"הממשלה שתשקיע בתשתית הרגשית של הגיל הרך היא זו שתציל את העתיד של המדינה"
ניצן בן–נון נחום / גננת
על מה אצביע? מערכת החינוך הקורסת
ניצן בן־נון נחום (44) מתל־אביב, עורכת דין בהכשרתה שעבדה חמש שנים בפרקליטות, עשתה הסבה להוראה לגיל הרך וניהלה במשך עשור גן חובה עירוני עם 35 ילדים. לפני שנתיים יצאה לשבתון - ולא חזרה. כיום היא מדריכת הורים. היא לא לבד: משרד החינוך מעסיק כ־22,800 גננות לצד כ־30 אלף סייעות המועסקות דווקא על ידי הרשויות המקומיות. בפתיחת שנת הלימודים חסרו כ־3,000 גננות וסייעות, ובתל־אביב לבדה, לפי נתוני העירייה, כ־60 גנים לא נפתחים מדי שבוע בגלל מחסור בכוח אדם.
"הבן הבכור שלי נולד פג, עם קשיים התפתחותיים בשנים הראשונות לחייו. הכנסנו אותו לגן פרטי והכל היה בסדר, שם הוא היה עטוף. ואז, בגיל ארבע, הוא נכנס לגן עירייה עם 35 ילדים – זו מערכת מאוד גדולה שלא ידעה לתת מענה לצורך פרטי. אז היו התקפי זעם וקשיים רגשיים והצוות לא ידע או לא יכול היה לתת לזה מענה. לנו כהורים היו המון שאלות, אבל הגננת לא הצליחה לתקשר איתנו. זה הגיע למצב שהתקשורת איתה הייתה בהתכתבות, באמצעות מחברת קשר.
"שנה שלמה האשמתי את עצמי: אולי אני לא בסדר, אולי אני לא מספיק מתקשרת. ואז, רגע לפני שהוא היה אמור להתחיל את השנה השנייה שלו במקום, הבנתי שהיה בגן אירוע אלים כלפיו. בתוך שעה הרמתי את העירייה ואת הפיקוח בדרישה שיעבירו אותו גן. זאת הייתה החוויה שלי עם מערכת החינוך.
"החוויה הזאת הפכה מבחינתי את הקערה על פיה. אמרתי: אין מצב שתבוא אמא כמוני, עם ילד עם קושי - שהדבר הכי בסיסי שהיא צריכה זה תקשורת טובה עם מי שאחראית על הילד שלה – ולא יתייחסו אליה. הבנתי שאף הורה לא צריך לחוות את מה שאני חוויתי, והרגשתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. בסופו של דבר, גננת היא מנהיגה: מנהיגה בגן שלה, ומנהיגה קהילת הורים. ידעתי שיש בי את הכוחות האלה.
"אבל האגו נלחם בי - למדת ארבע שנים משפטים, עבדת בפרקליטות, וזה מה שתלכי להיות? אבל האימהות והרגש ניצחו. הלכתי לסמינר הקיבוצים, להסבת אקדמאים, ונכנסתי לגן עם אג'נדה: ילדים יכולים לחוות משהו אחר.
“ביום הראשון שלי כגננת אמרתי לעצמי: אלוהים, מה עבר לך בראש. 35 ילדים בוכים שהתנתקו מאמא ואבא, ומי שנשאר מולם זו אני וסייעת אחת. ואני צריכה לחבק את כולם, להתייחס להורים ולוודא שכל דבר עומד במקום. ברגע הראשון זו אימה שמשתלטת על הגוף. זה התקן בגן חובה עד היום: שתי נשות צוות על 35 ילדים. לנהל גן ברמה המעשית והבירוקרטית לא לומדים בסמינר. זורקים אותך למים בלי גלגל הצלה ואומרים לך ‘בהצלחה’.
