מאז נפילת החומה נחשבה ברלין ללב הפועם של סצנת חיי הלילה העולמית. לונדון בעטה, אמסטרדם התרוממה, ניו-יורק הייתה ניו-יורק ואיביזה זו איביזה. אבל אף אחת מהן לא הסתובבה מסביב לחיי הלילה וטרפה אותם כמו ברלין.
הברלינאים חיו מסוף שבוע לסוף שבוע. פתחו מועדון ביום שישי במחתרת וסגרו אותו ביום ראשון. כשהם לא מצאו מקום, הם ירדו לרכבת התחתית ורקדו. כשבלייני ברלין הבינו ששישי עד ראשון לא מספיקים, הם האריכו את סוף השבוע עד לשני, ואז הוסיפו מלמטה את חמישי.
ברלין של הסמים והסקס, מצעד האהבה וברגהיין, עיר שאלפי קלאברים מגיעים אליה ביום שישי בטיסות לואו-קוסט ועוברים ממועדון למועדון (או במקרים מסוימים, נשארים באותו מועדון) עד לטיסה חזרה יומיים או שלושה לאחר מכן, שרשימות המסיבות היומיות שלה ב"רזידנט אדווייזר" היא בלתי נגמרת, שאונסק"ו הכיר בטכנו כמורשת תרבותית שלה — ובכן, ברלין הזו מדדה היום אל קו הסיום שלה.
ברלין עדיין מלכת חיי הלילה בעולם, אבל היום העיר מסמנת את דעיכתה של תקופה וסצנה. של תרבות הדקדנס. כהרגלם, הגרמנים נתנו לתופעה שם שובר שיניים: "קלובשטרבן", מותם של מועדוני הלילה. מועדון אחרי מועדון נסגרים. סיבות לא חסרות: העלאות מחירי ההשכרה והתפעול, תרבות בילוי וצריכה שונים, בעיקר אצל הצעירים, אי-היכולת להתחדש, הג'נטריפיקציה, הקורונה, ולמי בכלל יש חשק לרקוד כשהעולם כולו תוהה על עתידו? יהיו הסיבות אשר יהיו, התוצאה היא חד-משמעית — אומת הדאנס מחפשת איך להחיות את עצמה מחדש.
המועדון כבר לא גאה
מועדון SchwuZ היה אמור להיות חסין לכל המכות הללו. הוא שרד כמעט חצי מאה מאז פתח את שעריו ב-1977 ונחשב למועדון הגאה הגדול והוותיק ביותר בגרמניה. שנתיים לאחר שנפתח, המועדון היה המפיק הראשי של מצעד הגאווה. אבל בשנה האחרונה הקשיים הלכו ונערמו, המועדון צימצם את הימים והשעות שבהם פעל, פיטר עובדים ויצא בכמה סבבים של גיוס כספים עד שהכריז על פשיטת רגל בסוף יולי.
“הוא היה הרבה יותר ממועדון", אומר סוון ווטס, די-ג'יי ברלינאי ומפיק מסיבות, "הוא היה שם כשכל מוסד הגאווה התחיל לצאת מהארון ולהתמסד והוא היווה סלון, קהילה, מקום מפגש, מקום של יצירה, של תרבות נגד, מקום של חופש וביטחון אישי. השם המלא שלו הוא 'שבולנצנטר', שזה מרכז להומואים".
סוון ווטס, די–ג'יי ומפיק מסיבות: "מגיעים אנשי נדל"ן והופכים את המועדונים לבנייני מגורים, עם הכנסה קבועה, בלי סכנה של פשיטת רגל, בלי פשיעה, בלי בעיות עם המשטרה והחוק"
הבעיות התחילו כבר ב-2013, כשהמועדון עבר לשכונת המהגרים נויקלן, למקום מרווח הרבה יותר עם מקום לאלף בליינים. "יש פה את הסיבות הרגילות שגורמות להידרדרות של כל המועדונים בברלין", אומר ווטס, "אבל פה היו עוד גורמים ששייכים בעיקר לקהילת הגאים. היה את העניין של מסיבות שנגמרות מאוד מוקדם בבוקר ומאות הומואים שיוצאים מהמועדון על הרבה סמים ולתוך סביבה שמאוד עוינת אותם. לא ממש הרגשה נעימה, ויותר ויותר בליינים ויתרו עליה, בעיקר הצעירים. הנושא השני הוא שהומואים משתמשים הרבה יותר באפליקציות לדייטים. הרבה מהם כבר לא מגיעים למועדונים בשביל להכיר מישהו או בשביל קוויקי".
