שאלה:"כל הזמן אני חושבת על אבא שלי, שלוחם בעזה כבר יותר משנה ולפעמים אין לנו שום קשר איתו במשך שבוע".
תשובה: "אנחנו מציעים לך לכתוב את המחשבות המלחיצות שמעסיקות אותך. הכתיבה מביאה הקלה, וטריק נוסף הוא להפוך את השאלות למשפטים שמביעים רגש. למשל, במקום 'מה אם יקרה משהו לאבא שלי?' לכתוב 'אני פוחדת שיקרה משהו לאבא שלי'. כשאנחנו מריצים במוח שאלות, בעיקר לגבי העתיד, זה נותן לנו את התחושה המוטעית שיש להן תשובה, כשבעצם אין".
שני הפסיכולוגים הקליניים שיושבים מולי עכשיו - רונן יעקובסון וד"ר אילה דאי-גבאי – כנראה לא ציפו שהראיון איתם יתחיל בביקורת חריפה, אבל אין לי ברירה. כשספרם המשותף נחת על שולחני העפתי מבט בשמו, "המדריך לגיבורי על" (הוצאת סלע מאיר) - ונמלאתי כעס. כותרת המשנה, "כיצד נגדל ילדים עם חוסן?" רק החמירה את המצב. "למה? מה לא בסדר בשם הספר?" הם תוהים פה אחד, ואני מתנדבת להסביר.
זה מה שחסר לנו, כשעוד לא התחלנו ללקק את פצעי חרבות ברזל וכשהחטופים שלנו עדיין שם? תרגילי הוקוס-פוקוס שילמדו אותנו איך להפוך את הגורים הרכים ליצורים קשוחים ומחוספסים, אדישים כלפי כל מה שמתרחש סביבם? הרי מגיל אפס אנחנו מחנכים אותם להיות אמפתיים ומכילים.
"נכון", אומר יעקובסון, מומחה קליני וחינוכי, "ההגדרה של גיבור היא רגיש, אמפתי ומכיל. בעינינו, גיבור-על הוא לא הילד הכי חזק ולא הילד שמכריז 'לא כואב לי', אלא זה שממשיך להיות מחובר לרגשות שלו, לחברה ולסביבה. כשילד שואל אותי מה זה להיות גיבור-על, אני עונה לו שזה להגיע למקום שהוא לא דמיין שאי פעם יוכל להגיע אליו".
כשאני מעלה את התהייה אם לספר שלהם לא היה מתאים יותר השם "המדריך לשורד על", שניהם נרתעים. "הישרדות היא ערך חשוב, אבל היא מוד שבו אתה ממוקד בכאן ובעכשיו ולא מאפשרת לך צמיחה והתפתחות", מנמקת דאי-גבאי. "תראי את המשפחות שאיבדו חיילים במלחמה הזאת. רבות מהן לקחו את המסר, את הערך, את הדברים שהילד האמין בהם, רצו איתם קדימה, עשו דברים נפלאים ופתחו עמותות, מרחבים טיפוליים, פתחו את הלב שלהן ואינספור לבבות נוספים. כשאתה עסוק בהישרדות לא תוכל להגיע לשם. אנחנו אומרים: הרגשות שלך, הכאב שלך, הסבל והמועקה הם שלך, אנחנו לא מקטינים ולא מבטלים, אבל לצד מסלול המצוקה קיים מסלול נוסף, של צמיחה".
4 צפייה בגלריה
“כמו במטוס - במקרה של צניחת מסכות חמצן שים קודם כל על עצמך, ורק אחר כך על הילד שלך". יעקובסון וד"ר דאי־גבאי
(צילום: שלו שלום )
יעקובסון: "את צודקת, יש משהו פומפוזי בבחירה שלנו בשם 'המדריך לגיבורי על'. הוא עלול לתת את התחושה שכל אחד יכול להגיע לפסגה הזאת אם יקבל את הכלים המתאימים. אז לא, אין מתכון ואין הבטחות, אני רק רוצה לספר בצניעות ובענווה שהמדע נותן סימני דרך שיכולים למשוך למעלה גם את אלה שחוו אסונות כבדים".
