למשחק הראשון של הפועל מרמורק העונה, מול בני ירושלים בתחילת ספטמבר, הגיע משו רק במחצית. משו מגדיר את עצמו אדם עסוק, ובשל כך לפעמים החיים לא מאפשרים לו להיות שם מהדקה הראשונה, אבל ימות העולם – הוא יהיה שם בדקה האחרונה. אחרי "משו" אמורים היו להופיע סוגריים שבתוכם יצוין שמו המלא, אך משו הוא מסוג האנשים שלא זקוקים ליתר פירוט. על שם משפחתו למדים רק מהרגע בו הוא מספר על אביו, יהודה משולמי ז"ל, שהיה ממקימי הקבוצה. דוק של מסתורין אופף אותו כראוי להיותו חיה נדירה, כמעט נכחדת, בטבע הספורט הישראלי – אוהד של הפועל מרמורק.
משו בן 42, אב לשניים ואוהד לאחת, שילם בהנאה גדולה אלף שקלים כדי שיתאפשר לו להיכנס לכל משחקי הבית של מרמורק העונה. "פעם בשבוע אני קונה פרחים למרמורק", הוא מגדיר זאת. הוא מגיע גם למשחקי החוץ ונעלב מעצם השאלה. "תגיד מגרש אחד שלא הייתי בו", הוא מאתגר, "הייתי עם מרמורק במשוש, בג'לג'וליה, במבשרת, באיילת השחר. יש משחקים שמטבע הדברים אתה מפסיד, אבל אני משתדל שלא להפסיד משחק. האמת נמצאת במרמורק, האמת לא מעייפת. אתה יודע מה – היא אולי מעייפת, אבל היא שווה את זה".
מסכום המינוי הגבוה יחסית, גבוה יותר ממה שמבקשת אלופת המדינה מכבי תל-אביב כדי להיכנס למשחקיה, אפשר היה לטעות ולחשוב שמרמורק משחקת בליגת העל, אבל היא לא. זה המחזור הראשון של ליגה א' מחוז דרום, וגם אם נכון לרגע כניסתו של משו למגרש התוצאה היא 0:1 למרמורק, אין להסיק מכך שמדובר באחת הקבוצות הטובות בליגה. התמחור הגבוה הוא לא עדות לשווי המוצר, אלא להפך – להיותו לא מוצר כלל.
הסתמכות שכזאת על ליבה וכיסה של הקהילה היא הכרח במועדון שמחזר על הפתחים וזקוק לכל שקל שאוהביו המעטים מוכנים להעניק לו. בשנים האחרונות שורדת מרמורק בליגה השלישית בהיררכיה של הכדורגל הישראלי בזכות מה שישראל אברג'יל, מנכ"ל הקבוצה, מגדיר "סייעתא דשמיא". כאשר אפילו המנכ"ל בוחר להעניק את הקרדיט לעולמות עליונים ולא לו עצמו, אפשר להבין עד כמה נפלא ונאדר הוא ההישג.
אומרים שאין ניסים בכדורגל, ואם כך יש שתי אפשרויות – או שזו טעות וניסים ישנם אם מחפשים אותם מספיק טוב, או שמרמורק זה לא כדורגל. לפחות על הקביעה השנייה משו יסכים. המשחק ייגמר בסופו של דבר בניצחון 1:2 לבני ירושלים, אחד משלושת הפסדיה של מרמורק בארבעת המשחקים הראשונים לעונה.
אם מרמורק הייתה רק כדורגל, או אפילו בעיקר כדורגל, הנתון הזה יכול היה להדיר שינה מעיניו של משו. היות שהיא לא, הוא ישן טוב בלילה. הזכות של מרמורק להפסיד משחקים תחת שמה וצבעה האדום, היא-היא הניצחון הגדול של משו. "מרמורק היא נס רפואי", הוא אומר, "אני מנסה בכל כוחי להיאבק על הנס הזה. כשהחיים מושכים קדימה, אני מושך קצת חזרה. אני מבין שאין לזה מקום, אני פרגמטי, אבל כל עוד אני יכול לשמר את זה, אני איאבק למען זה. המאבק שלי הוא אפילו לא מוכוון להצלחה, אלא לעצם המאבק. ההווי, הקיום, התודעה – הם החשובים".
