זה אמור היה להיות טיול פשוט עבור מטייל מיומן כמו סמואל ונגרינוביץ'. הוא הכיר היטב את המסלול המתויר בהר מון-פיק בהודו, ונערך לצלוח אותו שוב כשחבר הזמין אותו להצטרף אליו. שום דבר לא גרם לו לחשוב שהרגעים האלה יסתיימו במסע הישרדות בלתי אפשרי בקרב על חייו. "אמרתי יאללה, לא משהו מסובך, יומיים – עולים להר ויורדים", הוא אומר. באמצע ההר, הוא ידע, ישנו מחנה שמספק מזון ואוהל למטפסים, "לכן גם הבאנו מעט דברים – מעיל, פנס ראש, סוודר, נעליים, אולי כמה חטיפים".
בבוקר היום השני לטיול, 6 ביוני, הרקיע לא בישר על סערה. "השמיים היו כחולים והחלטנו לעלות קצת יותר למעלה ולעבור את קו השלג", הוא אומר. "טיפסנו על קרחון, ובאמצע הדרך החבר אומר לי, 'שמע סמואל, אני חוזר למטה, אחכה לך בבייס קמפ'. אמרתי סבבה, אין בעיה, ונשארתי עם שני בחורים הודים שפגשתי שם".
6 צפייה בגלריה
הנופים שפגש סמואל ונגרינוביץ’ לפני שהתרסק בין סלעים
(צילום: באדיבות סמואל ונגרינוביץ')
רגע לפני שחייו יתהפכו באחת, ונגרינוביץ' ושני המטיילים המקומיים שהכיר באותו הבוקר נתקלו בבעיה הראשונה. "פתאום הגיעה עננת ערפל ענקית שגרמה לתחושת ורטיגו", הוא משחזר. "אתה מסתכל למטה וזו תחושה מאוד מוזרה, כאילו שאתה מעל העולם וכל מה שאתה רואה זו שמיכת עננים. מבלבל ברמות, כאילו העולם מסתובב ואתה לא יודע איפה הלמעלה ואיפה הלמטה".
6 צפייה בגלריה
הנופים שפגש סמואל ונגרינוביץ’ לפני שהתרסק בין סלעים
(צילום: באדיבות סמואל ונגרינוביץ')
"פה אנחנו עוצרים, תמשיך לבד", אמרו לו שני המטפסים ההודים שנותרו לצידו. "אמרתי להם סבבה, ניפגש למעלה", הוא אומר. "רציתי לעלות עוד קצת לנקודת תצפית טובה יותר, כדי לא להיכנס לוואדי ששם היה שלג שהתפורר מהקרחון. אני מטפס, והכל מלא סלעים גדולים. הייתי בכושר טוב מהם, וכשהגעתי לפסגה קראתי בשמותיהם ולא שמעתי כלום. חולפות חמש דקות, ואני מחליט: טוב, לעזאזל, אחזור למחנה למטה, אפגוש את החבר ההולנדי שלי ונרד מההר".
הרגשת שזה הזמן לעצור?
"לא ניסיתי לקבוע פה שיא, רק טיול קצר, תחושתי, לתפוס את הווייב. כבר עשיתי 200 ק"מ בנפאל, לא הייתי צריך להוכיח לעצמי כלום. יש כאלה שעולים להר הזה מטעמי קדושה, כי יש עליו מקדשים וקברים, אז הם ישנים ומתפללים שם. אני רק רציתי לטעום קצת ולחזור".
כשהוא לגמרי לבד, בערפל כבד, מתחיל ונגרינוביץ' לפלס את דרכו מטה מההר. "הערפל הרגיש כמו שמיים", הוא משחזר את רגעי האימה. "עננים כל כך עבים שאיבדת תחושת כיוון. מבחינתי, הדרך חזרה הייתה ללכת לקרחון ואז למחנה הבסיס, אבל הכל נורא מבלבל. ואז אני מוצא את עצמי על צוק, לא יכול לרדת, חוזר לאחור, מנסה כיוון אחר, ושוב צוק, ואני מתחיל להבין שאני לא מצליח לרדת. הייתי חייב להפעיל את המוח, איך לפתור את הבעיה. בדיעבד, הייתי צריך ללמוד פה שיעור: לפעמים צריך להאט. לא חייבים להבין הכל מיד. מותר לקחת נשימה".
