ההליכה שינתה את חיי. אפשר לומר שאפילו הצילה אותי. הנה משהו שלא חשבתי שאכתוב אי פעם, כי אני אף פעם לא הייתי מהאנשים שמאמינים שיש להם סיכוי להיגאל. לא, מעולם לא האמנתי שיום אחד אמצא את התחביב, או הספורט או השיטה הרוחנית שיצליחו לטפל בי. אחרי כל כך הרבה ניסיונות כושלים למצוא משהו שאני אתמכר אליו ואוכל להתמיד בו, קיבלתי את זה כעובדה מוגמרת: כבר לא אצליח לשנות את הנופים הפנימיים העצובים שלי, הם פשוט יישארו ככה, כמו ערבה אפורה ואינסופית שאני אצעד בה עד הסוף. במהלך השנים ראיתי איך החברים שלי מוצאים את האור בכל מיני דרכים. הייתה החברה שכבר די איבדה את החשק לחיות עד שפגשה את הפסיכולוגית הגאונה שלה. חצי שנה של טיפול איתה, והיא גם גילתה את הבודהיזם וגם מצאה את האומץ להיפרד מבן הזוג המנמיך שלה, שבאמת היה רעיל יותר מדליפת מתאן. היה את החבר שגילה את תזונת הקיטו, מאז הוא הוריד כ-20 קילו וגם גרע כ-20 איש ממצבת החברים שלו. הוא באמת נראה נפלא וחזר עשר שנים לאחור, אבל אלוהים, כמה קשה להקשיב לו חופר בלי הפסקה על חלבונים ועל משהו דוחה שנקרא "סוכריות אנטריקוט". והיו גם התגלויות מסוגים אחרים - הזוג הנשוי והעייף שכמעט התגרש עד שהמציא את עצמו מחדש כמלך וכמלכה הנחשקים של סצנת הסווינגרים באזור השרון, החברה שעזבה את ג'וב הניהול הבכיר שלה בהייטק כדי לפתוח במטבח שלה עסק אינסטגרם קטן ורומנטי לנרות ריחניים. בכל פעם מחדש, כשאחד המכרים שלי היה עושה שינוי גדול בחייו, לא משנה אם זה לעבור לגור בקפריסין או להפוך את עצמו לקואוצ'ר למסחר בקריפטו, אני הייתי בוהה בסטוריז הנרגשים שהמומרים היו מעלים ממעמקי הטרנספורמציה החדשה שלהם ומרגישה עצב גדול.
לא שלא פירגנתי, פשוט לא הבנתי למה זה לא מצליח לקרות גם לי. למה כולם מצליחים להשתנות, לצמוח, לעוף על עצמם כמו פיטר פן דלוק בן 50, ורק אני לא מוצאת את כפתור הקסמים הזה שיצליח לבצע בי אתחול. ניסיתי המון דברים, מיוגה שגרמה לי בעיקר להרגיש כמו אטב כביסה נוקשה בתוך ים של שושנות מים גמישות, עד למאמן כושר אישי שלקחתי בתקופה שבה עוד הייתי באשליה שיש לי מספיק כסף לזה. הוא היה איש מקסים שמאוד חיבבתי, אבל לא היה רגע אחד במהלך התרגילים שביצענו בשדרה מול הבית שבו לא הרגשתי איך האונות שלי מתקלפות לאיטן מרוב שיממון. אז ויתרתי על ספורט, וניסיתי שיטות רוחניות. היה הגורו ההוא שחצי מהחברות שלי נשבעו בו. כשהגעתי אליו התברר שהבחור גר בדירת שיכון על גבול חולון-בת-ים. הוא עשה לי משהו שהוא כינה "מסאז' רקמות נשמתי קרמתי" בחדר השינה שלו, שעוד הריח קצת מהטלק של סבתו המתה, ואז, בשנייה שקצת התחלתי להירגע, פשוט החליק את הידיים שלו בין הירכיים שלי. וזה אגב שכיח יותר ממה שמספרים, כמות ההטרדות המיניות שאישה עוברת כשהיא מנסה בכל כוחה למצוא את האור שלה.