× × ×
קצת יותר מחודשיים לפני שמרמורק החלה את העונה בהפסד לבני ירושלים, דווח ביבשושיות שאינה הולמת ידיעה כה דרמטית על איחודן של מרמורק ומכבי שעריים, הנמסיס הרחובותי שלה, לכדי קבוצה אחת – מועדון כדורגל רחובות. ספוילר: הדבר לא קרה. בלי להרחיב בבירוקרטיה, זה קרה מאותן הסיבות שמים ושמן לא נמהלים, וזאת למרות שיש מי שמקפידים לנסות.
מיזוגים עירוניים כאלו, היוצרים יצירי כלאיים סינתטיים, ישנם למכביר בכדורגל הישראלי. מ.ס אשדוד, חברה של קבע בליגת העל, היא הֶלחם מלאכותי של עירוני והפועל. האיחוד בעיר הנמל מחק יריבות היסטורית בין שתי קבוצות עם מאפיינים תעסוקתיים ופוליטיים שונים, אבל גם הן יכולות להיחשב לאחיות בהשוואה ליחסי האיבה במקרה של מרמורק ושעריים. במחיר מחיקת הזהות של שתי קבוצות, מקווים השואפים לאיחוד, ייווצר פיל לבן שיקרוץ, אולי, לקהלים חדשים.
משו לא אוהב פילים. מטבע הדברים, הוא מתנגד לאיחוד נחרצות. הוא גם לא מודאג. איחוד, גם הוא מבין, יכול להיות. זאת אומרת, ייתכן שפוליטיקאים, עסקנים ובירוקרטים נוספים יגיעו לכדי הסכם שישדך את הדף של מרמורק בהתאחדות עם זה של שעריים, והן יהפכו לקבוצה אחת. במקרה שכזה, מועדון כדורגל רחובות אולי תתפוס את מקומה של מרמורק, אבל מרמורק (וגם שעריים) ימשיכו להתקיים. הן פשוט ייזרקו אל מרתף הכדורגל הישראלי, ליגה ג', ומשם ימשיכו לחוג האחת סביב השנייה, כשני קווים לא מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
מה כבר ההבדל בין מרמורק לשעריים, ולמה לא יעלה על הדעת ששתי קבוצות מליגות נמוכות (שעריים משחקת בליגה ב', אליה ירדה בתום העונה שעברה) שרק עשרות בודדות של אוהדים עוקבים אחריהן באדיקות, ילמדו לחיות ביחד ותוקם מעין מפלגת מרכז ספורטיבית-רחובותית? הרי "אחדות" היא כמעט מילה מקודשת בניב הישראלי המודרני, מעין פתרון קסם המבקש לייצר שלם מתוך חברה מקוטבת השבורה לרסיסים.
מעבר לכך שספורט הוא תחום בדלני שבו השאיפה היא לא לתור אחר הדומה אלא להתקדש בשונה, בין מרמורק לשעריים באמת יש הבדל. שתיהן שכונות ברחובות שבאופן היסטורי מאוכלסות בעיקר ביוצאי תימן. מי שיאמר למשו ש"כולם תימנים, מה כבר ההבדל", יקבל הסבר מפורט על ההבדל.
"אני לא מתדלק בשעריים", אומר משו, מרפרר בלי לדעת לסיפור הנודע מהספורט האמריקאי על מאמן מכללת אוהיו סטייט, וודי הייז, שנודע בסירובו לתדלק בגבולות מדינת מישיגן הסמוכה והשנואה, "אני משתדל לא להיכנס לשם. למה אני צריך? חברים שלמדו איתי הם שערוקים, אבל הם מכירים בזה שאנחנו הצד הטרופי של העיר. הם אומרים שאנחנו מתנשאים. מתנשא? אני יודע מי אני. יש לנו משפט, 'דע מאין באת ולמה אתה יפה'. אני יודע למה אני יפה. אני חושב שהם אוהדי רקע. הם חברת כוח אדם. אני רואה שהלויאליות שלנו גוברת על שלהם ולכן הקיום שלנו ארוך יותר. אנחנו קולקציה, הם אאוטלט".