ובכל זאת, בעיניים מערביות פרקטיות, מה הייתה הטעות שעשית שגרמה לך ללכת לאיבוד?
"אחר כך חקרתי את כל מה שקרה לי. זה העסיק אותי, וגיליתי שכל המטיילים המנוסים אומרים: 'בהימלאיה מזג האוויר משתנה במהירות מטורפת. שמש, גשם, ערפל – הכל יכול להשתנות ברבע שעה. לכן הכלל הוא: אם אתה בערפל, שב וחכה שהראות תשתפר".
6 צפייה בגלריה
הנופים שפגש סמואל ונגרינוביץ’ לפני שהתרסק בין סלעים
(צילום: באדיבות סמואל ונגרינוביץ')
ואתה לא חיכית.
"לא, הייתי בלחץ שאני חייב לרדת לפגוש את חבר שלי ולצאת מכאן. המוח המערבי שלי אמר, איך זה יכול להיות שאני לא מוצא את הדרך? במקום לשבת במקום, לנשום, להמתין, הייתי במרוץ. זו תגובה הישרדותית, כך התברר לי, אבל לא היה לי ניסיון במצב כזה. עשיתי הרבה טרקים, אבל לא התמודדתי עם ערפל כבד, בלב אזור פתוח, ללא שבילים. מה שקרה מכאן והלאה היה שרשרת טעויות שנבעו מחוסר ניסיון ומלחץ".
אז עכשיו אתה בין צוקים. מה קורה שם?
"אני מתחיל לקפוץ בין סלעים, מחפש ירידה. פתאום אני רואה סלע אחד סביר, קצת מסוכן, אבל אם אני קופץ נכון - ככה אני אומר לעצמי - אני אצליח ואגיע לצד השני".
לדאבונו ההימור הזה לא צלח, ואז הגיעה ההתרסקות של ונגרינוביץ'. "קפצתי, איבדתי את האחיזה ופשוט נפלתי במשך שלוש שניות מגובה בניין של שבע קומות. נָחַתִּי ברווח בין שני סלעים. בדרך עברתי דרך שיח שקרע לי את הנחיר, ופתאום היה שקט, אבל הבנתי שאני חי ובהכרה".
האזינו: מוזיקה שהפיק ונגרינוביץ' בעקבות החוויה בהימלאיה
"זה נגמר בבלגן ענק"
תשעת הימים הבאים יהיו בלתי נשכחים ויספקו לו סיפור מופלא להמשך חייו, אבל כדי להבין מי האיש ששרד במהלכם נגד כל סיכוי, צריך להתחיל ב-1994. סמואל ונגרינוביץ' (44), יהודי-אמריקאי, הגיע אז לישראל לראשונה בגיל 13. מאז בא והלך, עד שהחליט להשתקע פה בגיל 28 כשהתמקם בפלורנטין, אבל תמיד נשאר על הקו. הוא נולד ביוסטון לזוג הורים שהיגרו מברית-המועצות, משם משפחתו עברה לקליפורניה ולפני שנתיים לפלורידה.
בארצות-הברית הפך בינתיים למרואיין מבוקש. הראיון ל"7 ימים" נערך מבית משפחתו בשכונת פאלם קוסט, שם הוא עובר את השיקום הארוך שלושה חודשים לאחר ששבר את צד ימין בגופו – רגל ויד – והצליח לשרוד תשעה ימים של מסע מראש ההר ועד לכפר שבו המקומיים הצילו את חייו.
ביום החמישי למסע ההישרדות הצליח ונגרינוביץ' לעמוד מעל צוק, לראות שמיים כחולים ולשמוע פכפוך מים. הוא כבר החל לדמיין כיצד ילגום אותם, אחרי יומיים שבהם שתה רק את השתן של עצמו ואכל בעיקר חרקים, אבל אז גילה את המציאות המצערת: אין לו שום דרך להגיע למקור המים.
מטייל אחר, סביר להניח, היה מסיים את חייו על ההר. ונגרינוביץ' החליט שהוא לא מוותר, ואת היכולת שלו לשרוד בתנאים בלתי אפשריים בהימלאיה הוא זוקף למנטליות שטיפח בילדותו כספורטאי. "התאמנתי כילד בהתעמלות קרקע ברמה אולימפית, ואתה מסגל לעצמך יכולות מנטליות, כמו להתגבר על הפחד", הוא אומר. "אני חושב שזה אחד הדברים שהכי עזרו לי לשרוד בירידה מההר – הכישורים האקרובטיים, היכולת לשלוט בגוף, לזוז נכון ולדעת איך ליפול ואיך לתפוס את השיחים. הפחד מלווה אותך בכל רגע והגוף צריך לזכור איך לנחות. זה בסיס חזק באישיות שלי, לא לוותר אף פעם".