יעקובסון מבקש גם להבדיל בין המונחים חוזק וחוסן. "חוזק הוא האשליה שאתה יכול לעמוד בצד בלי להרגיש דבר, ואין דבר כזה, גם סלע מתפרק. חוסן, לעומת זאת, הוא היכולת לספוג את הטלטול, להיטלטל ולחזור ליציבות. זה מה שאנחנו רוצים עבור הילדים שלנו, וזה כנראה מה שיהיה".
איך? כל המדינה בפוסט-טראומה! מערכת בריאות הנפש לא עומדת בקצב הפניות, מרכזי החוסן מוצפים.
"העובדה שמרכזי החוסן מוצפים היא לא סימן פסימי", טוענת דאי-גבאי. "לפני 50 שנה החיילים שחזרו ממלחמת יום כיפור שתקו. נאסר עליהם לבטא את המצוקה שלהם. בתחילת המלחמה הנוכחית הייתה אווירה של 'כולנו נהיה פוסט-טראומטיים', אבל טראומה ופוסט-טראומה זה לא אותו הדבר, אלה שני דברים שונים. כולנו חווינו טראומה; לא כולנו נהיה פוסט-טראומטיים".
ויש לכך סימוכין. אחרי 7 באוקטובר חוקרים ישראלים, יחד עם פרופ' יובל נריה מאוניברסיטת קולומביה, ביקשו לענות על שאלה פשוטה אך קריטית: כמה יִלקו בפוסט-טראומה. "אז נכון", אומר יעקובסון, "המחקר לא כלל את תושבי העוטף וגם לא את משפחות החטופים, וברור שהכל תלוי ברמת הטראומה. מי שעמד מול מחבלי חמאס לא דומה למי שירד חמש פעמים ביום למקלט, אבל המחקר הזה צפה ש-95 אחוז מתושבי מדינת ישראל יעברו את המלחמה הזאת בלי פוסט-טראומה. קבוצת הסיכון היא חמישה אחוזים בלבד".
דאי-גבאי: "כשבן אדם פונה לטיפול זה אומר שיש לו תקווה, שהוא לא חייב להישאר עם המצוקה הנוכחית עד נשימתו האחרונה, שהוא מקווה שהמצב ישתפר. לצערנו, מי שאין לו תקווה לא מגיע לטיפול".
יעקובסון: "לצד פוסט-טראומה, מונח שכולם מכירים, קיים מושג נוסף, 'פוסט-טראומה גרות'', צמיחה פוסט-טראומטית. זה שינוי חיובי שמתחולל באדם, ילד או מבוגר, ושמתבטא בשלושה תחומים: בממד של הקשרים הבין-אישיים, בממד של תפיסת העולם ובממד של תפיסת העצמי. אני מודע לאמירות הייאוש כמו 'כולם על ציפרלקס', אבל מחקרים מהעולם ומהארץ מראים אחרת".
יעקובסון: "במלחמות ישראל הקודמות עוד לא היה אינטרנט והעורף לא נחשף לזוועות. היום, הילדה יכולה לשחק בטלפון, להלביש בובות, ופתאום יקפוץ לה סרטון. השאלה הגדולה היא לא איך אנחנו שומרים על ילדינו בגן עדן, אלא איך אנחנו מכינים אותם להתפרצויות של מידע"
שאלה: "אני מרגישה אשמה כשאני שמחה ונהנית, בזמן שכל כך הרבה אנשים סובלים".
תשובה: "כדי לשמור על חוסן חשוב לעשות דברים משמחים ומהנים, יש שיגידו שזה אפילו חלק מהניצחון שלנו. חפשי דרך שמשלבת בין השמחה שלך לבין תמיכה באחרים. אם את אוהבת לבשל אולי תבשלי לחיילים, אם את אוהבת לנגן אולי תופיעי בפני פצועים".
ב-7 באוקטובר, ב-11 בבוקר, הוקלטה הודעה במשיבון של יעקובסון (54), נשוי פלוס ארבעה. מפיקה מכאן חינוכית ביקשה להעלות אותו לשידור לענות על שאלות הצופים הצעירים לגבי המצב. בעשור האחרון הוא היה הפסיכולוג בתוכנית "החיים הסודיים של בני הארבע" והגיש פינה בתוכנית הבוקר של אברי גלעד, אז ידעו שהוא עובר מסך ושיש לו קול רך. רגיעון לקטנטנים.