"בית הקברות מופרד", הוא מתחיל לשרטט בפיו את שתי השכונות – שעריים בת 10,000 התושבים ומרמורק בת 2,000 התושבים – כברלין של הלבנט. מרמורק היא סיפור שבבסיסו נישול, המילים הראשונות שכתובות בו עוסקות בעוול ומהדהדות פרק עצוב בהיסטוריוגרפיה הציונית. מרמורק היא שכונה שהוקמה למען עולי תימן שגורשו מהמושבה כנרת, כפר העובדים התימני הראשון. מי זה מרמורק? אלכסנדר מרמורק, מיקרוביולוג ציוני שהוא לא תימני בשום פנים ואופן. במרמורק עצמה נטועים דקלים. "זה סמל לכנרת", אומר משו, "דע מאין באת. המרמורקים, על ערש דווי, ביקשו להביא עפר מאדמת כנרת להיקבר איתו". איך קוראים לבנו של משו? נכון, דקל.
זה לא האתוס של שעריים, שלה יש אתוס אחר. אפילו ברמת המתחרות, שעריים זה אצ"ל ומרמורק ההגנה. "בבתי הכנסת מתפללים באורח שונה, הפולקלור שונה, הסלנג שונה", מסביר משו, "אנחנו לא דומים לא בטקסטורה ולא בקולטורה. אנחנו מגדירים את מרמורק כאצולת התימנים. אנחנו מאזור דרום תימן. אין הרבה תימנים מדרום תימן, ועל אחת כמה וכמה יהודים מדרום תימן. זו תודעת מיעוט. יש לנו בדלנות וייחודיות שמייחדות את מרמורק, כמובן משעריים, אבל גם מכולם. ברגע שאתה מאחד את הקבוצות, אתה יוצר פה איזה יצור כלאיים שאין לו עבר, מסורת, אתוס. אין לו כלום.
"מרמורק מייצגת רומנטיקה. האיחוד מייצג מכניזם. למעשה, זו בבואה למצב החברה - זה מתח בין הקִּדמה לבין הנוסטלגיה. אני רואה במרמורק את הביצור האחרון מול הקדמה. היא מייצגת מלאכה קדומה, כמו צורפות, כמו אדם שמכה בקורנס - אני לא יודע אם יש לו מקום היום, אבל בהיבט הסגולי, הרחב, אי-אפשר למדוד את הערך שלו.
"בוא, אני אקח את זה לרמה יותר גבוהה – קרל יונג מייצג את הטבע וזיגמונד פרויד את התרבות. מרמורק זה יונג. מרמורק זה הטבע. הם, העירייה, מושכים לתרבות, למודרני, לשואו. המרמורקים, השרעבים, הם מיעוט. אבא שלי תמיד אמר לי: 'אנחנו, מנסים לכלות אותנו, רוצים שמרמורק לא תתקיים'. זו התודעה. כוחם של חסרי הכוח, של האנדרדוג. מי שאוהד מרמורק אולי לא בקיא כמוני בכל הרזולוציות, אבל בתת-התפיסה זו התודעה, והיא מעצבת את ההכרה. אני מייצג משהו שאין לו קיום, אבל כל עוד אני כאן, אגיד את זה".
× × ×
משו לא יודע לומר מה יהיה בעתיד, האם איחוד יקום בשנה או בשנתיים הבאות, או לעולם לא. ממילא, אדם כמוהו, שנאבק כך על שימור העבר, יודע להסתכל יותר טוב לאחור מאשר קדימה. הוא לא האיש לשאול אותו מה יעלה בגורלה של מרמורק, והאם על חורבותיה, בהנחה ותשרוד את העונה הקרובה בליגה א', ירצפו את גן העדן ויקימו חניון. סליחה, יקימו את מועדון כדורגל רחובות. לשם כך יש אנשים אחרים. משו אולי מתנגד למכניזם, אבל קבוצות כדורגל הן לא רק אידיאליזציה רגשית, הן גם סדרת פעולות שמישהו צריך לבצע כדי לאפשר שלמשו וליתר אוהדי מרמורק יהיה לאן להגיע - לגייס ספונסרים, לנהל תקציב, להשאיר את הראש מעל המים הכלכליים.
מאחורי קיומה של מרמורק בליגה השלישית ישנם ארבעה אנשים – ירון גפני, תמיר חופי, מיכאל אטין ואברג'יל. האחרון, 43, הוא לא מרמורקי, אבל העיקר שהוא גם לא שערוקי. הוא בת-ימי שמנהל זו השנה השלישית את הקבוצה, ושם את הדברים על השולחן.