"ביום החמישי החלקתי במורד ההר דרך שיחים וקוצים. הפנים נחתכו והגוף דימם, ואז שמעתי זרם נהר. דמיינתי מים קרים, וגיליתי שאני מאה מטרים מעליהם, בלי יכולת לרדת לשתות. הרגשתי שאני חלק מבדיחה אכזרית של אלוהים"
שנים אחרי שהחוזק המנטלי התקבע אצל ונגרינוביץ' כספורטאי צעיר, הוא התגורר ברחוב ידידיה פרנקל הפלורנטיני, התפרנס בחברת אבטחת מידע וניסה את מזלו בתחומי הציור והמוזיקה. "אני מנגן בכמה כלים ומפיק שירים מגיל 11", הוא אומר. "בהודו, ממש לפני הפציעה, הספקתי להפיק שיר בשם 'אני חופשי'. שום דבר כנראה לא מקרי".
ב-7 באוקטובר 23', כשהוא נופש בסיני, הגיעה נקודת המפנה שהובילה אותו להודו. "זה היה יותר מדי עבורי, אמרתי לעצמי שאני לא חוזר עכשיו לישראל", הוא אומר. "טסתי לבודפשט ומשם הכל קרה מהר – מצאתי עבודה, הכרתי מישהי מאיראן שהתנצרה וסיפרה שהיא שונאת את המשטר שם. חשדתי בה שהיא מרגלת שרוצה ללכוד אותי. פחדתי".
מה גרם לך לחשוד?
"פעם היא התבדחה לגבי כוס תה שהכינה לי ואמרה שהרעילה לי אותה. חטפתי התקף חרדה".
הכסף נגמר לו בבודפשט, הוא חזר לישראל כדי לקפל את הדירה בפלורנטין ואז התאהב - הפעם בישראלית שלא גרמה לו לחשוד בכלום, אבל יצר הנדודים המשיך לבעור בו. "הייתי בלי כסף ובלי עבודה", הוא אומר. "נקרעתי בין האהבה, לתחושה שאני חייב לברוח שוב. החלטתי לנסוע לדרמסאלה לטיפול וריפוי, שם נמצא הדלאי לאמה. עשיתי סדנת נשימות. בכיתי, צרחתי, יצא ממני כל מה שהיה תקוע".
מצפון הודו המשיך לנפאל, שם הוא מתגאה שצעד 200 קילומטרים בהרים. "טרקים מטורפים", הוא אומר. "גיליתי שאני חזק, מהיר, מחובר לגוף שלי, לטבע ולאלוהים. בגיל 44 גיליתי מחדש את הגוף שלי".
כשאתה אומר טרקים מטורפים, תן דוגמה לרגע כזה.
"בג'ונגל בדרום נפאל הייתי עם שני מדריכים וחיפשנו לראות נמר. בשעתיים האחרונות של הטרק, פתאום, בלי משקפת, אני רואה מולנו נמר בנגלי ענק. איזה רבע טוֹנה, במרחק שני מטרים מאיתנו! זה היה ממש מיוחד, הרגשתי שאלוהים שלח אליי את הנמר הזה. המדריכים היו בהלם ואמרו לי, 'אתה בר-מזל, גבר'".
הם כנראה לא תיארו לעצמם עד כמה. בסוף מאי חוזר ונגרינוביץ' לדרמסאלה, ואחרי כמה ימים שם הוא חושב לעצמו שיחזור לארץ מחוזק ויבנה את עצמו מחדש. "לחזור לשם הייתה מבחינתי הדרך לסגור את השנה הזו, להירגע, לחזור לישראל, לחפש עבודה ולהיוולד מחדש עם כל מה שלמדתי.
"בסוף", הוא מחייך, "זה נגמר בבלגן ענק".
