1. יום ראשון בערב, שמונה וחצי שעון איטליה. יאניק סינר וקרלוס אלקראס נכנסים לאינאלפי ארנה בטורינו. אני מסתכל על האצטדיון המלא ומבין: אין פה קירחים. כ-20 אלף איטלקים בכל הגילים, עם רעמות שיער מסוגים שונים, ואני ניצב שם ביניהם עם ראש הביצה שלי, תוהה מה ינקו האיטלקים האלה כדי להיראות ככה.
העם הנבחר בתחת שלי. נבחרנו למה, להיות אלה שהשיער היחיד שיש להם אחרי גיל 30 הוא על הכתפיים?
2. כמה ימים לפני כן, עוד בשלב הבתים, אלכסנדר זברב היה מתוסכל. זברב, המדורג שלישי בעולם, לא רצה להודות שאין ביכולתו לנצח את יאניק סינר. זה היה המפגש השלישי שלהם בתוך שבועיים. בשניים הקודמים זברב הפסיד. והנה, בסופה של שנה שבה הציג טניס טוב ויציב, ובהיותו השחקן הוותיק והמנוסה ביותר בטורניר, הוא האמין שיש לו את מה שצריך כדי לעשות את זה בפעם הזו, לחצוב בקיר ולהתיש את תופעת הטבע הסינרית, שמעבר לכל היכולות הרגילות, גם זכתה לקהל ביתי אוהד וחם.
אבל זברב לא יכול היה באמת לנצח. קצרה ידו. אפילו כשהשיג שלוש נקודות שבירה, לא היה באולם הרטט שישנו בדרך כלל לפני שבירה. ואכן, כצפוי, סינר נכנס מיד לרצף הגשות בלתי ניתנות להחזרה, שני אייסים ועוד הגשה שאחריה עלה לרשת וסיים בוולה את הנקודה. והנה זברב, שעמד כמשה על סיפה של הארץ המובטחת, נחבט לקרקע ועמד שוב מול האמת המרה: סינר פשוט טוב מדי, יעיל מדי, מדויק מדי וקר רוח מכדי שיוכל לנצחו.
ברגעים האלה זברב קרא תיגר על האמת וחיפש אשמים. יש שיראו בכך תכונה של ווינר. בעיניי אלה היו רגעים של חוסר מודעות. כמו בפגיעה נרקיסיסטית, כשחלק בנו מתקשה לקבל את העובדה שהוא פחות טוב ולא מושלם, כך זברב החל להעביר למיקור חוץ את הנחיתוּת שבה היה מול יריבו האיטלקי. בתחילה הוא שלח מבט מטיל ספק אל עבר קווי המגרש, כאומר: ההגשה הזו, שעליה לא עניתי כעת - נחתה בחוץ. זה היה אאוט. זברב יודע שהעידן השתנה, כבר אין אדם שאנו סומכים על חושיו ואפילו לא צריך לערער לעין הנץ. בכל התחרויות הגדולות, בוודאי בטורניר כזה, יש חיישנים אלקטרוניים שמזהים טוב יותר מכל אדם היכן נחת הכדור. אבל זברב היה כל כך מתוסכל שהוא החליט להרהיב עוז, ובחילופי מבטים עם ספסל המאמנים שלו סימן להם שחרף מה שטוענת המכונה - הכדור נחת בחוץ. הוא הזכיר לי אנשים מבוגרים שמטילים ספק בקדמה. הם מזכירים לך איך פעם עשו את זה בלי מכונות. איך פעם הם היו צריכים להסתדר לבד, וכמה טוב זה היה.
עברו כמה דקות וזברב החליט שיש משהו שמרצד מולו. הייתה זו פרסומת על שלטי פרסום, שבאמת כדור קיפץ בה מעת לעת. אלא שזה משהו שקרה לאורך כל התחרות ואיש לא שם לכך לב. גם זברב לא שם לכך לב בתחילת המשחק, עד שנתקע בקיר הקרוי סינר ומוחו, כדי לצמצם את הפגיעה הנרקיסיסטית וכדי לא להודות שהוא פשוט לא מסוגל, חיפש הפרעות חיצוניות שבגללן זה קורה.