"עם הזמן זה משתפר ואפשר לעשות דברים מדהימים. אפשר להחליט שמחר אנחנו לומדים על החלל ובבוקר מביאים קופסת קרטון ענקית ויוצרים ממנה חללית ורואים תמונות מהלוויינים של נאס"א. אבל צריך לומר את האמת, המון מהזמן את מתעסקת במינהלות. טופס תאונה כשילד נפצע. ועדות אפיון וזכאות. הורה שתופס אותך בדלת עם משהו קריטי, ילד עם חום, איש תחזוקה שמגיע כי הנורות מהבהבות, סתימה בשירותים והזמנת אינסטלטור. ועל כל זה - חוק השילוב, רפורמה מאוד יפה שהפכה לרפורמה כלכלית ולא חברתית: מבקשים ממך להכניס ילדים שהוגדרו חינוך מיוחד לגן רגיל, בלי שיש לך תואר בחינוך מיוחד.
"יש המון צינורות שמתחברים לתוך גננת אחת עם כל כך הרבה תפקידים, שבסופו של דבר הן קורסות. מהסטודנטים שחנכתי לאורך השנים נשארו במערכת ספורים מאוד. המערכת שברה אותם. היום הרישום למכללות ולסמינרים להוראה לגיל הרך דל מאוד. אין יוקרה למקצוע.
"אפילו את הציוד קנינו מהכיס. גננות קונות מהכסף האישי שלהן ואמורות לקבל החזר - ולא תמיד מקבלות. אני הוצאתי לאורך השנים אולי פי ארבעה ממה שקיבלתי בחזרה. תמיד אומרים שיש תקציבים לחינוך, ובאמת יש - אבל אתה לא מרגיש שהם מגיעים אליך בסופו של יום. בטח לא עם 35 ילדים.
"ואת הסייעת שלך את בכלל לא בוחרת. בליינד דייט: אומרים לך את משובצת לגן X, הסייעת שלך היא Y, תסתדרו. את מנהלת את הגן, אבל את לא המעסיקה שלה, ואם זה לא מסתדר, תיתקעי איתה עד סוף השנה. אני במקרה זכיתי: הסייעת שלי הייתה איתי עשר שנים. בהודעה הראשונה ששלחתי לה שאלתי מתי נוח לה לדבר, והיא אמרה לי שבחיים אף אחד לא שאל אותה את זה. שינו להן את השם מסייעות לתומכות חינוך, אבל במהות לא שינו כלום — נתנו להן להרגיש צוות ניקיון ולא נשות חינוך, והשכר נמוך מאוד. ואז מתפלאים שאין כוח אדם.
"את המחיר הכי גדול משלמים בבית. את נותנת את כל כולך ל־35 ילדים ול־70 הורים, וכשאת מגיעה הביתה לא תמיד יש לך כוח לילדים שלך. יום אחד הייתה יום הולדת בגן, והתקשרו מהגן של הבן שלי: הוא מקיא ויש לו חום. אין אף אחד שייקח אותו. התחננתי לגננת שלו שתחזיק אותו שעה, חגגתי את יום ההולדת בגן שלי ורק אז נסעתי לקחת אותו.
"ואז הגיעה הקורונה, ואחריה המלחמות. ב־7 באוקטובר ישבתי בבית ובכיתי שבועיים. ואז משרד החינוך אומר: אתן העוגן של הילדים, אתן המגדלור, ומחזיר את הילדים לשגרה. הרי המשק המשיך לעבוד. אבל הביצוע הרבה יותר קשה: סייעות שמגיעות באוטובוסים תחת אזעקות, בעלים במילואים, ילדים קטנים בבית - ולא היה מענה מספק לנפש ולרווחה של אנשי החינוך. בזום אמרו לנו, ‘אתן גיבורות, אתן כל־יכולות’. התפוצצתי. אי־אפשר להיות מגדלור כשאתה כבוי.