בעולם אידיאלי, מרמורק זו מרמורק ושעריים זו שעריים. העניין הוא שמעטים האנשים כמו אברג'יל שיודעים לומר עד כמה העולם הזה לא אידיאלי. "ברור שהכי טוב שכל מועדון ישמור על הזהות והעבר שלו", הוא אומר, "אבל בהיעדר יכולת כלכלית להחזיק מועדון כדורגל בטופ, לא חושב שיש פתרון אחר. או איחוד, או שמגיע מישהו אמיד שיכול לשאת בעלויות ולעשות קבוצה שבאמת תייצג את העיר בכבוד. אלה דברים שאנחנו אומרים לאוהדים בישיבות שאנחנו מקיימים אחת לתקופה.
"אתה יודע כמה עולים דמי רישום לקבוצה בליגה א'? 17 אלף שקל. מה עם משכורות, צוות מקצועי, ציוד רפואי, אבטחה? יש כל כך הרבה הוצאות בקבוצת כדורגל, לא תמיד הווליו-פור-מאני מצדיק את עצמו. אם היה לי יותר כסף הייתי יכול לעשות דברים הרבה יותר גדולים. עצם זה שאנחנו עדיין בליגה, חיים, קיימים ונושמים, זה הישג אדיר".
הוא מאמין בטוב, אבל יש לו גם חדשות רעות. "בסוף איחוד הוא בלתי נמנע", הוא מתנבא, "זו הביצה והתרנגולת. או שהקבוצה לא תוכל לעמוד בהתחייבויות ותרים ידיים, או שיהיה איחוד. אני לא יודע מה יהיה קודם. ככה לאורך זמן זה לא יכול להחזיק. או שחלילה-חלילה יהיה קשה להחזיק את הקבוצה מבחינה מקצועית, כי קשה להתמודד עם הקבוצות שכן מביאות כסף, ואז יש הידרדרות כמו שקרה עם שעריים - או שיבוא מישהו פרטי ויגיד 'אני סוחב את מרמורק'.
"אנחנו כל הזמן מחפשים. הקבוצה על המדף. אני קורא לאנשים טובים שאוהבים כדורגל ואת מרמורק - נשמח לחבר אותם אלינו. כרגע יש קבוצה ובסיס טוב, עוד דחיפה קלה ואנחנו יכולים לעשות אחלה עונה. התסריט הכי אופטימי זה להיות מרמורק, לא קבוצה מאוחדת".
× × ×
זהות היא חומר בלתי ניתן למישוש, אך היא מורכבת מסך כל הדברים שכן ניתן לגעת בהם. כיום למרמורק כבר כמעט ואין במה לגעת. פעם היה אצטדיון - "איצטוני" על שם טוני שרעבי ז"ל, בכיר שחקני המועדון בכל הזמנים ומי שכבש את שער הניצחון בדרבי הגדול בהיסטוריה, בשנת 1972, שבו התחרו מרמורק ושעריים על עלייה לליגה הראשונה. זה נגמר ב-1:2 למרמורק. "שם, אם לא היית מעשן היו מוציאים אותך מהאצטדיון", אומר משו, "המעבר לסינתטי זה קטליזטור רציני להתפוררות של מרמורק, וגם של האוהדים עצמם. אתה מרגיש שם פרווה, קר ומנוכר. קבוצה קטנה כמונו שהיא בגלות, זו מכת פטיש רצינית".
כבר כמה שנים שלא ניתן למרמורק אישור לארח באיצטוני, והיא מקיימת את משחקיה בווייסגל, בונבוניירה סינתטית ובה שתי שורות מושבים מוכי שמש. בצידה הדרומי פארק משחקים עם מגלשות ענק ולצידו קאנטרי קלאב. הניתוק הזה של מרמורק מכור מחצבתה הוביל לפיחות בכמות האוהדים, וכעת נכרכים אחריה אחרוני המוהיקנים בלבד.
"האיצטוני משך יותר קהל, נתן יותר אפשרויות לספונסרים", אומר אברג'יל, "יותר מכך - הוא נתן זהות, שימר איזשהו ערך ייחודי, היה נותן יותר חשק לאוהדים להגיע. לדעתי, הסינתטי הוא מתקן מהיפים בארץ, אבל הוא חסר נשמה. נוסטלגיה אי-אפשר לייצר. לפעמים בן אדם מעדיף בית פחות 'פנסי', אבל שיהיו לו הזיכרונות. עובדתית לאיצטוני בא יותר קהל. גם מקצועית הוא היה עדיף".