לשתות שתן במשך יומיים
"ניסיתי לקום וצרחתי מכאב", הוא חוזר לרגעים שאחרי הנפילה, שבה נחבל קשות בידו וברגלו ואפו נקרע משיח בדרך למטה. אולי זה תיק הגב שספג חלק מהחבטה ושמר עליו בחיים, אולי עזר שהגוף שלו היה רפוי ולא התנגד לנפילה, ואולי זה פשוט מזל מהסוג שהיה לו מול הנמר הבנגלי. "הכל התחבר יחד, זה היה נס. הקרסול היה שבור, הברך נפגעה, היד הייתה תלויה, אבל בתוך כל זה אני זוכר שאמרתי לעצמי בצחוק 'טוב, גם זו דרך לרדת מההר'".
כשהוא פצוע וללא שעון או טלפון סלולרי, ונגרינוביץ' מקבל החלטה לרדת את ההר כדי להציל את עצמו. "לא ידעתי מה השעה, אני חושב שסביבות ארבע אחר הצהריים", הוא אומר. "הרגשתי שהחשיכה מתקרבת, הערפל עוד היה כבד מאוד, כאילו הלילה הגיע לפני זמנו. צעקתי קצת, להבין אם מישהו שומע אותי, אבל לא הייתה תשובה. די מהר הבנתי שכאן, במקום הנפילה, אני עומד להעביר את הלילה. שמתי את פנס הראש שלי לידי במצב של הבהוב, אולי בכל זאת מישהו יראה, ונשכבתי".
לישון הוא לא הצליח בלילה הראשון. גם פחד מחיות בר לא היה בו לדבריו באותם רגעים. "הייתי כל כך מרוכז בכאב, בהלם, שלא נשאר לי מקום לפחד מהטבע", הוא מסביר. "הייתי בשוק, איך הגעתי למצב הזה? מעולם לא שברתי עצם בגוף, ופתאום יד, רגל, אף - הכל פצוע. הסתכלתי על הירח כל הלילה, אני עד עכשיו לא משוכנע שנרדמתי".
"קפצתי, איבדתי את האחיזה ופשוט נפלתי במשך שלוש שניות מגובה בניין של שבע קומות. נָחַתִּי ברווח בין שני סלעים. בדרך עברתי דרך שיח שקרע לי את הנחיר, ופתאום היה שקט, אבל הבנתי שאני חי ובהכרה"
מה אתה עושה בבוקר הראשון?
"בלי טלפון ושעון לא היה לי מושג אם מחפשים אותי בכלל. החבר שלי בטח ירד כבר מההר, הוא אפילו לא יודע שאני אבוד. ההודים נעלמו בערפל, מי יודע אם הם דיווחו עליי. לא ידעתי כלום, אבל הבנתי שאם יחפשו אותי זה יכול לקחת יומיים-שלושה. אני בהודו, לא בטוח בכלל שיש פה חילוץ מסודר. לא רציתי להמר על זה. ואז החלטתי: אנסה לצאת מזה בעצמי".
6 צפייה בגלריה
סמואל ונגרינוביץ' בבית החולים הממשלתי טנדה, המרכז הרפואי המרכזי במחוז קנגרה
(צילום: אלבום פרטי)
התוכניות השתנו כשההחלטה בראש לא התאימה למצבו של גופו החבול. "כשנעמדתי הכאבים היו נוראים", הוא אומר, "לכן גלשתי למטה על הישבן לקצה הצוק התלול, שהיה מסוכן וסלעי, אבל ידעתי שאם אין לי מים – אני לא שורד".
היה לך בקבוק שתייה?
"של ליטר אחד, זהו. לא ידעתי כמה זמן ייקח לי להגיע למטה. יום? שלושה ימים? בפועל זה לקח תשעה. התכוננתי לכל. נאחזתי בסלעים בזהירות עם יד אחת בלבד, כי השנייה נשברה. לא היה מרחב לטעות כי אסור ליפול שוב. בסוף איכשהו הצלחתי לרדת את הצוק הראשון, ואז הייתי צריך לרדת לכיוון הוואדי".
נשמע חתיכת טרק, גם בלי להיות עם חצי גוף שבור.
"הלכתי לאט, עם מקל, בקצב של סבא, אבל התקדמתי. כנראה שדי מהר יחסית, כי צוותי החילוץ שהמשפחה שלי שכרה לא מצאו אותי. כולם חיפשו אותי על ההר, ואני כבר הייתי למטה ביום השני".