"בסופו של יום, המערכת רוצה להתקיים, ופחות משנה לה איך. גננת חסרה שבוע? יכניסו לגן אנשים שהילדים לא מכירים, העיקר שהמשק יעבוד. אבל משק זה דבר כלכלי. אנחנו עוסקים בחינוך, נכון? אז למה בכלל גן צריך להיות עם 35 ילדים? זו טובת הילד? זה ג'ונגל, זה הישרדותי. עשיתי את זה עשר שנים - וזה טירוף.
"רוצים את הקול שלי? קודם כל, תנו לאנשי החינוך חופש פעולה: ילד בתל־אביב, ילד בגליל וילד בעוטף עזה צריכים מענים שונים לחלוטין, ומיקרו־מנג'מנט של טפסים ודיווחים הופך גננות לפקידות. שנית, תשנו את התקנים: תורידו את מספר הילדים בגן ותגדילו את מספר נשות הצוות, כי היחס אצלנו מהנמוכים ב־OECD (כיתת גן ממוצעת במדינות ה־OECD מונה כ־20 ילדים). תבינו סוף־סוף שהחינוך לא מתחיל בכיתה א' - הוא מתחיל ברגע שהילד פוקח עיניים. הממשלה שתשקיע בתשתית הרגשית של הגיל הרך היא הממשלה שתציל את העתיד של המדינה. כל השאר זה פלסטרים".
"אי־אפשר לבקש ממני לתת עוד ועוד, ובאותה יד לחתום על פטור לאוכלוסיות שלמות"
עומר ביטון / סטודנט מילואימניק
על מה אצביע? שוויון בנטל והקלות למשרתי המילואים
עומר ביטון
(צילום: יובל חן)
שבועיים אחרי פתיחת שנת הלימודים, עומר ביטון (26) גויס בצו לסבב של חודשיים וחצי בעזה, ובשבוע שעבר קיבל את הצו הבא. הוא כמובן לא היחיד: מכסת ימי המילואים הוגדלה ל־70 יום בשנה, בפועל הוא יסגור השנה 150 ימי מילואים, כולל צווי 8. צה"ל ביקש לגייס כ־60 אלף מילואימניקים ב־2026 - רבים מהם סטודנטים שחוזרים מהשטח היישר אל תקופת המבחנים. אם אני מקריב, הוא שואל, אז למה לא כולם?
"אבא שלי היה יוצא לעבודה כל יום בשש בבוקר וחוזר בעשר בלילה. היה לוקח מה שיש, שיפוצים, אחזקה ואלף ואחד דברים אחרים. כי אין ברירה, צריך להביא לחם הביתה. סבתא שלי, ששמרה על הנכדים, לא הלכה לישון עד שראתה אותו חוזר. כשגדלתי אמרתי לעצמי, אני רוצה להיות הורה מעורב לילדים שלי. בשביל זה צריך לבנות את עצמך מוקדם. אז קיבלתי תעודת הנדסאי עוד בסוף התיכון, עבדתי שלוש שנים באינטל והובלתי שם פרויקטים מקצה לקצה. אבל הבנתי שכהנדסאי יש תקרת זכוכית, ושהשכר - טוב ככל שיהיה - לא יספיק כדי לקנות בית במדינה הזאת. אז עזבתי הכל, עשיתי פסיכומטרי, ונרשמתי לתואר.
"חודש לפני תחילת הלימודים הנחתי לבת הזוג שלי מגנום על השולחן. ראינו פעם פוסט על מישהו שמביא לאשתו לימונדה בכל פעם שמגיע צו, אבל בת הזוג שלי לא אוהבת לימונדה. היא ראתה את המגנום - והבינה. התחלתי ללמוד ב־26 באוקטובר. שבועיים אחרי זה כבר הייתי בעזה, קצין קשר בגדוד לוחם, לסבב של חודשיים וחצי. פיספסתי כמעט את כל סמסטר א'.