"רק במוצאי שבת שמעתי את ההודעה", הוא מצביע על הכיפה שלראשו. "במהלך השבת היינו די באפלה. שכנה קשישה שפגשנו במקלט דיווחה שמחבלים כבשו את שדרות והסתכלתי עליה בפליאה - היא לקתה בדמנציה או סתם יצאה מדעתה?"
התשובות של יעקובסון הפכו לפינה יומית קבועה במשך מספר חודשים. כשדאי-גבאי נכנסה לתמונה הן עובדו להמלצות מקצועיות ולעקרונות פשוטים שמעניקים כלים להקניית חוסן, אופטימיות וביטחון עצמי, ולא רק במצבי חירום קיצוניים. חוסן נפשי, לדבריהם, הוא שריר שאפשר לאמן ולפתח בכל מצב ובכל גיל.
ואלו הן עשרת הדיברות לבניית חוסן:
• לרוקן את הכוס כדי למלא אותה – תרומה ועזרה לאחרים.
• ליהנות מהטוב בעולם – הנאה, הכרת הטוב והכרת תודה.
• ליצור ניצחונות קטנים – בניית תחושת מסוגלות.
• החופש להרפות – עבודה על הפחתת מתח.
• לפתח מוח גמיש – חשיבה אחרת וטיפוח יצירתיות.
• לנוע כדי לנוח – הגוף כעמוד תווך.
• לרכוב על הגל – קשב לרגשות שונים.
• דרוש כפר – יחסים תומכים וחיבור לקהילה.
• להנדס את המרחב – המדע של עיצוב סביבה מקדמת חוסן.
• למצוא נקודת עוגן – יצירת משמעות בתוך ים סוער.
"הדיבר הראשון, לרוקן את הכוס כדי למלא אותה, היה הראשון שהופיע אצלנו", מספרת דאי-גבאי (48), אם לשניים. "הגדול שלי, בן 14, הרכיב ארגזים ששימשו להעברת ציוד למפונים. הוא הרגיש שצריך לצאת ולעשות גם בשביל מי שזקוק לעזרה וגם בשביל עצמו. מבחינתי, הספר הזה היה ההתמודדות שלי עם 7 באוקטובר. במקום לשבת בבית ולצלול למצוקה, לחוסר ידיעה ולחוסר אונים, הייתי עסוקה במשהו בעל ערך ומשמעות. כשאתה יכול לעשות משהו, יש לך חוויה של מסוגלות ואתה מרגיש שבדרכך הקטנה והצנועה אתה משפיע על העולם".
בקליניקות הפרטיות שלהם מגלים הפסיכולוגים שדווקא יש חדש תחת השמש. ב-7 באוקטובר הצופים שאלו "מה זה חטופים", ודי מהר השאלה עודכנה ל"למה לא מחזירים אותם". בחודש ה-22 של המלחמה הבלתי נגמרת, ילדים ובני נוער מעלים סוגיות שלא היו על הפרק בראשיתה, כמו "זה לא פייר שאבא שלי סוגר כבר 400 יום בעזה והאבא של השכן מלמטה הולך איתו לים".
יעקובסון: "אנחנו מתייחסים לזה בדיבר השביעי – להתבונן ולהכיר את הרגשות הכואבים ולתת להם מקום, מפני שזה המדרון החלקלק. יש הטוענים שלהתגבר זה להפעיל כוח, להתאמץ לעשות כל מה שאפשר כדי להתעלם מהרגשות הקשים, ואילו אני אומר לילד 'אתה צודק. זה באמת לא הוגן, זה באמת כואב ובאמת מקומם'. ילדה שאלה אותי למה אבא שלה יצא למילואים כדי להגן על ילדים שהוא בכלל לא מכיר במקום להישאר בבית ולהגן עליה. לפני שאגיד לה 'תהיי חזקה' אפתח ב'את צודקת'. יש המון בעובדה שאתה מאשש את התחושה של הילד. זה נותן לו את התחושה שהוא נורמלי ושהמצוקה שלו נורמלית".
