1. כשלמדתי בישיבה לפני 30 שנה, היה לי תמיד בארון בפנימייה בקבוק שתייה קלה. הבעיה הייתה שכולם רצו לשתות ממנו, אז הפסקתי לקנות קולה או קינלי (פעם קינלי לא היה רק סודה) ונדדתי למחוזות ביזאריים של משקה שנקרא "תן לי לשתות", אבל לא בטעמים רגילים אלא בכל מיני טעמים מוזרים, שצבעם היה ירוק או כחול.
בואו נגיד שאם הייתי מניח שם אקונומיקה יש יותר סיכוי שהיו שותים לי מזה. אחר כך, כשהייתי בסדיר בלבנון, החרשתי פחיות קולה שקניתי מהצד"לניקים במוצב והחבאתי בכל מיני תאים בטנק. תמיד הייתה לי סוג של תלות בשתייה ממותקת, ובבגרותי הצלחתי להיגמל ממנה ולעבור לדיאט.
אלא שאז קרה דבר אחר: התמכרתי לדיאט.
עד עכשיו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. קוראים לי חנוך דאום ועד השבת שעברה הייתי מכור לזירו ולדיאט קולה, והאמת גם פפסי מקס זרם לי אחלה, ואפילו המשקה ההוא שלא נתקלתי בו שנים, אר-סי קולה. מה זה אומר שהייתי מכור? לא מה שאתם חושבים. כאילו, זה לא רק שאהבתי דיאט קולה וכשהזמנתי משהו במסעדה לשתות זה היה זה. ממש לא. מכור אומר לכם. ממש ישנתי עם בקבוק דיאט ליד המיטה. זה הגיע למצב שמבחינתי לשתות דיאט קולה חם בלי גזים שעמד שבוע באוטו, היה עדיף ממים. הסתובבתי כל הזמן עם בקבוק זירו או דיאט קולה גדול ביד, כמו איזה חפץ מעבר. גם בתוך הבית, הייתי יורד מהחדר למטה לסלון עם הבקבוק, אולי אהיה צמא בדרך. באוטו שלי הייתה כמות של בקבוקים זרוקים ברמה שאנשים חשבו ששדדתי עגלה של הומלס. בימי צילום לא רק שתיתי כל הזמן דיאט קולה/זירו, אלא גם הגעתי למצב שווידאתי כל הזמן שיש לי בהישג יד בקבוק. הייתי בסטרס אם לא. הייתי גם חולם לפעמים - אני לא ממציא - שנכנסת שבת ואני מגלה שאין בבית דיאט קולה.
אפרת הייתה משתגעת מזה. הייתה נכנסת למקלחת אחרי שהתקלחתי ורואה שנכנסתי עם בקבוק גם לשם. דאגתי שמא אהיה צמא בזמן המקלחת. כלומר לא צמא. אף פעם לא שתיתי כי הרגשתי צמא. הייתי מכור לקפאין או מה שיש שם. אבל מכור ממש.
3. הראשונה שביקשה שאחדול עם הטרלול הייתה רופאת השיניים שלי. היא ניסתה להסביר לי שאני לא סתם חוזר אליה שוב ושוב. אלה הזירו והדיאט. והכמות הבלתי נתפסת. אגב, היא החלה לחשוד בהתמכרות שלי כשביקשה שאשטוף את הפה אחרי סתימה ושאלתי אם יש זירו. הרי מבחינתי גם להתקלח בזה.
עכשיו תראו, זה מצחיק שאני מספר לכם על כך בלשון עבר, אני בסך הכל כמה ימים בלי, אבל אני יוצר מציאות. מספר לכולם על תהליך הגמילה שהחל, כדי שלא אוכל לחזור לאחור. יהיה בסדר. אני אצליח. אני מתקרב לגיל 50 והחלטתי להיות בריא יותר בגיל הזה. הכוונה הייתה להתחיל את הגמילה ביומולדת 50, אבל אז קרה משהו שהיה מבחינתי אות משמיים לזרז את הגמילה. אני לא רוצה להיחשד כמי שעושה פה תוכן שיווקי אז לא אפרט, אבל יצא ככה שפנו אליי בהקשר של מים – ואמרתי: מה הסיכוי בעצם שהגורל לא רומז לי להתאפס ולהפסיק עם הדיאט קולה מיד?
4. אז הייתה רופאת השיניים שהפצירה בי להיגמל, למרות שאהבתי מאוד ללכת לטיפולים אצלה בגלל גז הצחוק. הייתי בניגוד אינטרסים, ובכל זאת, הבנתי שזה לא בריא. היו גם חברים שהיו מזועזעים מכמות הדיאט קולה שאני מכניס לגוף. כל מיני חבר'ה שקצת יותר מודעים לבריאות ולגוף, שהיו מסתכלים עליי במבט מלא חמלה ובעתה. הם לא הבינו למה אני ממלא את הגוף במה שנתפס מבחינתם כרעל. אבל אני אמרתי לעצמי ולהם: זה טוב לי, זה טעים לי - ומה שווים החיים בלי דברים שעושים לך טוב?
אפרת אמרה לי תמיד שגם מים, אם הם קרים, הם טעימים. ואני זורם עם זה.
5. אבל הנה הסיבה המרכזית שבזכותה החלטתי להיגמל. ושוב, זה לכאורה, וגם לא לכאורה, אירוע אזוטרי ביותר בחייה של אומה ואפילו בחייו של אדם, להפסיק לשתות משהו ולעבור למשהו אחר, אבל האמת היא שזו ממש גמילה. הייתי מכור באמת. אז עבורי זה אירוע גדול.
בכל מקרה, הסיבה העיקרית לגמילה היא הבן הקטן שלי. הוא שאל אותי כל הזמן מתי אפסיק עם הדיאט. התעניין אם אני חושב שאצליח להיגמל. הוא גם לפעמים בא אליי עם כוס מים וביקש שאנסה. זה מאוד העסיק אותו. וזה הזכיר לי אותי. אני דאגתי לאבא שלי מאוד. האמת היא שדי היה לי ברור שהוא ימות. הוא היה בן 51 בערך, עם משקל עודף ובעיות של סוכר. הוא אמנם היה שותה סודה, אבל הייתה לי הרגשה שהגוף שלו לא יחזיק את האירוע יותר מדי זמן. ניסיתי להשפיע עליו קצת לאכול בריא. עשיתי איתו תחרות ריצה פעם כדי לעודד אותו לעשות כושר, אבל זה לא עבד. החששות שלי התבררו כמוצדקים, ובגיל 52 הוא נפטר מדום לב. כשזה קרה, הוא חשב שאכל משהו מקולקל. זה בגלל השזיפים, הוא אמר לי בעודו מתפתל מכאבים במטבח. אבל אני ידעתי. זה נגמר. הייתי בן 17, וידעתי.
אני לא שוקל כמו שאבא שלי שקל בגילי, אני עם קצת יותר מודעות, ובכלל, אני לא יודע אם יש קשר בין מה ששותים לתוחלת החיים, אבל עדיין, כשהבן הקטן שלי שואל שוב ושוב מתי אפסיק עם הדיאט, אני נזכר בחשש שהיה לי מבריאותו של אבי ומבין אותו.
אז קוראים לי חנוך דאום, הייתי מכור כבד ביותר לדיאט קולה וזירו, והחלטתי שדי. שזה נגמר. תאחלו לי הצלחה. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