"בסוף הסבב היינו שותפים לעבודת מודיעין מקדימה במבצע להשבת גופתו של רן גואילי ז"ל. ואני לא אשכח: יוצא הפרסום שהצלחנו להחזיר אותו הביתה, ואני יושב ולומד חדו"א, כי יש לי בחינה בעוד שלושה ימים. היית חלק ממשהו כל כך גדול - ועכשיו לומד למבחן. זה דיסוננס מטורף, הדופמין בשמיים ואני צריך לשבת ולחקור פונקציה חד־חד־ערכית. בבחינה, אחרי חודשיים וחצי מחוץ לכיתה, חוויתי בלקאאוט. פעמיים. את המבחנים של סמסטר א' סיימתי במאי־יוני, בתוך סמסטר ב'.
"ההתאמות של המל"ג הן לא מספיקות, כי הן נבנו לכלל המילואים ונותנות מענה אחיד של מועדים מיוחדים ותגבורים. זה אחלה, אבל כשאתה חודשיים־שלושה לא בלופ בכלל, ובמוד לחימה, אתה צריך משהו אחר. בסמסטר א' המכללה שלי נתנה בדיקה מותאמת: מחשבים את הציון אחרת למי שחזר ממילואים. קיבלתי בחדו"א 50, והבדיקה העלתה אותי ל־67. זה לא ציון וואו, אבל זה מה שהעביר אותי - שאלה אחת של פקטור. בסמסטר ב' הפסיקו את זה. עכשיו אני ניגש לכל בחינה כאילו אני ניגש למלחמה, כי אני תמיד במרדף להדביק את הפער. האמת, בתקופת מבחנים זה לחץ וחוסר שינה כאלה שאין לי אפילו במילואים. כשאני ישן עם מדים במוצב בעזה, אין לי אי־שקט כמו שיש לי עכשיו, בתקופת המבחנים. יש גם מרצים שמבינים - מרצה לתכנות שתירגל אותי בפסח, ואמר לי, 'אני לא עובד בפסח, אבל אתה שם בשביל שהבת שלי תישן בשקט, אז אני אהיה כאן בשבילך'. באותו רגע הרגשתי שרואים אותי. כי זה כל מה שאנחנו צריכים - שיראו אותנו.
"שליש מהזמן שלי בשנה אני במילואים. ספרתי. וזה לא נגמר - הצו הבא כבר אצלי. וגם אם אני לא רואה את הסוף, אני לא אעזוב. זה כבר חלק ממני. אבל אי־אפשר לבקש ממני לתת עוד ועוד, ובאותה יד לחתום על פטור לאוכלוסיות שלמות. מי שלא מתגייס - שיעשה שירות לאומי, שיתרום שנה־שנתיים. אתם מקבלים ביטוח לאומי והטבות? תנו בחזרה. והחבר'ה שלי, אנשים מבריקים, הנדסאים שעושים תארים בהנדסה ובמדעי המחשב – כבר מדברים על לעזוב. לא את המילואים. את המדינה. כי קשה פה לקנות בית, וקשה פה לחיות, ואין שוויון בנטל.
"ואל תגידו לנו 'תלמדו הייטק ותהיו מסודרים'. אנחנו קורעים את התחת על תואר, ובסוף השוק לא רוצה ג'וניורים - ה־AI עושה היום את מה שג'וניור עשה פעם, ואם לא AI אז המעסיקים מעדיפים עובדים ממזרח אירופה כי המשכורות פה יקרות להם. מתוך כל בוגרי האקדמיה, רק חמישה אחוזים מוצאים עבודה בתחום. אז בשביל מה אנחנו משקיעים בלימודים? המדינה צריכה להקים תוכניות הכשרה משותפות עם חברות ההייטק, כדי שיהיה גם לנו סיכוי לממש את עצמנו. גם אם נעשה הכל נכון, בכלל לא בטוח שנצליח לקנות דירה.
"לכן, הבחירות האלה הן הקריטיות ביותר שהיו פה זה 50 שנה. הן לא יכתיבו את העתיד שלי - הן יכתיבו את העתיד של הילדים שלי.