בהמשך, יעקובסון יחפש עם הילד מה יכול להקל עליו. משהו בנוסח "בוא נראה, אולי אנחנו יכולים לקחת את זה למקום יותר טוב. זה לא אומר שכבר לא יכאב לך, אבל יכול להיות שאפשר להפיק משהו חיובי מהמציאות הקשה. אולי יש בכיתה שלך עוד ילדים שאבותיהם מגויסים כבר זמן רב. נסה לדבר איתם. יש ביניכם מכנה משותף רחב. אולי תבקר בגן הילדים השכונתי ותספר לאלה שקטנים ממך על השגרה שלך בתור ילד של מילואימניק".
ד"ר דאי–גבאי: "אנחנו לרגע לא מקטינים את המצוקה של אף אחד, אבל אנחנו אומרים שיש דרך לקחת את הדבר הנורא שקרה לנו ולצמוח מתוכו. זה קרה במקומות שונים בעולם, ואצלנו זה קרה דקה אחרי האזעקה הראשונה"
שאלה: "באזעקות הראשונות העברתי את הילדים לישון בממ"ד. איך יודעים מתי מתאים להחזיר אותם למיטות שלהם?"
תשובה: "כדאי לך לשבת עם עצמך או עם מישהו שאת סומכת עליו ולחשוב מה הגבול המוגדר שלך, למשל אחרי חודש בלי אזעקות. כשהגבול שקבעת לעצמך מגיע כדאי לעשות זאת באופן הדרגתי, למשל להחזיר את הילדים לישון בחדר שלהם ולישון לידם, על מזרן, ללילה או שניים".
אין הורה ישראלי שלא התמודד עם מה ואיך לספר לילדים על החטופים, ולדברי הפסיכולוגים, רוב ההורים הישראלים הבינו ללא ליווי פסיכולוגי שהפעם אי-אפשר לשמור את הילדים בבועה אטומה שמנתקת אותם מהמציאות, ולכן עדיף שהם יתווכו אותה לילד בהתאם לגילו. "במלחמות ישראל הקודמות עוד לא היה אינטרנט והעורף לא נחשף לזוועות", אומר יעקובסון, "ואילו היום, הילדה יכולה לשחק בטלפון, להלביש בובות, ופתאום יקפוץ לה סרטון. לכן, השאלה הגדולה היא לא איך אנחנו שומרים על ילדינו בגן עדן, אלא איך אנחנו מכינים אותם להתפרצויות של מידע".
שנה אחרי 7 באוקטובר הגיעו הפסיכולוגים לנקודת שבר. "שאלתי את עצמי איך הגענו למצב הזה, איך ייתכן שהחטופים עדיין שם", מספרת דאי-גבאי, "ושאלתי את הקולגה שלי איך ממשיכים. רונן שאל אותי מה הייתי עונה למטופל שהיה מציג לי את השאלה הזאת, והתשובה שלי היא להסתכל פנימה ולחפש, בעבודה לא פשוטה, מה הביא אותו למצב הזה ולזקק את מה שהכי מייאש. אם מה שהכי מייאש אותי זה הפילוג, לדוגמה, אני אעשה משהו קטן, אשתתף במעגלי שיח. העיקרון הזה, של משמעות, תקף גם לגבי ילדים. ההורה יכול לעזור לילד למצוא את מה שנכון לו, מה שיכול למלא אותו בסיפוק".
במבט לאחור, הם לא מתחרטים על אף אחת מהתשובות שניתנו בזמן אמת. "מצד אחד, מילת מפתח היא התגמשות מפני שבזמן מלחמה אי-אפשר לשמור על כללים נוקשים, כמו שעת כיבוי אורות", היא מפרטת. "מצד שני, יש ילדים שזקוקים לרוטינות ולכללים וכל חריגה מהתלם עלולה לערער אותם, והעובדה שההורים מעתיקים את טקס סיפור הלילה מהמיטה לממ"ד נותנת להם תחושה של עוגן ושפיות בעולם שהשתגע. תפקידו של ההורה הוא למצוא את האיזון הדק, מה שמתאים לאחד מהילדים לא תמיד יתאים גם לאחיו, אבל בשלב הראשון ההורה חייב להבין מה נכון עבורו. זה כמו במטוס - במקרה של צניחת מסכות חמצן שים קודם כל על עצמך, ורק אחר כך על הילד שלך".