ומה בדבר שעריים? היא כאמור בליגה ב' והדפיקות שהיא שומעת מתחת שייכות לפטישים של ליגה ג'. אחרי שלושה מחזורים היא ממוקמת במקום האחרון. במחצית המשחק מול עירוני אשקלון במחזור השלישי עלו השחקנים המחליפים להתחמם בבעיטות לשער. בגלל שאין שוער מחליף, עמד אחד משחקני השדה בין הקורות והקפיד לסובב את גבו בכל פעם שכדור נבעט לעברו.
העובדה שאין שוער מחליף היא מקור למבוכה עבור קבוצות רבות, אבל בפרספקטיבה של שעריים זו התקדמות. במחזור הראשון לא היה שוער בכלל, וכך הקבוצה הפסידה 14:1 לירוחם. לאחר מכן הפסידה 4:0 לשיכון המזרח, והמשחק מול אשקלון הסתיים ב-6:0. הוא התחיל בשעה 11:00, ובמחצית השנייה, בזמן ששעריים ניסתה בלא הצלחה יתרה לעבור את קו האמצע, כבר החלו הממטרות להרטיב את רגליהם של ראשוני המתחממים משחקני מרמורק. מה הם עושים שם? משחקים, כמובן, במגרש ליד. ב-12:45 יחל משחקם נגד בית"ר יבנה, שגם הוא יסתיים בהפסד.
בין המגרש הסינתטי של מרמורק לזה של שעריים מפרידה רשת שחורה ומחוררת. גבול שבעבר היה בלתי ניתן לחצייה הצטמצם כיום לסיבי ניילון מתוחים. על הנייר, כדור תועה שירחיק שחקן שעריים יכול לפגוע בראשו של אחד משחקני מרמורק. אם מישהו יבחר שלא להשיב אותו זו תהיה ראשיתו של פרק נוסף ביריבות וישיק סכסוך שעלול לעכב איחוד בשנה או שנתיים נוספות סביב הזכויות על הכדור האבוד.
מי שירצה, יראה בקִּרבה הפיזית הזאת אלגוריה לסיפור כולו. כמו שני מגנטים שיכולים להתקרב רק עד לגבול מסוים בשל הדחייה הטבעית ביניהם, כך גם מרמורק ושעריים הגיעו בספטמבר 2025 לדרגת הקרבה הגבוהה ביותר האפשרית להן. הן כמעט נוגעות האחת בשנייה, בואכה התמזגות אמיתית, כזאת שתנצח גם את כל החוקים הכתובים של השדות המגנטיים. אם מרמורק ושעריים יתחברו, אולי גם שני קטבים זהים של מגנטים יימשכו.
בקצה אחד של הסיפור, זה של מרמורק, נמצא משו, אדם שמסמל את ההפרדה הנצחית בין הקבוצות. בקצה של שעריים נמצא הבעלים מני סוויסה, 38, והוא מייצג את ההפך המוחלט. גם כי הוא בכלל התחיל במרמורק לפני שהתגלגל לשעריים, וגם כי בניגוד למשו, שמקפיד לפרוס שטיח אדום בכל מקום שבו עומדת לדרוך כף רגלו של שחקן מרמורק, סוויסה כבר לא מגיע למשחקים. נמאס לו. "בשלוש השנים האחרונות אני לקחתי את זה יותר מדי קשה", הוא אומר, "כמו שכל אוהדי שעריים באים מתי שהם רוצים בניצחונות, וכשיש הפסדים וכישלונות אז כולם נעלמים, אז גם אני דבר ראשון דואג לעצמי ולמשפחה.
"מגיל עשר אני במרמורק, הייתי עם חנן עדני (המנהל המיתולוגי של מרמורק; נ"צ) שנים על גבי שנים. ביום שחנן עזב, מי שניהל אז את מרמורק הזיז אותי הצידה. קיבלתי את זה, לחצתי ידיים, החלטתי שאני בכדורגל לא נשאר". זאת בדיוק הבעיה עם כדורגל – המדע עדיין לא מצא אדם שנשבע שהוא לא חוזר אליו ובאמת לא חזר. כך קרה גם לסוויסה. "הגיעו אליי כמה אוהדי שעריים ואחרי שאלדד פרי ז"ל עזב, אמרו לי 'בוא תעזור לנו'. אני מנהל הכל לבד".