השנה המועדון רשם הפסדים של מאות אלפי אירו. במאי האחרון SchwuZ פיטרו 33 עובדים ותיקים, כשליש מכוח העבודה של המועדון. גיוס הכספים הניב רק 3,000 אירו מתוך 150 אלף האירו שהמועדון קיווה לקבץ.
ל-SchwuZ יש חברים רבים במועדון הסגירות. בוש, עוד מועדון לקהילה הגאה, נסגר לאחר 44 שנים. מועדון ווטרגייט, שישב על שפת השפרה במשך 22 שנים והיה אחד הסמלים של סצנת חיי הלילה בברלין, נסגר גם הוא. וכך גם מועדון הטכנו וילדה רנטה שייסגר בסוף השנה.
"יש את הסיבות הרגילות", אומר לוץ קול, מפיק מסיבות מקומי, "אינפלציה, חמדנות של בעלי הנכסים, בליינים שמעדיפים מסיבות בטבע. אבל יש גם סיבות שהן תוצאות של מה שקורה בעולם. אתה אומר לעצמך שבטווח הרחוק, חיי הלילה דווקא ירוויחו מהסכסוך באוקראינה בגלל שאנשים יחפשו אסקפיזם, אבל מה שקרה בפועל הוא שהמלחמה גרמה למשבר אנרגיה, משבר האנרגיה גרם לעלייה חדה במחירי הטיסות, ופתאום ממאות טיסות מלאות שהיו מגיעות עם בליינים לברלין לסוף שבוע, המספרים צנחו במידה משמעותית.
"ויש כמובן את הסיבה מספר אחת, הטריגר לכל המשבר הזה, שזו מגפת הקורונה. אנשים למדו להיות בבית. המשבר הכלכלי לימד אותם שהם יכולים לעשות מסיבה בעצמם בצורה הרבה יותר צנועה, ושאם הם כבר יוצאים - הם רוצים חוויה מושלמת עבור הכסף והזמן שלהם. והמועדונים, בברלין ובעולם, מתקשים יותר ויותר לספק את החוויה הזו. יש גבול לכמה המועדון יכול לדרוש עבור כניסה. מה שהיה לפני הקורונה 12 אירו עכשיו עומד על 25. גם התקליטנים דורשים יותר כסף, ואז המועדון מביא תקליטנים פחות מוכּרים וזה פוגם בחוויה של הבליין, שמשלם הרבה ומרגיש שהוא לא מקבל תמורה הוגנת לכסף שלו".
מעדיפים לבלות בפסטיבלים
סקרים שנערכו בין בעלים של מועדוני לילה בכמה ערים מרכזיות באירופה ובצפון אמריקה, גילו כי הגיל הממוצע של המבקרים במועדונים עלה בעשורים האחרונים. אם פעם הגיל הממוצע היה 25, היום הגיל הממוצע מבוגר בחמש שנים. הדור הצעיר, כאמור, מעדיף לשלם מעט יותר ולהגיע לפסטיבלים בני כמה ימים מתחת לשמיים ועם מבחר גדול מאוד של תקליטנים.