6 צפייה בגלריה
סמואל ונגרינוביץ' עם חברי צוות "מגן" שלקחו אותו לבית החולים הממשלתי טנדה, המרכז הרפואי המרכזי במחוז קנגרה
(צילום: באדיבות צוות "מגן")
בוואדי נתקל ונגרינוביץ' במכשול הראשון. זה היה קרחון, כמו נהר קפוא מכוסה שלג. "משהו מסוכן מאוד", הוא אומר. "שיכול להישבר, ואתה תיפול למים הקפואים. הקרחון היה גבוה מאוד. טיפסתי עליו, בערך שני מטרים, והתחלתי ללכת, אבל הקרחון היה מאוד תלול – ופתאום החלקתי ממנו".
אוי ואבוי.
"הייתי על הגב בירידה חדה, כמעט מאה מטרים של החלקה, פחד מוות. ולא יכולתי לעצור. בנס הצלחתי בסוף לבלום את עצמי עם הידיים והרגליים, למרות שהיו פצועות. ניצלתי רגע לפני שהתנגשתי בסלע".
בלילה השני הוא נרדם בחיבור של שני יובלים של קרח שהתאחדו, כמו נהר, לקרחון ענק. למרות הקִּרבה למאגר מים, הוא לא באמת יכול היה לשתות כשהכל סביבו קפוא. "זה לא כמו נחל בישראל שאפשר פשוט ללכת לצידו, הנהר ההימלאי הוא כמו קניון – קירות תלולים, מפלים בגובה שלושה מטרים", הוא אומר. "לא היו שוליים ללכת בהם. ניסיתי, אבל זה הפך למסוכן".
בשלב הזה עלתה בו תובנה שהצילה את חייו. הוא הבין שלא ימצא אנשים על הנהר ושאין ברירה אלא לטפס למעלה, שם אולי ימצא רועים, מחנות מנוחה למטיילים או שבילים נוחים יותר. וכך, אחרי שהחליק מטה, החל ונגרינוביץ' טיפוס סיזיפי. לא לפני שלקח מים מהנהר, ליטר בדיוק, כפי שיכול הבקבוק שלו להכיל. "התחלתי בטיפוס וזה היה מאוד קשה", הוא אומר. "צד ימין היה פגוע אז טיפסתי עם יד שמאל ורגל שמאל, נאחזתי בצמחים, החלקתי, נפלתי, וכל צעד כאב. לקח לי יומיים להגיע למעלה".
בשלב הזה גם נגמרו לו המים. "התחלתי לשתות את השתן שלי", הוא נזכר באותם רגעים של חוסר ברירה. "מילאתי את הבקבוק וזה מה ששתיתי במשך יומיים. מעולם לא עשיתי את זה קודם, אבל אמרתי לעצמי 'לעזאזל, אני צריך לשרוד'".
חלק מבדיחה אכזרית של אלוהים
וכך הוא מוצא את עצמו, ביום החמישי למסע ההישרדות שנכפה עליו בהימלאיה, אחרי ארבע יממות שבהן הוא מוגדר נעדר ומיקומו לא ידוע לאיש ו-48 שעות שבהן נאלץ לשתות רק את השתן שלו, בפסגת ההר. שם אנחת הרווחה התחלפה מהר באכזבה.
"לא היה שם כלום", הוא אומר. "לא שבילים ולא אנשים, לא מחנה ואפילו לא עיזים. כלום. התחלתי להתייאש, הגוף שלי היה צמא למים והתחלתי לדמיין אותם. ואני עומד על פרשת דרכים, מימין הדרך שממנה באתי, אחרי שירדתי ועליתי חזרה; אז לקחתי את הנתיב השמאלי. לא יכולתי לעמוד, לכן החלקתי עם הישבן במורד ההר וכל הדרך הייתה מלאה בשיחים, קוצים ואדמה קשה".
ייסורים. איך אתה יוצא מההחלקה הזו?
"הפנים נחתכו והגוף דימם, ואז שמעתי את זרם הנהר. כבר דמיינתי מים קרים, הגעתי לקצה הצוק וראיתי את הנוף הכי יפה שראיתי בחיים – מפל ענק, מים כחולים צלולים. אבל אני נמצא מאה מטרים מעליהם, בלי שום יכולת לרדת לשתות".
