שקט, המופע מתחיל

ספק אם יש עוד מישהו בישראל שיכול להתייחס לחברי להקת הגשש החיוור כאל "שלושת האחים הגדולים שלי". את התואר הזה מעניקה לשלישייה המיתולוגית שירילי דשא, בתו של אברהם פשנל ז"ל, מי שהיה המפיק המיתולוגי של הגששים.

"הגששים היו 'הילדים' הראשונים של אבא שלי. אני והאחים שלי נולדנו למצב שבו הם היו חלק מהבית. הם היו אז בני 21, 22, וזה מה שהכרנו. הייתי הולכת לישון כשאני שומעת אותם עושים חזרות, מתקנים מערכונים, אבא שלי גידל אותם מאז שהיו בלהקת התרנגולים", היא משחזרת את זיכרונות הילדות שלה, שהם חלק מדברי ימי התרבות של הארץ הזו.

מאז חלפו עשורים רבים, ודשא, בימאית, תסריטאית ושחקנית עטורת פרסים, כבר חתומה בעצמה על יצירות מצליחות בתיאטרון ובטלוויזיה, בהן הסדרות הפופולריות לילדים "כראמל", אשר מבוססת על סדרת הספרים של מאירה ברנע־גולדברג, וכן "ילדי בית העץ", שעליה זכתה בפרס הבימוי (את שתיהן יצרה עם רועי שגב).

בימים אלה היא מביימת בתיאטרון החאן בירושלים את הפנטזיה הפיוטית האילמת "נוף לים", שאותה יצרה עם שחקן להקת החאן ויטלי פרידלנד. במרכז העלילה ניצב אוסקר, פליט אופטימי ומלא תקווה שמנסה להתחיל חיים חדשים במדינת המקלט שאליה הגיע. בניסיונו להשתלב הוא מסתבך בשרשרת צרות, מלחמה פורצת, הרחובות מלאים בדרי רחוב מוזרים, ובין כל הצרות מתגלגל לידיו גם תינוק נשוט שאותו הוא נאלץ לגדל.

ואת כל זה אתם מצליחים להעביר בפנטומימה?

"זו לא פנטומימה, זה תיאטרון של שפת גוף", היא מתקנת אותי.

ואז היא מסבירה: "את הלימודים שלי עשיתי בצרפת, בבית ספר של התיאטרון הפיזי של ז'אק לקוק, ושם למדתי את מה שאני עושה היום - סגנון תיאטרון שנקרא MIME, שבו הגוף 'מדבר', וההצגה היא בלי מילים בכלל. אף מילה. יש צלילים".

אפילו ג'יבריש אין בהצגה. למה?

"כי זו הצגה גם על חיפוש של שקט, וזה נרמז בשם שלה, 'נוף לים'. כשיצרנו את ההצגה, ויטלי ואני, היינו הולכים לשבת ביפו מול הים כדי להתחבר לשקט, שהוא מצרך נדיר פה. יש בחיים שלנו פה המון רעש ופוסטים וסטורים וטקסטים, ובתוך זה אמרנו: בוא נספר את הסיפור שלנו דווקא דרך מה שהגוף מספר, ולא הפה".

חתיכת אתגר במדינה שבה אף אחד לא סותם את הפה.

"נכון, וזה סוג אחר של צפייה בתיאטרון שמחייב את הקהל להיות הרבה יותר דרוך. מצד שני, כולנו דוברי שפת גוף מהרגע שאנחנו נולדים, וזו התקשורת הכי בסיסית בין בני אדם. ולכן, את ההצגה יכולים להבין כל מי שיושבים באולם, ולא משנה איזו שפה הם דוברים".

לצד השקט, היא אומרת שחיפשה להעביר בהצגה שלה גם מסרים של חמלה ועדינות, שלתחושתה המוצדקת חסרים כאן: "הפליט הזה מתגלגל לחברה שלנו, שהיא מאוד מיליטנטית, לחוצה, חרדתית, אלימה, והוא עצמו איש מאוד עדין, טוב לב ותמים, כמו ויטלי עצמו, שיצר איתי את ההצגה. זו אולי היצירה הכי חברתית שעשיתי, והאמת היא שהתחלנו להגות אותה בתקופת הקורונה".

ארבע הסבתות

במהלך מגפת הקורונה היא יצרה גם את "הסבתות", שחוגגת בימים אלה את הצגת המאה. הרעיון נולד כאשר הביטה בזמן הסגרים ממרפסת הבית שבו היא גרה, ובבניין ממול ראתה הרבה אנשים מבוגרים יושבים במרפסות. גם הכתבות בכלי התקשורת על הזקנים המבודדים בבתי האבות ובבתיהם, בלי מבקרים, הציתו את דמיונה ונגעו לליבה, "ואמרתי שאם נצא מהקורונה אני רוצה להקדיש להם הצגה".

אם נצא?