יותר מכך, הדור הזה פחות מתעניין בתרבות ההדוניסטית שאפיינה את המועדונים עד עכשיו. מדובר בדור אמצע הדרך. סאחים. הם כמעט שלא שותים וגם השימוש שלהם בסמים לא אינטנסיבי כמו זה של דור שנות ה-90 והאלפיים. סמים ושתייה הם שניים מבלוני החמצן העיקריים של עולם הקלאבינג, והיעדרם מסייע להיעלמות המועדונים. פעם, רייברים רק חיפשו איך למשוך את הבוקר, את המסיבה, את הביטים, לעוד כמה רגעים של צי'ל-אאוט. הדור הנוכחי, עם אורח החיים הבריא שלו, רק מחכה לרגע שהוא יוכל לזחול מתחת לסדינים.
תוסיפו לכך את הקשיים הבירוקרטיים בקשר לרישיונות אלכוהול ועמידה בתקנות החירום של רשויות הביטחון, עלייה חדה במשכורות המינימום ואת הג'נטריפיקציה (מעבר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות) של ערי מסיבות, תהליך שגרר אחריו דרישה לשקט מאת הדיירים החדשים, משפחות צעירות ובורגניות שאין להם דבר וחצי דבר עם תרבות הנגד המזוהה עם המועדונים. הם רוצים רק דבר אחד מהמועדונים: שקט.
לוץ קול, מפיק מסיבות: "הטריגר הוא מגפת הקורונה. אנשים למדו להיות בבית. המשבר הכלכלי לימד אותם שהם יכולים לעשות מסיבה בעצמם בצורה הרבה יותר צנועה"
"הג'נטריפיקציה חדרה גם לתוך המועדונים", אומרת אלה ברינקמן, ברמנית במועדון סיזיפוס בברלין. "פעם היית נכנס למועדון ונכנס לקרקס. מיליון דמויות, מסטודנטים ועד סרסורים. יכולת לשתות במחירים נורמליים ולהישאר כל הלילה דלוק. היום לרוב האנשים אין מספיק כסף כדי לקנות שתייה וסמים כדי להחזיק את המסיבה והרבה הולכים מוקדם. וגם מי שמגיע, כשאני מסתכלת מהבר אני רואה מאות חיקויים אחד של השני. כולם נראים אותו דבר. אין שום ייחוד, ברלין הופכת למקום שהוא פחות ופחות צבעוני.
"אבל קשה להאשים אותם. אני רואה את הבת שלי. היא בת 20, לומדת באוניברסיטה. אם היא רוצה לפגוש מישהו, היא פותחת את הנייד שלה ומדפדפת שמאלה או ימינה. אם היא רוצה משהו יותר סולידי, היא נשארת בבית ורואה נטפליקס. המועדונים לא הציגו לתרבות החדשה הזאת שום תחרות. הילדה שלי מעדיפה להיות במסיבת בית אצל חברים, שם יש לה עוד אפשרויות חוץ מלשתות או לעשן או לרקוד. ובקיץ הן מעדיפות להיות בחוץ, ולא במועדון לוהט מחום וזיעה עם עשן של סיגריות".
ואפשר להציל את זה? הסצנה יכולה להוליד תחרות?
"יש שתי אפשרויות: אחת היא שהמארגנים של המסיבות הגדולות יפרישו חלק מהכספים לפעילות של המועדונים, והשנייה שהפוליטיקאים יכריזו על המועדונים כעל מוסדות תרבות חיוניים, כמו מוזיאונים, בתי מוזיקה ותיאטראות — ויעניקו להם עזרה ממשלתית. שתי האפשרויות האלו לא יקרו. מה שיקרה הוא שעוד ועוד מועדונים יקבצו נדבות פעם בשלושה חודשים, והבליינים הוותיקים ימשיכו לתרום כדי שהתרבות הזאת, שהייתה חלק חשוב מהחיים שלנו, לא תיכחד, עד שהם יגיעו לפשיטת רגל".