"רוצים את הקול שלי? תעגנו בחוק התאמות אמיתיות ללוחמים - בדיקה מותאמת ועבודות במקום מבחנים בקורסים, לא רק מועדים מיוחדים. תחוקקו שירות לכולם - צבאי או לאומי, בלי פטורים גורפים. ותתעסקו ברצינות במשבר התעסוקה בהייטק וביוקר המחיה. כדי שלדור שלי יהיה בכלל סיכוי להגיע לדירה יום אחד. אחרת תמצאו אותנו בנתב"ג".
“קודם כל – תחזירו את הביטחון האישי"
ביאן נדאף / עוזרת מנכ"ל לניהול פרויקטים ושותפויות בעיריית טמרה
על מה אצביע? ההזנחה הקשה של היישובים הערביים
ביאן נדאף
(צילום: אלעד גרשגורן)
ביאן נדאף (26), ילידת שפרעם, בחרה במסלול שהולכים ופוחתים הצעירים שצועדים בו: השירות הציבורי.
היום היא צוערת לשלטון מקומי בעיריית טמרה, עיר של כ־38 אלף תושבים בגליל התחתון. טמרה היא שיקוף של אתגרי החברה הערבית בישראל: עירייה גירעונית, אחוז אבטלה גבוה, תשתיות לקויות ואלימות ופשיעה גואות.
ביאן נמצאת בשטח ורואה את המציאות מקרוב, דרך האנשים, המשפחות והקהילה. הנתונים משקפים היטב את עומק האתגרים: שנת 2025 הייתה השנה המדממת ביותר בתולדות החברה הערבית, עם 252 נרצחים – שיא חסר תקדים. במקביל, תחולת העוני בחברה הערבית עומדת על כ־38 אחוז, כלומר כמעט ארבע מכל עשר משפחות חיות בעוני. ואם כל אלה אינם מספיקים, ב־15 ביוני 2025, במהלך המתקפה האיראנית, פגע טיל ישירות בבית מגורים בטמרה והרג ארבע נשים מאותה משפחה – בעיר שאין בה ולו מקלט ציבורי אחד.
"בחרתי בשלטון המקומי כי שם רואים את ההשפעה בצורה הכי ישירה. כל החלטה יכולה לשנות את חיי התושבים - גן ילדים, כביש, תאורה. אני אישה של אנשים, אני אוהבת קהילה. ההורים שלי, כמו הרבה מהדור הזה בחברה הערבית, מעריכים את המהנדס ואת הדוקטור - וכשבאתי אליהם עם ההחלטה ללכת לשלטון המקומי הם אמרו לי, 'השתגעת? מה עם כל הרצונות והיכולות שלך?' אמרתי להם, אם תשלחו אותי לטכניון, אני אסיים בהצטיינות אבל לא אתרום שום דבר. תנו לי לעשות את מה שאני מאמינה בו. חיים 'נורמליים' זה לא חלק מהלקסיקון שלי.
"למדתי בתל־חי וגרתי בקריית־שמונה, ואני אחת שבאה מהבית עם זהות מאוד מגובשת: ערבייה, פלסטינית ואזרחית מדינת ישראל. קיבלתי המון התנגדויות והיו כאלה שקראו להחרים אותי ולהעיף אותי מהתוכנית. זה היה מאתגר וקשה, אבל אני מאמינה שדווקא מי שמגובש בזהות שלו כאדם, מאמין באדם באשר הוא אדם ולכן יכול לתת שירות יותר טוב.
"אבל מהכיסא הזה אני רואה כל בוקר עד כמה הידיים שלנו קשורות. הדבר הראשון שתושב אומר לי הוא: 'אני משלם ארנונה, למה אתם לא מפנים לי אשפה כראוי?' וזה נשמע קטן, אבל זה רק הקצה של חבל הרבה יותר ארוך. בתל־אביב יש חברה עירונית שאחראית על הניקיון. לנו אין. אנחנו תלויים בקבלן חיצוני, וכשהרשות מאחרת לשלם לו - כי הרשות גירעונית, כי אחוזי גביית הארנונה נמוכים - הפסולת נשארת ברחוב, והתושב בא אלינו בטענה. אנחנו אמנם מקבלים תמיכות מהממשלה, אבל לא ברמה שבאמת עוזרת לרשות לקום על הרגליים. זה כמו לשים דלי מים מול אוקיינוס שלם ששוטף אותנו.
