפנות, לא באמת הבנתי עד הסוף במה מדובר. זאת אומרת, אני יודע שהדבר הזה מתקיים בינינו כבר יותר מעשור, עם עשרות סטודיואים בכל רחבי הארץ, אבל אצלי בראש זה היה מתויק כעוד איזה טרנד תל-אביבי מעולמות החצי-פרינג' שאני לא מבין. אולי איזה משהו שהומצא כדי שתהיה עוד סדנה מקורית למכור למנהלות משאבי אנוש של חברות הייטק שכבר לא יודעות מאיפה לצאת מקוריות מול העובדים שלהן.
נועם דמתי: "אם אני באיזו אפליקציית היכרויות ושואלים אותי מה אני עושה כספורט, אני בדרך כלל אומרת 'אקרובטיקה'. אני לא ישר אומרת שאני עושה עמוד. האנשים הקרובים אליי, ההורים שלי, אפילו סבא שלי, כבר בשלב שהם רואים סרטונים ומתלהבים"
בכל מקרה, בדיחות על "רקדניות אקזוטיות" הן לא המחיר האמיתי שהמתאמנות פה משלמות. הן מרגישות הרבה יותר את הכאבים הפיזיים, השפשופים והשרירים הבוערים. בגלל שאין סוג של בד שיאפשר אחיזה טובה על עמוד המתכת כמו העור האנושי, התלבושת האחידה כאן היא טייץ קצר וחזיית ספורט, מה שמשאיר המון מקום לסימנים כחולים. נועה מסבירה לי שזה אחד הדברים שגורמים למתאמנות חדשות לוותר, אבל בדרך כלל מי שתשרוד את החודשיים הראשונים כנראה גם תתמכר.
אחת המכורות שאיתן אני מדבר היא מורן לונדון. היא התחילה את מערכת היחסים שלה עם העמוד לפני קצת יותר משנה וחצי, ויש לה גם תיאוריה מעניינת שיכולה להסביר את ההתמכרות. "צריך להבין שזה פשוט ספורט מכאיב", היא מבהירה מיד. "אני מדברת על כאב פיזי, אמיתי, שגורם לך לרצות להפסיק באמצע כי זה יותר מדי. אבל אם מגיעים אליו עם כאבים פנימיים שאת סוחבת, זה נורא משחרר. זה כאילו שתפוס לך משהו בפנים, ולוחצים לך על זה, והלחיצה עצמה כואבת נורא, אבל אחרי שעתיים את מבינה שזה שיחרר אצלך משהו. יש משהו בעמוד שעוזר לך להעביר את הכאב מבפנים החוצה".
"היי, אז זה בעצם עמוד הארקה, רק של כאבים", אני מנסה לתרום דימוי מעפן מעולם החשמל.
"כן, אבל אין פה התמסרות של שני הצדדים", מורן ממשיכה. "יש פה את הגוף שלך שצריך לעבוד עם חומר קשה, קר, חלק, שלא בא לקראתו בכלום. אין עליו אפילו איזה זיז להיתפס בו, כך שאם פיספסת משהו, זה נגמר. לפעמים את יכולה להיראות כאילו שאת מרחפת והעמוד הוא פלסטלינה רכה ביד שלך, שנכנעת ומתמסרת לך, אבל זה ממש לא. אנשים מסתכלים על זה מהצד ולא מבינים שמה שמחבר ביניכם וגורם לכל הדבר הזה להיראות כל כך יפה ועדין זה דווקא כאב".
בקיצור, את באמת מכורה, אה?
"בוא נגיד ככה", מורן מזדקפת ושולפת טלפון כדי למצוא תמונה שמורה, "יומיים אחרי שהתחילה המלחמה עם איראן, קלטתי שכנראה לא נוכל לבוא לסטודיו בתקופה הקרובה, אז הרמתי טלפון לאדם שמתקין עמודים כאלה בצורה מקצועית, וביקשתי שיבוא אליי מהר הביתה. יש לי עכשיו עמוד כזה באמצע הסלון".