סוויסה לא רוצה איחוד, אבל הסיבות שהוא לא רוצה איחוד שונות מאלו שבגללן משו לא רוצה איחוד. הוא לא רוצה איחוד כי מלכתחילה לא אמור היה להיות איחוד, לשיטתו. "אמורים היו לפתוח מועדון בליגה א', ולהוריד את שתי הקבוצות לליגה ג'. מבחינת המועדונים, האיחוד היה צריך להתקיים. אנחנו סגרנו בינינו את הכל. גם מול העירייה הכל היה סגור. אני לא יודע מה היו השיקולים הסופיים שהפילו את זה.
"במצב הנתון של היום, ובפוזיציה של שני המועדונים שאין להם תקציב ומקבלים גרעינים, זו הייתה הזדמנות פז לעירייה לעשות משהו היסטורי לדורי דורות. אנחנו רוצים שיהיה כדורגל בעיר. לא את טובת מני ולא את טובת אנשי מרמורק. אנחנו רוצים שיהיה מועדון דגל של העיר. הורדנו את הראש למטה, הורדנו את כל האגו. בחיים לא קרה בתולדות המועדונים האלה שלא התווכחו על השמות, על הבגדים, על הנעליים, מי ישחק ואיפה ישחק.
"שני המועדונים היו צריכים לקבל הקצבה בליגה ג' כי הם עמותות פעילות שיש להן נכסים. אנחנו היינו מקבלים את הצ'אנס שלנו לסגור את החובות בראש שקט ולהתחיל דף חדש. אם בתוך חמש שנים הקבוצה המאוחדת תגיע לליגה לאומית, יהיה טירוף, יסתדר – אחלה. אם האיחוד לא מתרומם אז עושים אחורה פנה בחזרה לליגה ג'. לא ננסה, לא נדע.
"אוהדים לא רוצים להתאחד? סבבה, אבל שלא יצפו שתהיה קבוצה. מרמורק בעוד שנה או שנתיים תרד לליגה ב' ואז לליגה ג'. כמה זמן אתה חושב שאנשים יכולים להחזיק את הראש מעל המים?
"אין בן אדם ברחובות שמכיר את המועדונים האלה יותר ממני. כולם רק יכולים לספר לך סיפורים. אם תפתח עכשיו קבוצה חדשה, ‘מועדון כדורגל רחובות של עיריית רחובות’, אתה יודע כמה אנשים יש ברחובות? 180-170 אלף תושבים. אם תהיה פה קבוצה ניטרלית, מושקעת, עם ניהול נכון, יבוא קהל. כשיש דרבי בליגה א' כששתיהן רצות, יכול להיות שגם יבואו ביחד 3,000 אוהדים, אבל זה חד-פעמי וגם אז 80 אחוז מתוכם ירצו להיכנס בחינם".
× × ×
גם לשעריים יש אוהדים שהקבוצה היא כל החיים שלהם. אחד כזה הוא מוטי נביאן. הוא הולך לכל משחק, חוץ מאלו שהוא לא הולך אליהם, כמו מול אשקלון. הוא לא הלך, רק כי מהמקום שבו היה אי-אפשר ללכת לשעריים ברגל: הוא טס לפאפוס לנקות את הראש לשבוע. הוא יכול לנסות לברוח משעריים, אבל שעריים לא תניח לו.
אחד הנוכחים במגרש ניסה להתקשר אליו בפייסטיים ולשדר לו את המשחק. לצערו, מוטי ענה לשיחה ואפילו ראה את אחד השערים. גם מוטי לא רוצה להתאחד. מה לו ולמרמורק? בדיוק מה שלמשו ולשעריים. היום לשניהם יש קבוצה, ולקבוצות, גם אם אין להן הרבה, בכל זאת יש את משו ומוטי. מה יהיה למועדון כדורגל רחובות? כלום. כדורגל הוא תחום מיוחד. את כל מה שצריך היה להמציא בו, כבר המציאו. אפשר להפסיק לנסות.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.10.25