אופטימיות ליוותה אותו לאורך רוב המסע הזה, אבל ביום החמישי, באותם רגעים, הוא הרגיש שהכל אבוד. "התיישבתי והרגשתי שאני חלק מבדיחה אכזרית של אלוהים", הוא אומר, אבל בהימלאיה לטבע חוקים משלו, שום דבר לא קבוע ובתוך רבע שעה הכל יכול להשתנות. "ואז סופת גשם מטורפת מתחילה ואני מוציא את המעיל, מותח אותו ויוצר מעין גומחה מהבד, שאליה מתנקזים המים, ואני שותה את מי הגשמים וגם ממלא בהם את הבקבוק – ליטר שלם. זה היה רגע של נס, רגע שהרגשתי שאלוהים איתי. אי-אפשר להסביר את זה, כאילו קיבלתי מים מהשמיים. זו תחייה שאחרי ייאוש".
אתה לא אדם דתי, אבל אתה מרבה לדבר על אלוהים.
"בכל בוקר עשיתי לעצמי ברכה. לא ביקשתי ניסים, ביקשתי סבלנות. ביקשתי להיות חכם ולא למהר, להתקדם רק עוד קצת, עוד מטר, עוד עשרה מטרים. לא להחליק ולא לטעות. גם כשטיפסתי דיברתי עם עצמי, עודדתי את עצמי, אחרי כל מטר שעברתי אמרתי לעצמי 'כל הכבוד'. דיברתי לידיים ולרגליים, אמרתי להן 'אני יודע שאתן כואבות, אבל אנחנו נצא מזה יחד'".
ואז הוא מחליט: האסטרטגיה צריכה להשתנות. אין עוד טעם להמשיך במורד ההר. והוא חוזר לטפס עליו, לעבר האזור שכבר הכיר. ושוב, סלעים, שיחים, כאבים בכל צעד. והוא לא עצר.
ביום השמיני היה נדמה לרגע שהרגע המיוחל הגיע. "פתאום שמעתי מסוק", הוא אומר. "הלב שלי דפק. חשבתי, אולי מחפשים אותי. יצאתי לשטח פתוח עד כמה שאפשר, נופפתי ביד שמאל, צעקתי, המסוק טס מעליי - אבל גבוה מדי, בערך מטר מעל פסגת ההר, הוא חג סביבה ואני בכלל למטה, למרגלות ההר. חשבתי שזה מסוק של תיירים, אין מצב שזה בשבילי. הוא הסתובב כמה דקות ונעלם. רק בבית החולים גיליתי שהמשפחה שלי שכרה אותו לחיפושים. אבל הם חיפשו אותי גבוה מדי, בגובה 4,500 מטרים, בעוד שאני הייתי הרבה יותר נמוך, בגובה אלפיים מטר ובאזור מיוער. לא היה להם סיכוי לראות אותי".
זה רגע של חוסר אונים, לא?
"זה כאב לדעת שהייתי כל כך קרוב, אבל גם רחוק. לא היה עליי שום סימן בולט, רק מעיל כחול. את פנס הראש איבדתי מספר ימים קודם לכן, איך הם ימצאו אותי?"
בלי מנורה כלשהי איתך, איך עברו עליך הלילות?
"סיוט. 12 שעות של חושך מוחלט בכל לילה. הייתי שוכב על האדמה ומחכה לזריחה. במחשבות שלי, כל מה שהעסיק אותי היה: לשרוד עוד יום. להתקדם עוד כמה מטרים, לא להחליק ולא להישבר".
הימים הבאים, הוא אומר, הפכו למאבק של ממש על חייו. "עזבתי שוב את הנהר, למרות הפחד להישאר ללא מים, כי ידעתי שליד מקורות המים כנראה שלא אמצא אנשים. טיפסתי לצידו של ההר, חיפשתי שבילים של חיות. בכל נתיב, אם תסתכלי טוב, תמצאי שבילי חיות - עיזים, ארנבות, צבאים. הם עדינים, אבל קיימים. ניסיתי לעקוב אחריהם, לפעמים הם עזרו ולפעמים הובילו למקומות מסוכנים, כי הם מתאימים לבעלי חיים ולא לאדם פצוע. חיפשתי כל סימן לציביליזציה. לפעמים ראיתי מרחוק מקדש או קווים שנראו כמו גגות, וידעתי: לשם אני צריך להגיע. בינתיים נהייתי מאוד רעב".
מה אכלת בימים האלה?