היא מראה לי את התמונה מהטלפון שלה. תשמעו, יש לה עמוד באמצע הסלון.
העמוד נשאר מחוץ לאפליקציות ההיכרויות
לנועם דמתי אין עמוד בבית (אני חושב), אבל עם תדירות האימונים שלה, כנראה לא צריך. שלוש-ארבע פעמים בשבוע היא מתאמנת, ועכשיו היא בעיצומו של קורס שיהפוך אותה למדריכה. "יותר מהכל, זו פשוט התרפיה שלי", היא מסבירה. "לפעמים אני באה לאימון לפני העבודה, לפעמים אחרי, לפעמים לאימון כפול. כשאני מסיימת אני קולטת שאני נינוחה לחלוטין. אפילו בכביש אני לא מצליחה להתעצבן כי כבר הוצאתי הכל על העמוד".
תשמעי, זה נראה קשה בטירוף. אולי את פשוט מותשת מדי בשביל להתעצבן?
"כן, זה באמת מאוד מעייף", נועם מאשרת. "לפעמים יש בנות שבאות לאיזו סדנה חד-פעמית, והמון פעמים הן חושבות שזה יהיה קליל, נחמד כזה. אנחנו רק מסיימות חימום והן כבר אומרות לי 'וואי, זה ממש ספורט, לא דמיינו את זה ככה'. אנשים לא קולטים שזאת ממש פעילות פיזית עצימה. אבל אני כל כך מתחברת לזה דווקא בגלל החלק שבא לצד החלק הפיזי. למשל, לפעמים מראים לי תרגיל חדש, ואני קולטת שכדי להצליח פה אני צריכה 60 אחוז מאמץ פיזי, וכל השאר זה בכלל מאמץ מנטלי. להאמין בעצמי שאחזיק, להתגבר על הפחד, להתעלם מכל דבר בראש שימנע ממני לעשות את התרגיל הזה. אני אוהבת את זה שאת צריכה ממש לעבוד חזק על עצמך תוך כדי האימון".
בטקס הזכייה על הפודיום יריבתה של נועה על התואר, אנסטסיה המוסלמית מקירגיזסטן, סירבה ללחוץ יד למנצחת. "התחלתי לשאול את עצמי אם יש לי בכלל בשביל מה להמשיך להתכונן לתחרויות, כי בקצב הזה אולי באליפות הבאה בכלל לא ייתנו לי להשתתף"
נו, ואחרי כל זה את עוד צריכה להסביר לאנשים שריקוד על עמוד זה לא הדבר הזה שהם חושבים?
"ברור. יש את הסטיגמה השגויה הזאת שצריך להסביר אותה כל הזמן. נניח, אם אני באיזו אפליקציית היכרויות וישאלו אותי מה אני עושה כספורט, אני בדרך כלל אומרת 'אקרובטיקה'. אני לא ישר אומרת שאני עושה עמוד, סתם כי אני יודעת שאנשים לא תמיד מבינים את זה כמו שאני מבינה את זה. אבל כל מי שכבר מכיר אותי, האנשים הקרובים אליי, משפחה, חברים, מאוד-מאוד תומכים ואוהבים. ההורים שלי, אפילו סבא שלי, כבר בשלב שהם רואים סרטונים ומתלהבים מאיך עשיתי את התרגיל הזה ואת התרגיל ההוא".