איך מגדלים תקווה?
דאי-גבאי: "הסבתא החורגת שלי הייתה ניצולת שואה שעברה ניסויים רפואיים ולא יכולה הייתה ללדת. היא איבדה את כל משפחתה, הגיעה ארצה, התחתנה, התאלמנה ואז היא פגשה את סבא שלי, גרוש פלוס, נישאה לו וטיפלה בו שנים רבות במסירות ובאהבה. במותו, סבתא חווה נכנסה לדיכאון חריף עד שאמא שלי לקחה אותה לטיול ברוסיה, שם היא פגשה את מי שהיה החבר שלה בגיל 16, עד שהמלחמה הפרידה ביניהם. גם הוא כבר היה אלמן, עלה לישראל בעקבותיה והם התנחמו זה בזה. סיפור מטורף. מסבתא חווה, שמבחינתי היא סבתא שלי לכל דבר, למדתי שאתה יכול לשמר את התקווה גם כשאתה בתופת. לצד הכאב והסבל יכול להיות גם אושר".
יעקובסון: "הרבה אנשים אומרים 'הממשלה גרועה, אבל העם מדהים', והחצי השני של המשפט הוא המשמעותי. העם מדהים. פתאום, בבת אחת, כל ישראלי מופתע להיווכח שהוא לא לבד. כל דיירי הבניין מתגייסים לעזור לאשת המילואימניק ומביאים ארוחת שישי לילדיו"
שאלה: "כל המדינה מתנדבת. מה אני יכול לעשות בגיל עשר?"
תשובה: "לדפוק בדלת של שכן מבוגר ולשאול אם הוא צריך משהו מהמכולת, להציע עזרה בטיול עם הכלב, להכין מתנה לחבר חולה מהכיתה. הגוף מתגמל אותנו על הנתינה. כשאדם נותן לזולת באופן קבוע, מתרחשת אצלו עלייה מיידית באנטיביוטיקה הטבעית של המוח – אנדורפינים, דופמין ואוקסיטוצין – שמפחיתה את המתח ומשפרת את מערכת החיסון".
בינואר 25', חוקרים ממכללת תל-חי ומאוניברסיטות תל-אביב וחיפה מדדו את החוסן הלאומי בישראל. המדידות שלהם התחילו כבר לפני שנתיים וחצי, לפני 7 באוקטובר, באמצעות 12 סקרים זהים שכל אחד מהם נערך מיד אחרי אירוע לאומי מלחיץ, כמו הסגר הראשון של הקורונה ומבצע שומר החומות. המדידה שנערכה שבועות ספורים אחרי 7 באוקטובר 23' הראתה קפיצה סטטיסטית מובהקת בחוסן הלאומי.
"המחקר הזה הוא הוכחה אמפירית ראשונה לצמיחה פוסט-טראומטית שלמה ברמת מדינה", אומר יעקובסון. "הוא מרמז שאפשר לטפח תחושות של מסוגלות ואחדות גם בשיא המשבר, לא רק לשרוד אותו. ומכאן נובע האתגר - לשמר את הגל החיובי כדי שלא ידעך כשחוזרים לשגרה".
איך אתה מסביר את הממצא המפתיע הזה?
"הרבה אנשים אומרים 'הממשלה גרועה, אבל העם מדהים', והחצי השני של המשפט הוא המשמעותי. העם מדהים. פתאום, בבת אחת, כל ישראלי מופתע להיווכח שהוא לא לבד. כל דיירי הבניין מתגייסים לעזור לאשת המילואימניק ומביאים ארוחת שישי לילדיו”.
"גיבור", מחדדת ד"ר דאי-גבאי, "הוא מישהו שהתגבר על אירוע קשה, מטורף ומעורר מצוקה. הספר הזה מסביר להורים איך להתמודד עם המצוקה של הילדים בדרך שתאפשר להם לצמוח ממנה. זה קרה במקומות שונים בעולם, ואצלנו זה קרה דקה אחרי האזעקה הראשונה. כל העם יצא לרחובות ואנשים התחילו לעזור האחד לשני, לבשל לחיילים, לאסוף ציוד למפונים. מישהו נתן להם הוראות? לא, זה בא מתוכם, באופן טבעי".