מזמינים אוכל הביתה
עד לפני עשר שנים ברלין תוארה כעיר שבה "מתרחש ציד מתמשך, בעיקר בשעות החשיכה, אחרי תענוגות וחטאים, בידור והנאה". ראש העיר שלה תיאר אותה כ"ענייה אבל סקסית". התורים הארוכים ומדיניות הדלת הקשוחה, הסקס בשירותים, העירום על רחבת הריקודים, חדרי החושך וההדוניזם המוחלט, הפכו את מועדון ברגהיין לאחד ממוקדי התיירות של ברלין וגרמניה. אלא שרק בעשור האחרון חצי מהמועדונים בעיר נסגרו. סקר שנערך השנה בין בעלי המועדונים בברלין ובגרמניה כולה גילה כי חצי מהם מאמינים שהם יסגרו עד סוף 2026.
"פעם כל הסצנה הקלאברית העולמית הייתה בנויה סביב המוטו שאתה לא רוצה להפסיד אירוע או מסיבה טובה", אומר לוץ קול. "היום הפחד הוא בכלל לצאת מהבית. הצעירים, שהם קהל היעד של המועדונים, רגילים לעבוד מהבית, הם מזמינים אוכל הביתה, והם יכולים לשים אוזניות, להיכנס לספוטיפיי או לסאונדקלאוד ולשמוע מוזיקה שהם אוהבים ומעדיפים במשך שעות. מועדון הלילה לא מגרה אותם. להפך, הוא מעורר בהם חרדות. במועדוני לילה יש סיכוי לאירוע טרור ולתקיפות מיניות, את לא יכולה לעזוב את הדרינק שקנית בעשרה אירו לשנייה כי מישהו יכול לשים לך סם אונס בכוס. זה לא כיף. זה נשמע להם הרבה יותר כיף להיות במסיבה בבית של חברים עם אנשים שהם מכירים".
ברלין היא הקטר של הסצנה העולמית הזאת, אבל אין מטרופולין מערבי שלא חטף מכה קשה בכלכלת חיי הלילה שלו. באנגליה נסגרו למעלה מ-15 אחוז מהמסעדות, הברים ומועדוני הלילה בחמש השנים האחרונות. בהצלחה עם למצוא מקום נורמלי לרקוד בו באמסטרדם, עיר שרק לפני 20 שנה נתנה תחרות צמודה לברלין. המצב חמור הרבה יותר עבור מועדונים צעירים ובעיקר עבור מועדונים קטנים עם תכולה של עד 300 מבקרים. שליש מהמועדונים הללו באנגליה נסגרו מאז 2023.
המצב בניו-יורק לא הרבה יותר ורוד. הג'נטריפיקציה של מנהטן, חוסר הגיוון, הרצון של התושבים החדשים והמבוססים לחיים שקטים, בלי סוחרי סמים או שיכורים, ובלי רעשי טכנו והאוס, דחקו את הסצנה מזרחה לפאתי ברוקלין. גם שם מועדונים רבים הבינו שהם לא יכולים להתקיים רק על וייב טוב, אנשים טובים ומוזיקה מרקידה. זה פשוט לא שילם את שכר הדירה האבסורדי. רבים מהמועדונים בעיר נסגרו. אחרים עובדים כמועדוני לילה בסופי השבוע, ובשאר הזמן הם משכירים את המבנים שלהם לפעילות של הקהילה המקומית, אסיפות וערבי נושא מיוחדים שאינם קשורים לסצנת הלילה בכלל.
מועדון פאראגון בבושוויק היה אחד מהמועדונים היותר-מוצלחים ובולטים בסצנה הניו-יורקית. בסופי שבוע הוא היה מלא עד אפס מקום עם מאות שמחכים בחוץ כדי להיכנס. באפריל המועדון נסגר, ונפתח מחדש רק בעזרת השקעה חיצונית של הדי-ג'יי האגדי קווין סאונדרסון, שהפך להיות תקליטן הבית של המקום. לא ברור מה הייתה התוכנית העסקית שגרמה למשקיעים החדשים להחליט שהמועדון יכול לייצר יותר מזומנים.