בלי "דיבורי משקל"
כבר שלוש שנים שנועה מפעילה את סטודיו Pepole ברמת-השרון. היא יודעת שלא ככה מאייתים "אנשים" באנגלית, אבל ככה זה כשרוצים משחק מילים עם Pole. סתם פתאום, ברחוב הראשי של העיר, אתה נכנס לבניין שיש בו גם מינימרקט וכמה סוכנויות ביטוח, והופה - נשים תלויות הפוך בגובה. החלל שבו אנחנו נמצאים כולל שמונה עמודים שנמתחים מהתקרה לרצפה, אבל קודם צריך חימום וכמה תרגילי כוח. אני אמנם ניחן בכושר גופני שעושה לי להתנשף אפילו מכדורגל בפלייסטיישן, אבל באמת שרק מלצפות בהן מתמתחות כבר התחלתי להחזיק את הצד. השיעור עצמו מתחיל אחרי שנועה זורקת לבנות כמה מושגים שנשמעו כאילו היא על קאפס לוק, והן כבר מטפסות במעלה העמוד. בזמן שהן מלופפות מסביבו בכל מיני תנוחות שמזכירות קואלות בטבע, היא מסבירה לי שכל שיעור בעצם כולל קומבינציה, שבעצמה היא שילוב של כמה תרגילים. ושתבינו, לפעמים אפשר לעבוד על תרגיל אחד במשך חודשים.
אני די מהופנט ממה שקורה מולי אבל עדיין לא לגמרי מבין. כלומר, לא מבין איך זה אפשרי. מה בדיוק מחזיק מה כרגע. שהיד הנמוכה יותר, שעוברת דרך המרפק הנגדי ואז דרך עוד ירך וחצי, היא שמחזיקה את כל הגוף הפוך על העמוד, וצוחקת בפנים לעקרון הגרביטציה. היו פעמים שביקשתי להקפיא את התמונה ולברר מה מחזיק את המתאמנת שמולי באוויר, אז נועה הצביעה על החלק הזה שמחבר בין גב הרגל לאצבעות.
את עושה צחוק? זה מה שמחזיק אותה עכשיו באוויר?!
"כן נו, נשבעת לך".
אה כן, זה אולי הזמן להזכיר. הבחורה הקטנה והאלסטית שמולי היא אלופת העולם המכהנת בריקוד על עמוד לשנת 2025. היא חזרה עם התואר הזה בתחילת הקיץ מספרד, שזה די מדהים בהתחשב בעובדה שהיא עצמה הגיעה לתחום רק לפני שבע שנים, בגיל 22. עד אז הקשר שלה לספורט מכל סוג היה רופף עד לא קיים, אבל שיעור ניסיון אחד בענף המוזר הזה עם העמוד המבריק הספיק כדי שהיא תיתפס חזק. במבט לאחור נועה חושבת שזה פחות קשור לאיך שהיא הרגישה בשיעור ההוא, ויותר לאיך שמתאמנת אחרת הרגישה.
"הייתה שם בחורה די גדולה שהתאמנה לידי", היא מספרת, "ושמתי לב שהיא גם מצליחה לבצע דברים מדהימים, וגם פשוט עפה על עצמה בדרך. היא נראתה מאושרת, בטוחה וגאה. בשבילי, שבמשך שנים התמודדתי עם הפרעות אכילה עד למצב של אשפוזים וסבלתי מבעיות של דימוי גוף, זה היה פשוט מהמם. אני זוכרת שחזרתי הביתה ואמרתי לאבא שלי שכנראה יש משהו אחר עם העמוד הזה, משהו מיוחד".
הסיפור הזה של דימוי גוף, או סוגיות של משקל, יעלה שוב ושוב בשיחה בינינו. ניכר שהדבר בוער בנועה, כמעט כמו חתיכת עור שמחליקה מהר מדי על עמוד מתכת. היא מספרת לי שהיא לא מאפשרת בסטודיו שלה "דיבורי משקל". אתם יודעים, שיחות בסגנון "ירדתי ארבעה קילו, נשארו לי עוד שלושה, אני רוצה להוריד X, אני רוצה להעלות Y”. נראה שהיא סופר-רגישה לעניינים האלה. "בגלל שאנחנו מתאמנות עם טייץ קצר וגופיית ספורט, וכל הסטודיו מוקף מראות, אני קולטת לפעמים בנות שבהתחלה לא מיישירות מבט אל ההשתקפות שלהן. אפילו מסיטות מבט במכוון. לכל אחת יש את הסיבות שלה, אבל חלק מהכיף, אחרי שהן מתמידות באימונים, זה לראות את השינוי אצלן אפילו בקטע הזה".