"אנחנו עושים המון דברים אינטואיטיביים", מוסיף יעקובסון. "הרבה פעמים הורים עושים את הדבר הנכון, אבל הם לא מספיק סומכים על עצמם ולא מספיק בטוחים ביכולת שלהם להעניק לילדיהם את מה שהם צריכים".
אני משתפת את החוקרים בחוויה אישית שלי. שש בערב, ליתר דיוק שש ושבע דקות. אני זוכרת את השעה המדויקת מפני שבדיוק הסרתי מהיד את השעון כדי לקלח שני נכדים שובבים בני שלוש וארבע וחצי, שאוהבים להרטיב אותי מכף רגל ועד ראש. שניהם כבר עמדו להיכנס לאמבטיה כשפתאום – אזעקה. ובדירה שלהם אין ממ"ד. תוך שנייה עטפתי את שניהם במגבות, שמפו על הראש, הרמתי אותם, אחד בכל צד, ובכוחות שלא הייתי מודעת לקיומם טסתי איתם לחדר המדרגות. שלושתנו רעדנו מפחד, אבל השכנים יצאו לחדר המדרגות עם שוקולד ועוגיות, הכלבים של הבניין הנעימו את זמננו בקונצרט של נביחות, ואיכשהו, בלי ששמנו לב, הפחד התחיל לדעוך.
כשחזרנו למקלחת, הגדול פלט שהוא פחד נורא, ואמרתי לו שגם אני פחדתי. מאוד. הקטן סיפר שהוא כבר יודע להתגבר על הפחד. "אני גיבור!"
"לא!" צעק עליו הבכור, "אתה לא גיבור!". לפני שיתחילו מכות הרשיתי לעצמי להתערב ולשאול את הגדול למה, לדעתו, אחיו לא גיבור."גיבורים מתים", הוא ירה. ומשנפרץ הסכר הוא העז להתבטא ולחשוף. הוא לא רוצה שאבא שלו יהיה חייל גיבור, הוא רוצה שאבא שלו יחזור הביתה בשלום.
"גם את, כסבתא במצב חירום, פעלת מתוך האינסטינקט הטבעי שלך", אומר לי יעקובסון, "וכמה טוב שהצלחתם להפוך את האירוע הזה לזיכרון מצחיק. התקווה הכי גדולה שלנו היא שהורים יקראו את הספר ויגידו 'אה, את זה עשיתי, גם את זה אני עושה'. אם זה מה שיקרה – נהיה מאושרים".
"אם המערכות היו מתפקדות ב־7 באוקטובר - לא היה צורך בגיבורים"
איורי הספר הופקדו בידיו של משה שפירא, שבנו ענר ז"ל הפך לסמל כשהפגין גבורה עילאית במיגונית המוות ברעים
כבר בשלבים הראשונים של כתיבת הספר ידע יעקובסון שאת מלאכת האיור הוא יפקיד בידיו של משה שפירא, אביו של ענר שפירא ז"ל, גיבור מיגונית המוות. "משה הוא אדריכל שימור נודע", מספר יעקובסון, "ואת כישרון הציור שלו גיליתי לפני 30 שנה, כשלמדנו יחד בישיבת הר ציון. הוא היה החברותא שלי בלימודי פילוסופיה ומחשבה יהודית".
ב־6 באוקטובר יצא ענר (22), לוחם סיירת הנח"ל, למסיבת הנובה עם חברו הטוב, הירש גולדברג־פולין ז"ל. כאשר החלה המתקפה הם נכנסו למיגונית שליד רעים. ענר נעמד בפתח, ובכל פעם שנזרק רימון הוא תפס והשליך אותו החוצה. תשעה אנשים ניצלו בזכותו, עד שנהרג כתוצאה מפיצוץ הרימון התשיעי שהושלך אליו.
את הגיבורים שבספר, המוקדש לזכרם של ענר והירש, צייר שפירא כלובשי חולצות סופרמן. "הגבורה של ענר הייתה חריגה", הוא אומר עכשיו. "אנחנו חברה שלמה שעברה טראומה קשה, ורוב האוכלוסייה מפגינה גבורה. העובדה שאנחנו מצליחים לשמור על שגרה בצל המלחמה מעידה על כוחות־העל שמסתתרים בתוך הרבה מאוד אנשים בעלי חזות רגילה".