"במשך כל התקופה, חוץ מעלים ופירות יער, אכלתי חרקים. חיפושיות, פרות משה רבנו, נמלים, כל דבר שיש בו חלבונים שידעתי שאני צריך לגוף, ואפילו עלים של קנאביס, שורשים, גבעולים. כל מה שנראה סביר. ברגעים מסוימים הגוף כיבה את תחושת הרעב, אבל מהצמא לא יכולתי להתעלם. בשלב הזה לא חשבתי על ישראל, על ההורים או על המלחמה. הייתי איש ההרים. הדממה העמוקה של היער, המפגשים עם בעלי חיים ללא חשש – כמו מונאל ההימלאיה ואייל ענק - היו מיסטיים ממש. גיליתי שהעמק שבו הלכתי נחשב לקדוש במסורת ההינדואית. חוויתי חיבור עמוק לטבע, לנשגב ולשלמות שברגע – ויצאתי משם לא רק חי, אלא אדם אחר".
שיעור בסבלנות
ביום התשיעי למסע, שבו צעד ובעיקר גרר את עצמו לאורך קילומטרים עם גוף שבור, באה הישועה של ונגרינוביץ'. לפתע נגלה מולו כפר, עם מקדש ושלושה תושבים מקומיים סביבו. "רק מה", הוא מאזן את השמחה, "הייתי על צוק מולם ובינינו נהר גדול. ואני מתחיל לצרוח: 'הצילו! עזרה! אני פה עשרה ימים לבד!' ככה צרחתי בלי הפסקה, כשאני אפילו לא יודע אם הם מבינים אנגלית".
הוא המשיך לצעוק לעברם, מתחנן שיתקשרו לצבא, למשטרה, למישהו. "אחרי שעה אני רואה שהם מבחינים בי ומסמנים לי בידיים להישאר במקומי. הם הבינו שאני צריך עזרה".
והעזרה הזו, היא הגיעה מיד?
"אחרי עוד שלוש שעות הגיעו עוד שלושה גברים מהכפר, שהקיפו את הוואדי והגיעו אליי. כשראיתי אותם התחלתי לבכות, כי בפעם הראשונה אני מבין שאני לא לבד. שיצילו אותי. אבל זה עדיין לא נגמר, הייתי על צוק והם היו צריכים לרדת אליי בזהירות. ברגע שאחד מהם תפס את היד שלי התחיל גשם זלעפות, רוח ובוץ, והם מושכים אותי ואחד את השני, היינו כמו רכבת, מחזיקים זה את זה ויורדים למטה בשביל עיזים מסוכן".
כמה זמן זה נמשך?
"כשעה. עד שהגענו למקדש והורו לי להתפלל לשיווה. ואני נכנע, יורד על הברכיים, מודה על החיים שלי שניצלו. לאחר מכן הם האכילו אותי בעדינות, ופה הבנתי שזה נגמר".
מה היה הדבר הראשון שנתנו לך לאכול?
"כשהביאו אותי לכפר טטרי, נתנו לי לאכול צ'פאטי עוד ועוד, פשוט האכילו אותי בלי הפסקה. מה שהיה - אכלתי. ואז לקחו אותי ישר לבית חולים, שם האוכל היה טעים, אבל צמחוני".
בסך הכל עבר ונגרינוביץ' במסע שלו כ-13 קילומטרים במצב גופני קשה. לאחר החילוץ הרגלי נלקח על ידי "מגן", צוות החילוץ ששכרה משפחתו, לבית החולים הממשלתי טנדה, המרכז הרפואי המרכזי במחוז קנגרה. לאחר ייצוב ראשוני, הועבר לבית החולים הפרטי פורטיס. עם שלושת המחלצים מכפר טטרי הוא עדיין שומר על קשר.
"במשך כל התקופה, חוץ מעלים ופירות יער, אכלתי חרקים. חיפושיות, פרות משה רבנו, נמלים, כל דבר שיש בו חלבונים שידעתי שאני צריך לגוף, ואפילו עלים של קנאביס, שורשים, גבעולים. כל מה שנראה סביר"
"בית החולים הממשלתי", הוא נזכר, "היה בלגן מוחלט. הרגשתי כמו בתחנת רכבת בהודו. בבית החולים הפרטי טיפל בי רופא סיקי צעיר ונחמד, דובר אנגלית רהוטה, ניתח אותי והיה כמו מלאך. הייתי מאושפז שם 17 יום, עד שאבי הצליח להגיע מארצות-הברית. לקח עוד חודש עד שקיבלתי אישור לטוס. לישראל לא יכולתי להגיע, כי באותו שבוע התחילה המלחמה עם איראן והשמיים היו סגורים, ומצבי הגופני לא איפשר טיסות בכלל. עברתי ניתוחים ביד, ברגל, בכתף, ברגים, פלטינות, כאבים. אני רק מתחיל ללכת עכשיו עם הקביים, היד עדיין לא מתפקדת והניתוחים קשים, אבל אני לומד שיעור בסבלנות".