3. יאניק סינר הוא אדם מיסוד עפר. ייקח לי זמן להתאהב בו, אני יודע. אבל זה יקרה. זה חייב לקרות, משום שבעשור הקרוב הטניס יהיה שלו. הוא יהיה הרעיון המסדר. הטניס יהיה גם של אלקראס ושלטון ופליקס החמוד שמשחקים כאן בטורינו, אבל סינר נראה כמי שיעפיל לרוב רובם של משחקי הגמר החשובים, וינצח חלק ניכר בהם. חייבים להעריך את זה. פדרר היה צריך לפצות על חולשות פיזיות בהמון דמיון. נדאל פיצה עליהן בתשוקה. לסינר נדמה כי פשוט אין חולשות. ילד שגדל בהרים בצפון איטליה, הצטיין בסקי, עד שנתפס על טניס בגיל 13 והפך למפלצת שהוא היום.
יאניק סינר מעביר אותי שיעור: איך להעריך את ההתמדה ואת היעילות. הוא לא מחפש הרפתקאות, הוא מחפש נקודות. הוא יוותר על הרבה רגעים נוצצים במהלך המשחק כדי להשיג ניצחון. ומגיע איזה רגע שזה נעשה יפה. שאתה מבין כמה זה עילאי, לנצח בזכות שמרנות, בזכות ההקפדה על כל פרט. כמה זה נשגב להיות בתדר. במידה הנכונה.
באחד המשחקים יצאתי להשתין ובגלל התור נותרתי בחוץ. אי-אפשר להיכנס באמצע משחקון. למעשה נאלצתי לחכות שלושה משחקונים. עמדתי קצר רוח ותהיתי מה השתבש ואיך ייתכן שנסעתי מישראל לאיטליה, לקחתי דירה קרובה למגרש, תיכננתי הכל חודשים מראש - ובסוף אני צופה במשחק באייפון שלי מטרים מהמגרש עצמו. בזמן שהייתי בחוץ תהיתי למה בעצם אין לנו היום איזה מנסדורף כזה או דודי סלע, למה את כל הגאווה הלאומית, בהינתן מפלס בכנרת, אנחנו מטילים על כתפיו של דני אבדיה. שמתי לב גם כי ככל שהטורניר מתקדם ובכל יום שעובר תוך שאני צופה בעוד שני משחקים של שחקני הטניס הטובים בעולם, אני מתרחק עוד קצת מהסייקל הישראלי, מאבד עוד קצת עניין בסערות המתישות ובאקטואליה הישראלית.
4. לא אשקר. יש לי עוד דרך לעשות עם יאניק סינר ובאתי לעשות אותה פה, בטורינו היפה והשקטה, מקום שבו הקהל עוטה בחלקו פאות כתומות כדי להרים לסינר ומסתופף ליד מלונו כדי להריע לו בכניסתו וביציאתו. אבל גם כאשר הראש מבין שזה הזמן של סינר, הלב, הלב עם אלקראס, הילד הספרדי שצבע את שערו לבלונד, שמדבר על כך שחשוב לו גם לחיות וליהנות, גם אם זה אומר שיביא פחות תארים מנדאל.
אלקראס רוקד על המגרש בזמן שסינר עובד בו. אלקראס משחק עם אמוציות, סינר משחק עם משמעת. אלקראס הוא סופת רעמים, פרפורמר שמייצר וואו כמעט מכל מצב; סינר הוא מטרונום: נקי, יעיל וללא תקלות. אלקראס אוהב סלייסים, דרופ-שוטים, פתיחת זוויות, ריצות לרשת. סינר אוהב נקודות.
כל התחרות הזו בטורינו מתנהלת במסלולים מקבילים, יש שני בתים, אחד של סינר ואחד של אלקראס, וכמו כדור שלג של רגש, סערת טייפון שכולם מבינים שעומדת להגיע, הכל הולך ומתכנס לקראת המפגש בין שני הגלדיאטורים האלה שמייצגים אסכולות שונות ומאכלסים חדרים שונים בלב.
5. ראשון בערב. מחר טסים חזרה לישראל ומכאוביה. נותרו לי שעות אחרונות של עונג. אני אחרי שבוע של צפייה ב-15 משחקי טניס, צופה בסינר ובאלקראס עולים למגרש וחושב על מה שעברתי בשנתיים האחרונות. איך חשבתי שלעולם לא איהנה שוב מספורט. והנה אני פה, בעילפון חושי. החיטה צמחה לה שוב.
אגב, סינר ניצח. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.25