אני די בטוח שזאת אלופת העולם הראשונה שאני פוגש אי פעם, באיזשהו תחום. אבל זה בסדר, כי אין שום סיכוי שהתהילה תשנה אותה, או שיש איזושהי תהילה. התחום של ריקוד על עמוד לא מוכר בארץ על ידי שום גוף או התאחדות לאומית, וגם אם בתחרויות בחו"ל נועה מרגישה שהיא מייצגת את המדינה, בפועל המדינה לא ממש יודעת על זה. "הקטגוריה שבה אני התחריתי", היא מסבירה, "כללה 32 מתמודדות שונות. הן הגיעו לאליפות אחרי צמצום של 172 בנות מכל העולם, שפשוט שלחו סרטון וידיאו בן ארבע דקות בתקווה להרשים את השופטים. אז כשאני שם אני 'המתמודדת מישראל', אבל זה לא שהמדינה שלחה אותי. בטיסה של אל על חזרה צחקנו על זה, שפתאום הטייס יגיד בכריזה שנמצאת איתנו אלופת העולם וכולם ימחאו כפיים".
אבל זהו, שהניואנסים האלה לא תמיד מעניינים את הגויים. בעיקר אלו שרק נועה מפרידה בינן לבין המקום הראשון. בטקס הזכייה על הפודיום, יריבתה של נועה על התואר, אנסטסיה המוסלמית מקירגיזסטן, סירבה ללחוץ יד למנצחת. "מחוץ לאולם התחרות באמת ראינו דגלי פלסטין בכל מקום", נועה נזכרת, "אבל באליפות עצמה לא הרגשנו משהו יוצא דופן. עד שהגיע הקטע על הפודיום".
אני זורק משהו על זה שלפחות היא בחברה טובה, כי אירועים כאלה קרו לכמה מהספורטאים האולימפיים הכי גדולים של ישראל, אבל היא פחות אופטימית. "בדיוק לפני יומיים הייתה תחרות גדולה בקולומביה, אז צפיתי בסרטונים משם. מסתבר שבטקס הסיום המארגנת עלתה לבמה עטופה בדגל פלסטין והתקבלה במחיאות כפיים מטורפות. פתאום התחלתי לשאול את עצמי אם יש לי בכלל בשביל מה להמשיך להתכונן לתחרויות, כי בקצב הזה אולי באליפות הבאה בכלל לא ייתנו לי להשתתף".
פחות מחודשיים אחרי אליפות העולם, ואולי גם קצת בעקבות תקרית הפודיום ההיא, נועה לקחה בסערה גם את אליפות ישראל, עם תרגיל שהצליח לרגש אפילו ציניקן כמוני. גם לכאן המדינה לא "שלחה" אותה, אבל המציאות הישראלית דווקא כן. עם סרט החטופים בענק על גבה, ושעון יד צהוב שמסמל את הזמן שלהם שהולך ואוזל, נועה ריחפה על ומסביב לעמוד תוך כדי שהיא מציגה אלמנטים מסובכים כמעט כבדרך אגב. כמו קטע מחול עצוב ויפה, רק עם תנוחות שאתה לא מצליח להבין את ההיתכנות הפיזיולוגית שלהן. לקראת הסוף אפילו נשרו אל הרצפה עלי כותרת אדומים מלמעלה, כי נועה ביקשה לזכור גם את כל אלה שכבר איבדנו. איך אני מקווה שאנסטסיה, הלוזרית ההיא, צפתה בקטע הזה מתחתית העמוד שלה איפשהו בקירגיזסטן.
התקווה: להפוך לענף אולימפי
אל סרטון הווידיאו של התרגיל מאליפות הארץ, שהיא העלתה לאינסטגרם שלה, צירפה נועה את ההסבר הבא: "שבועיים לפני התחרות עוד לא היה לי ריקוד בכלל. רק שיר ומין כאב קטן בלב שמלווה אותי, וניסיתי לחשוב איך אני מוציאה אותו החוצה".