כל בעל בית שרואה שהמקום שלו מלא, עם עשרות שמחכים בתור להיכנס, ומוצא את עצמו מול שוקת שבורה בדוח הכספי בסוף החודש, יכול להשתגע. מה הוא כבר יכול לעשות? לא הרבה. "הייתי בפאראגון בברוקלין ואתה באמת לא מבין איך מועדון כזה נמצא על סף פשיטת רגל", אומר ווטס, "רק שלכלכלה של מועדוני לילה יש תקרה בכמה הכנסות הם מסוגלים לייצר. יש גבול לכמה אתה יכול להרים את המחירים של הכניסה והשתייה, אבל לצד השני של המשוואה אין גבול. העליות של ההוצאות הן בלתי נפסקות. אתה יושב בבית ואומר 'הממממ, עלייה בשכר המינימום, באמת צעד חברתי חשוב', אבל בשביל בעלים של מועדון לילה זו מכת מוות, הוא צריך למצוא עכשיו דרך לייצר רווחים שיכסו על ההוצאה החדשה הזו".
מועדון SchwuZ, שנחשב למועדון הגאה הגדול והוותיק ביותר בגרמניה, רשם השנה הפסדים של מאות אלפי אירו. במאי האחרון פוטרו כשליש מעובדי המקום
ועוד לא דיברנו כמעט על נדל"ן. "בנושא הזה, יש השפעה עצומה בכיוון ההפוך, מניו-יורק לאירופה", אומר ווטס, "מועדוני לילה תמיד קמו באזורים מסחריים שאף אחד לא נמצא בהם בלילה, בתוך מבני תעשייה יפהפיים עם תקרות גבוהות. עכשיו יש דרישה מהתושבים החדשים למקומות מגורים חדשים, ומגיעים אנשי נדל"ן והופכים את המועדונים לבנייני מגורים, עם הכנסה קבועה, בלי סכנה של פשיטת רגל, בלי פשיעה, בלי בעיות עם המשטרה והחוק. והם מקבלים על זה סכומים של פי שלושה או ארבעה ממה שמועדון הלילה משלם. לבעלים של מועדוני הלילה אין אפשרות להילחם בזה. אז הם נדחקים ושורדים עד שנמאס להם. באירופה יש קצת יותר רגולציה בנושא הזה, אבל זה גם קורה. זו הסיבה שמועדון מצוין כמו וילדה רנטה צריך לסגור. הוא לא היה יכול לעמוד בדרישות של בעלי הנכס.
"אנחנו חיינו שנים בברלין בתוך הבועה של חיי הלילה. חשבנו שזה משהו שלא ייפסק לעולם. חשבנו שאנחנו אחרים, אלטרנטיביים, עניים אבל סקסיים. אבל זה כבר לא תופס. אם לא יהיו פה סובסידיות, אם לא תהיה התערבות פוליטית והבנה שחייבים להציל את חיי הלילה כי הם חלק חשוב מהאופי של העיר, מאיך שהיא מתווכת לזרים, אז זה עולם שפשוט ייעלם. נכון לעכשיו, אין לו שום זכות קיום. אנחנו הולכים פעם בחודש למסיבת פרידה למועדון שעומד להיסגר. כמו מסע לוויה.
"אני לא חושב שזה ייעלם לגמרי. תמיד תהיה דרישה לסוג כזה של בילוי עם מוזיקה, סמים ואלכוהול. חיי הלילה תמיד היו השראה לטרנדים וליצירות חדשות בתחום האופנה, האמנות, הארכיטקטורה. אז התחומים הללו, שזקוקים לקריאטיביות, חייבים משהו שיחיה אותם, ואני לא רואה תשובה לחיי הלילה בנושא הזה. אבל זה יצטרך להתאים את עצמו, או שכל הסצנה צריכה עוד טלטלה חיצונית, שתחזיר אנשים לרקוד במועדוני לילה ולהיות ביחד בחוץ עם עוד אנשים. נכון לעכשיו, יש לייף סטייל עולמי מאוד מסוים, מאוד בריא, פיכח, מופנם. כל מה שהפוך לחיים במועדון לילה".