ענר היה הבכור מבין שבעת ילדיהם של שירה ומשה. הוא נולד ב־י"ז באדר, שהיה גם יום ההולדת של סבא רבא שלו – חיים משה שפירא, מראשי תנועת המזרחי ומחותמי מגילת העצמאות. בצירוף מקרים מטלטל, באוקטובר לפני 67 שנה נפגע גם סבו מרימון שהושלך בכנסת.
"כילד הוא לא היה גיבור", מספר עכשיו אביו, "מגיל שש הוא ניגן פסנתר קלאסי, צייר וכתב, אבל מאז ומתמיד היה לו חוש צדק מפותח. הוא היה זה שמגן על התלמיד החלש בבית הספר. כתיכוניסט, כשיצא העירה, לירושלים, וראה שוטרים עוצרים עובדים אריתריאים, הוא ניגש לניידת והתחיל למחות, 'למה עצרתם אותם, בגלל שהם שחורים?' השוטרים ביקשו את הפרטים שלו וצילצלו אלינו, ופעמים רבות אמרתי לו 'אסור לך להתערב, אתה עלול להסתבך, זה עלול לפגוע בסיכויים שלך להשתבץ ביחידה מובחרת', אבל ידעתי שהוא יילחם למען הצדק".
בצבא, לדברי האב, ענר הפגין יכולות פיזיות מאוד גבוהות. "הוא היה מצטיין הכושר בסיירת. בהתחלה, כשהוגדר כנעדר, אחת החברות שלו מבני עקיבא אמרה 'אם ענר היה רוצה לברוח ולהציל את חייו הוא היה רץ מרעים עד ירושלים בלי לעצור לרגע, אבל היה ברור שענר לא יעשה את זה מפני שהוא יבחר להיות במקום שבו צריכים אותו'".
אחרי נפילתו, אביו לא היה מסוגל לצייר. "האבל וההלם עקרו ממני את כל חדוות היצירה. אחרי שלושה שבועות ממש אנסתי את עצמי להתחיל לצייר קריקטורות נגד חמאס ונגד דעת הקהל העולמית. האם זה היה צעד של גבורה? אינני חושב. מצאתי מזור בציור, זה היה ריפוי בציור, זו דרך הביטוי שלי גם בשמחה וגם בכאב. אבל אז התווסף עוד נדבך כואב. בעבר, כשסיימתי קריקטורה, הייתי שולח אותה לענר ומחכה לחוות דעתו - גם ענר צייר, זה היה עולם משותף לשנינו שכבר לא קיים".
איך אתה מתגבר על האסון שפקד אותך?
"אי־אפשר להתגבר על נפילת בן, אבל אנחנו מנסים להמשיך את פועלו של ענר, שראה את עתידו כמוזיקאי. שבועיים לפני שיצא לרקוד בנובה הוא היה אמור לצאת ליום פתוח באקדמיה למוזיקה, וברגע האחרון ביטל את התוכנית כדי להישאר עם אחד החיילים שלו, שלא הרגיש טוב. כזה היה ענר. הוא כתב לנו 'אם אני מת תוציאו את זה לאור', אז הוצאנו שני אלבומים עם השירים שהוא כתב, הלחין והקליט, ראפ והיפ־הופ. המוזיקה של ענר היא מוזיקה של חיים. בחלק מהשירים יש אמירות נוקבות על החברה ואנחנו מקבלים תגובות. הן נופלות על אוזניים כרויות, הוא דיבר על צו השעה".
בעבר אמרת "מי רוצה בן גיבור מת? אני רוצה בן פשוט וחי".
"ואני עדיין אומר את זה. מה יותר טבעי מזה? ברור שהייתי שמח אם לא היו מתגלים גיבורים במלחמה הזאת. אילו המערכות היו מתפקדות ב־7 באוקטובר לא היה צורך ביחידים שעשו דברים שלא יעלו על הדעת, כאלה שלא נכללים בספקטרום הציפיות מבני אדם. רבים מאלה שהוגדרו כגיבורים היו גיבורים בעל כורחם. אילו המערכות היו מתפקדות בשבת ההיא, לא היה צורך בגיבורים".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