"הרי לא ידענו מה יהיה. אז חשבנו שזה יכול גם להימשך לנצח האירוע הזה. מאז הספקנו להפגין 'לך' ולהפגין נגד הרפורמה, ואין פה רגע מנוחה. אני לקחתי ארבעה שחקנים גברים, וכל אחד משחק את הסבתא שלו - רוסייה, עיראקית, פולנייה וקיבוצניקית צברית. זו הייתה עבודת שורשים שעשינו אני וארבעת השחקנים, והיא מבוססת על סיפורי החיים של הסבים והסבתות והאמהות שלנו".

את העלילה היא מיקמה בבית דיור מוגן, במטרה לשבור את הקלישאה על הזקנה ולהראות שבגילים הללו בהחלט יש תשוקות ופנטזיות. "הן רוצות לחיות ולעבוד ולהרגיש חיוניות ולהיות חלק מהחברה, ושלא ישימו אותן שם בתחנה האחרונה ויגידו 'להתראות, אין לי כוח לבקר את סבתא. אני אבוא בשבוע הבא'", היא אומרת כמעט בלי נשימה.

בכלל, הכל אכפת לה, הכל עובר דרכה, והיא מתעקשת להשמיע את דעתה על המצב, האלימות, המחאה, הפוליטיקה, החברה והשאלה לאן הולכים החיים שלנו כאן. "אני זוכרת שבשיעורי אזרחות בתיכון תלמה ילין, זה היה באזור סוף מלחמת לבנון הראשונה, היו מדברים איתנו על מה יהיה כשנהיה גדולים. הזהירו אותנו ש'אתם תחיו במדינת הלכה כי הדמוגרפיה תוביל לכך', ודיברו על זה שהכיבוש משחית ועל הדברים שהוא יעשה לחברה שלנו".

ואת חושבת שצדקו כנראה?

"זה לא הולך לכיוון טוב. נכון שאנחנו עוד לא במדינה הלכה, כנראה בדרך, אבל נבואת הכיבוש והדיכוי אין ספק שהגשימה את עצמה, ואנחנו לא יכולים יותר להפריד את ההשפעה של הכיבוש מעצמנו. ניסינו להדחיק את זה, אבל השסע הנורא שקורה בינינו בתקופה האחרונה הוא תוצר של הכיבוש. אין דרך אחרת להגיד את זה".

את לא פוחדת לומר את דעתך. יש אמנים שנמנעים מכך.

"בתקופה הזו, אמנים כבר לא יכולים לשבת בצד ולהשתעשע עם האסקפיזם החביב שלנו. זה לא עובד יותר. אנחנו צריכים לנצל את העובדה שנותנים לנו במה, כמו הראיון הזה וכמו ההצגה הזו, כדי להגיד את הדברים שלנו. אחת המחשבות שהיו לי כשהחלטתי לעשות הצגה בלי מילים, היא שאולי בירושלים אפשר יהיה להביא קהל ערבי לאולם ולדבר על ההצגה. עד עכשיו לא יכולתי לעשות את זה. בסופו של דבר ההצגה שואלת, גם באמצעות צחוק וגם באמצעות כאב, אם אנחנו רוצים או לא רוצים להישאר לחיות פה, ואיך".

ההומור מרפא

היא בת 55, נשואה למחזאי רוני סיני שהיה שותף לכתיבה של "הסבתות". הם הורים לשלו (21), פלא (19), ועולמי (17), מתגוררים בגבעתיים. כאמור, היא בתו של המפיק פשנל, שממנו, כך היא אומרת, היא למדה שאהבה לילדים זה הדבר המופלא בעולם, שמשפחה זה הדבר הכי חשוב, ושהומור הוא מרפא לנשמה ולנפש. ולצד הומור, היא מקפידה שביצירות שלה יהיה הרבה מקום ליחסים בין הדמויות.

"כך, למשל, גם בעיבוד של 'כראמל' וגם בתסריט של 'ילדי בית העץ' יצרנו עולם נקי מרעשים כדי שאפשר יהיה להקשיב פנימה. שתי הסדרות האלה שייכות לחינוכית שהייתה פעם, לזמן שבו במקום להתעסק ברשתות החברתיות ובטלפון מתעסקים ביחסים ובבעיות שמטרידות ילדים. אז התעסקנו בחרם, ויש לנו ב'ילדי בית העץ' ילד שיש לו שתי אמהות וילדה דתייה שמתחברת עם ילד שהוא בן של פליטה, וב'כראמל' יש ילד על הספקטרום, וזה תמיד גם יהיה עם נגיעה של הומור. וגם החיבור שלי עם ויטלי התחיל מהומור כי שנינו מאוד אוהבים ליצנות, שנינו חניכי צ'פלין, מעריצים את בניני ואת ג'יימס טיירה, שהוא הנכד של צ'פלין, וכל דבר שיש בו את הווירטואוזיות של ליצנות מצחיק ומרגש אותנו".