בשלב מסוים הייתי כל כך מתוסכלת שהתחלתי להריץ באינטרנט את השאלה "למה אנשים מסוימים לא מסוגלים לדבוק באף תחביב או ספורט? האם יש לזה הסבר פסיכולוגי?" היו מאמרים שטענו שזה מאוד מאפיין אנשים שיש להם הפרעת קשב, מתלהבים בהתחלה ומתייאשים מהר. היו חוקרים שדיברו על משהו שנקרא אנליזיס פרליזיס, שיתוק אנליטי. מרוב שיש בעולם שפע של אופציות לסוגי טיפולים ותחביבים, המוח של אנשים מסוימים נכנס לשיתוק ולא מסוגל להתחיל אפילו לבחור. אבל ההסברים האלו לא הצליחו להסביר לי למה דווקא אני היחידה מכל האנשים סביבי שלא מתפתחת. אולי זה היה פחות בגלל הפרעת קשב או הצפה מרוב אפשרויות, ויותר קשור לעובדה שיש לי נפש שפשוט התרגלה לחיות מסביב לסבל של עצמה, שצריכה את הסבל הזה כדלק לייצור, קצת כמו שפנינה נוצרת מפצע בתוך הקונכייה. אני לא הייתי בסבל מספיק גדול בשביל זה, ולכן מעולם לא באמת הקשבתי למורה הרוחנית שהפצירה בי לצרוח את הכאבים שלי לתוך הוואדי. העדפתי להמשיך לקבל כמויות קטנות של חרדה ודיכאון בכל יום, כמו בטפטפת השקיה ממוחשבת, זה נתן לי אשליה של שליטה, זה היה הרע שלי, שכבר הייתי רגילה לצרוך.
ככה זה היה עד שהגיע גיל המעבר והבנתי מה זה סבל. אלה לא היו רק גלי החום, לא רק הכרס הקטנה שפתאום צמחה כמו גלגל שחייה מתנפח של פעוטות מסביב למותניים. זה היה הדיכאון. הוא לא היה דרמטי, לא הרגיש כמו הפעם הראשונה שנשבר לי הלב. יותר כמו צל קבוע על הנפש שמפריע לי לראות כל אופק או תקווה בהמשך הדרך, כמו כתם כזה של התחלה של קטרקט על האישון. הייתי קמה בבוקר ולא מבינה בשביל מה לי לעשות את זה, מה מחכה לי שם חוץ מעוד מאותו הדבר, הידרדרות איטית במדרון עד שאזדקן ואמות.
אני אפילו לא זוכרת מה גרם לי להתחיל ללכת. נדמה לי שזה היה תהליך, אבל אני מודעת לזה שאף אחד לא רוצה לשמוע על הדרך שהובילה אותך לבחור בספורט מסוים. אפילו את הספר של הרוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" הטחתי על הקיר בחמת זעם אחרי כמה עמודים. נכון, מדובר בגאון ספרותי שמסוגל לרתק אותך גם בתיאורי נוף ארכניים של יער יפני עגמומי בשלכת, אבל אפילו הוא לא הצליח לעניין אותי במנגנון הנפשי שגרם לו לבחור בריצה. שייקח את שריר הארבע ראשי המשמים שלו ויעשה איתו מה שהוא רוצה בפרטיות.
מה שאני כן רוצה לומר זה שיום אחד הלכתי לרופא, כדי לדבר איתו על פתרונות למצוקות גיל המעבר שלי. הרופא שאל אותי מלא שאלות, ואחת מהן הייתה "האם היית מתארת את אורח החיים שלך כפעיל או יושבני?" "פעיל, בטח שפעיל", אמרתי לו מהר, כי המילה יושבני נשמעה לי כל כך מעליבה. "אבל במה?" שאל הרופא ושלח בי מבט תוהה. ופתאום הבנתי שכן, אני יושבנית ועצלה ונמצאת בדרך לניוון מוחלט, כי למעט טבילות ברווז בים אני לא עושה כלום.
אז התחלתי ללכת עם אפליקציית ספירת צעדים. בהתחלה הלכתי 4,000 צעדים, לסופר שלנו ובחזרה. אחר כך קראתי איפשהו שצריך ללכת עשרת אלפים צעדים כדי שזה "יהיה אפקטיבי", אז התחלתי להרחיב את הפרימטר. וזה היה סבבה, ממש לא קשה, עד שבוקר אחד קמתי וחשבתי "רגע, למה בעצם שלא אלך ברגל לים במקום להסתובב בעיר הקפיטלסטית והמדכאת הזאת?"
יש איזה שלב בהליכה שהנשימה נהיית טבעית ומדודה והרגליים נעות לגמרי מעצמן, זה לא כואב כמו ריצה, זה בטח לא עינוי כמו סקוואטים. זה פשוט הגוף שלך שעושה מה שגוף אנושי תוכנן לעשות מלכתחילה. לנוע. לזוז. וברגע שהגוף מגשים את ייעודו, הנפש מצטרפת ונפתחת כמו פרח.