אני מספר לה על התיאוריה של מורן לגבי הכאב הפיזי שעוזר לפרק את הכאב הנפשי, נועה מיד מבינה על מה אני מדבר ומספרת לי שהיא נתקלת אצלה בלא מעט בנות שמגיעות אחרי משברים כאלה או אחרים, ומרגישות שהן צריכות לפרוק איזשהו מתח. כמו ביום העצמאות האחרון למשל, כשכמה מהבנות פנו אליה וביקשו לארגן שיעור שלא היה מתוכנן, כי הכובד של יום הזיכרון על רקע מאות הנופלים שנוספו השנה, ביחד עם המלחמה המתארכת, פשוט ישב עליהן חזק מדי. אני פתאום חושב שגם העיתוי של הרומן של מורן עם העמוד, לפני קצת יותר משנה וחצי, מתכתב עם אירוע מונומנטלי אחר שבטח ישב עליה. שיושב חזק על כולנו מאז.
אני מניח שלא כל הבנות שמתאמנות אצל נועה, או רוקדות על עמוד בכלל בארץ, מתחברות לספורט רק בזכות האפשרות לפריקת מתחים. האווירה בסטודיו, לפחות בשיעור שאליו אני הצטרפתי, הייתה יותר של נבחרת קטנה, ולא של אוסף נשים שבאו להתאמן בנפרד. הן מעודדות האחת את השנייה, מפרגנות בהתלהבות על כל אלמנט מסובך שהצליח, ונדמה שהאתגר האמיתי כאן הוא למצוא מוזיקת רקע שכולן אוהבות. כשלעצמו לא עניין פשוט, בסטודיו שבו אפשר למצוא כישרון בת 12 במעלה עמוד גבוה, ובעמוד ליד מתאמנת שמבוגרת ממנה ב-40 שנה. אגב, באותה אליפות עולם בחודש יוני התקיימה תחרות נוספת למתאמנות בגיל 50 פלוס, וגם שם הזוכה הייתה משלנו: מרסיה זייקובסקי הישראלית. בחייאת, כמה ענפים אתם מכירים בכלל שיש להם קטגוריה של 50 פלוס?
מורן לונדון: "יומיים אחרי שהתחילה המלחמה עם איראן קלטתי שכנראה לא נוכל לבוא לסטודיו בתקופה הקרובה, אז הרמתי טלפון לאדם שמתקין עמודים כאלה בצורה מקצועית וביקשתי שיבוא אליי מהר הביתה. יש לי עכשיו עמוד כזה באמצע הסלון"
התקווה הגדולה והקולקטיבית של ענף הריקוד על עמוד, למקרה שתהיתם, היא להפוך אותו לאולימפי. על פניו, לא עניין מופרך בהתחשב בכל הקווים המקבילים בינו לבין התעמלות קרקע או מכשירים, התעמלות אמנותית וכדומה. מה גם שלכל האולימפיאדות האחרונות נוספו מספר ענפים חדשים, כמו טיפוס ספורטיבי, גולף וטרמפולינה. למעשה, אם לא הזיתי את זה, באולימפיאדה האחרונה בפריז בשנה שעברה אנשים התחרו בברייקדאנס. עד שתתקבל ההחלטה המיוחלת בוועד האולימפי הבינלאומי, נועה ממשיכה להדריך, להכשיר מדריכות חדשות ולהתאמן בעצמה. שש פעמים בשבוע היא מתחברת לשיעור בזום עם שלוש מורות שונות מרחבי העולם, כדי לוודא שהפודיום בספרד לא היה האחרון שלה. אז אני לא יודע אם זה ישתלם לה, ואין לי מושג אם נראה פעם עמודים באולימפיאדה, אבל נראה לי שנועה לא תפסיק לנסות ולטפס למעלה. כאילו, ולהישאר שם איזו דקה, הפוכה עם הראש למטה.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