כאשר חבר לבני משפחתו, התברר לוונגרינוביץ' מה אלו עשו למענו. "רק בבית החולים שמעתי שאחותי הצעירה, נטשה, הובילה את מאמצי ההצלה, גייסה מעל 69 אלף דולר בקמפיין GoFundMe, ותיאמה מול אנשי קונגרס אמריקאים וגורמים צבאיים בהודו. הפעולה המשפחתית הייתה ברמת מבצע צבאי לכל דבר".
מוזר, אבל כששואלים את ונגרינוביץ', החלק הקשה של המסע אינו ההישרדות אלא דווקא מה שקרה אחרי - השהות בבית החולים. "לפחות בהרים הצלחתי לזוז, זה היה קשה, אבל הצלחתי. אז מנטלית היה יותר קל. בבית החולים היה יותר קשה נפשית. פתאום מנוחה, להיות עם עצמי. כאב לי, לקחתי משככי כאבים, אכלתי אוכל של בית חולים, ובעיקר הייתי בודד. על ההר הייתי לבד, אבל לא הרגשתי לבד; הרגשתי מחובר לאלוהים ולטבע, וזה מילא אותי באנרגיה. בבית החולים זה היה ראש למטה, בלי אוויר צח, רק מזגן כל הזמן, ורופאים ואחיות שלא מדברים אנגלית".
כשאתה חושב על סיפור ההצלה שלך, אתה מבין כמה מזל היה לך?
"לפעמים אני חושב על הנפילה וזה קצת מפחיד אותי, כי יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע. יכולתי ליפול על סלעים, לשבור את הגב, או להיפגע בעמוד השדרה ולהישאר משותק. הרופאים בהודו אמרו לי: 'אתה בר-מזל, זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע'. גם הם לא מבינים איך הצלחתי ללכת תשעה ימים עם הפציעות האלה. הם אמרו שרוב האנשים שנפצעים ככה בכלל לא זזים, ואני הצלחתי לזוז ולעשות את מה שעשיתי. לא יודע, אולי בזכות האדרנלין שזרם בגוף והפחית את הכאב - כנראה שילוב של הכל. לפעמים מפחיד אותי לחשוב על זה. וואו, איך נפלתי, כמו סמרטוט".
6 צפייה בגלריה
הנופים שפגש סמואל ונגרינוביץ’ לפני שהתרסק בין סלעים
(צילום: באדיבות סמואל ונגרינוביץ')
אין ספק כי האירוע יוצא הדופן שינה את חייו של ונגרינוביץ'. צחוק הגורל - לפני שיצא אל המסע בהודו עבד כמנהל שיווק בחברת אבטחה, שם היה בין היתר אחראי על עיצוב חומר גרפי עבור אתר חדש שכלל פירוט על שירותי חילוץ, מודיעין ופעולות מיוחדות. היום הוא כבר יודע כי אינו מתכוון לעבוד שם. במקום זאת, בכוונתו לתת הרצאות על הישרדות בעקבות מסעו יוצא הדופן. כאמן וכמפיק מוזיקלי מתכוון ונגרינוביץ' להוציא אלבום שייקרא 9-Days (תשעה ימים). "אשלב את הסיפור שלי עם המוזיקה. מה שבאמת הייתי רוצה לעשות, זה לתקלט ולהופיע עם המוזיקה שלי בלייב. להיות אמן".
ומסר למטיילים אחרים?
"קודם כל, בטיולים בהימלאיה - תכבדו את ההר, תכבדו את מזג האוויר. אם יש ערפל – שבו. אם יורד גשם, פשוט תמצאו מחסה. אל תילחמו בטבע. דבר שני שלמדתי, זה על החיים. שרדתי בזכות האמונה. בזכות זה שלא אמרתי 'למה אני?' אלא 'איך אני יוצא מזה?' דיברתי לעצמי כמו הורה לילד, חיזקתי את עצמי והאמנתי בעצמי. היום אני חושב שאם הצלחתי לשרוד תשעה ימים לבד בהימלאיה עם עצמות שבורות, אני יכול לעשות כל דבר. כל דבר שתביאו לי – אני אצליח".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