בערך שעה לתוך ההליכה גיליתי שאני הולכת לא רק על המדרכה, אלא גם על כל הפחדים והחרדות שלי. פשוט דורכת וכובשת ברגליי את כל המחשבות הרעות, כמו שאני לא מספיק טובה ואיך זה שלא הצלחתי להפיק מעצמי סיפור הצלחה גדול גם הבוקר. "זה אושר, מה שאני מרגישה?" חשבתי, והתשובה הייתה כן. זו הייתה שמחה חמימה ופשוטה מלהיות בתוך הנוף, בתוך העולם. ובתוך זה אין משמעות למה השגתי היום או כמה אני שווה בבורסה של האנשים האחרים, כי אני סתם חלק מהמין הנפלא הזה שממשיך לדבר ולקנות קלמנטינות ולמצוא הפוגות קטנות של אור גם באמצע היום. עד שהתחלתי ללכת לא היה לי מושג כמה אנחנו, בני האדם, צריכים להרגיש שאנחנו חלק ממשהו, חלק מרקמה צבעונית ותוססת, ולא יצור בודד שלא מכיר כלום ושאיש לא מכיר אותו.
תמיד הייתי אישה עם חופש תנועה מוגבל. לא רק שאין לי רישיון נהיגה, גם לא הצלחתי ללמוד לרכוב על אופניים אף פעם. אבל מרגע שהתחלתי ללכת, נפתח בפניי עולם שהכל בו אפשרי. אין מקום שאני לא יכולה להגיע אליו אם רק ארצה, לא משנה אם בא לי לטייל קצת בירושלים שמתכוננת לחורף או אם בא לי לבקר שוב בגבעת הצדפים בחוף הבונים. נכון, אני אצטרך כנראה לקחת רכבת, אבל מהתחנה אני תמיד יכולה ללכת לכל מקום, יש לי שתי רגליים שבשלב זה הן עדיין בריאות, יש לי ריאות שהולכות ונעשות יותר ויותר חזקות עם כל צעד. אני לא יודעת איך להסביר בכמה כוח והעצמה ממלאת אותי התחושה הזו שכל המדינה פתוחה בפניי, אני לא תלויה באף נהג אוטובוס שמאחר, לא זקוקה לאף אחד שיקפיץ אותי, אני פשוט שמה אוזניות, לוחצת פליי על המוזיקה שבא לי עליה, ומתחילה לצעוד. ולאט-לאט אני מפסיקה להיות אישה מבוגרת עם מחשבות על זקנה ועל מוות והופכת לנוודת קלילה, חסרת שם או גיל. המותניים שלי רוקדות מעצמן כמו צועניות, המגבלות שלי נושרות ממני.
מעולם לא אהבתי את עצמי יותר. זו האמת. זה לא רק הגוף שלי שהתהדק ונהיה שוב ממש יפה בעיניי, זו בעיקר הנפש שלי שאולי לראשונה בחייה מלאה במשהו אחר חוץ ממחשבות טורדניות וניסיונות לברוח מכאב. כשאני הולכת, הכל אפשרי לי. לפעמים אני מוצאת על הספסל ברחוב סיר אמייל ישן או שמלה מקסימה שמישהי זרקה. כל החיים חשבתי שהספורט או שיטת הטיפול שלי יצריכו ממני נכונות לסבול, אני אצטרך ללמוד את הטכניקה, להפעיל המון משמעת עצמית. לא הבנתי שתחביב אמיתי, כזה שבאמת מציל אותך וממלא אותך בשמחה ובאנרגיות, קודם כל חייב לבוא מחופש מוחלט. אין צריך ואין חייבת, אני הולכת כי זה מה שהכי בא לי לעשות. וזה לגמרי בחינם, החירות האולטימטיבית, כל מה שצריך זה זוג רגליים ושעה-שעתיים פנויות, ואני יודעת שאחזור הביתה אחרת ממה שיצאתי.
אני סוף-סוף מבינה איך הרגישו כל החברים שלי ולמה הם דיברו על הדבר שלהם בעיניים גדולות ונוצצות כמו פנסים. זה די מדהים, הרגע הזה שהנפש שלך כבר לא צריכה לברוח לשופינג או למסכים, היא מלאה במשהו עד הקצה שלה. והשבוע, האפליקציה בישרה לי שאני עושה את זה כבר 178 ימים.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.25