"פינוי האשפה זה קצה הקרחון, שנשלט על ידי עולם הפשע. מדובר בקרטלים, שפעמים רבות קשורים למשפחות פשע. זה למעשה מונופול שלרשות המקומית אין כלים להתמודד איתו. וכשתושב או בעל עסק חווה אלימות וגובים ממנו דמי חסות, למשל, לאן הוא יפנה? לרשות אין את הסמכות ואין את הכוח, הארגונים במקרים רבים נכנסים פנימה, לתוך המערכת, ומשתלטים על מכרזים. 'מי אתה שתקנוס אותי?' יגידו לפקח של הרשות, והארגונים האלה באמת הרבה יותר חזקים. אז בעל העסק יחפש לעצמו עוגן אחר.
"משטרה? אם היא הייתה נותנת מענה, לא היינו מגיעים למצב שהגענו אליו. זה היעדר המשילות שמפריע לנו להנחיל סדר ברחובות שלנו.
"זה מתחיל מהצעירים. ארגוני פשיעה מתחזקים כשהם מזהים ואקום. כשהמדינה לא מספקת ביטחון, הזדמנויות ואכיפה - הם נכנסים בדיוק לשם. הם כבר אפילו לא ארגוני פשיעה, הם חברות כלכליות לכל דבר: יש להם הכנסות, הם מעסיקים ומגייסים עובדים ויש להם נשק. וכשצעיר כזה, חסר מסגרת, מסתובב חסר מעשה ובלי אופק, רואה את החבר שלו פתאום עם כסף, חזק, וכזה שמכבדים או מפחדים ממנו – הוא גם רוצה. אצלנו כמעט 30 אחוז מהצעירים לא נמצאים במסגרות. זה אחוז שיכול לאיים על עתיד של חברה שלמה. אני מאמינה במשפט: ילד עסוק לא יעסיק אותנו. והילדים האלה לא עסוקים.
"הם לא עסוקים כי אין פה מספיק הזדמנויות. צעיר משכיל משפרעם שסיים מגמת מחשבים ולמד באקדמיה, חוזר הביתה - ואין פה מרכזי הייטק שיעסיקו אותו. אז הוא נאלץ ללכת לעכו, לחיפה או אפילו לעבור למרכז. ואז מה קורה? החזקים עוזבים את המקום, והחלשים נשארים בו. זו הגירה שלילית שמחלישה עוד יותר את הרשות ואת המרקם העירוני. דווקא את החזקים אנחנו מאבדים.
"ובמלחמה, כמו במלחמה, כל הקשיים שפוקדים את החברה, פה מורגשים בעוצמה גדולה יותר. בטמרה נפל טיל מאיראן וארבע נשים נהרגו. אני נכחתי בזירה, סייעתי לכוחות ההצלה, והמראות היו מאוד קשים. אבל צריך להבין משהו, אי־אפשר להגיד שהן מתו כי לא נכנסו למרחב מוגן, כי פשוט אין מרחב מוגן תקני. אצלנו מרחב מוגן יכול להיות חדר מדרגות, או חדר פנימי בבית.
"אבל זה לא נובע רק מהיעדר תקציב, זה גם חוסר אחריות. יש אצלנו כאלה שבמקום להתמגן יוצאים ומצלמים. עכשיו התחדדה ההבנה שמרחב מוגן זה שירות כמו כל שירות בסיסי אחר, עלתה דרישה, והציבו מיגוניות במרחב הציבורי. לצערי, הן הפכו לחצר אחורית לפעילות אסורה. לפעמים מיגוניות הפכו לתחנות למכירת סמים. עכשיו, במקום להיות פתרון לשעת חירום, הן הפכו למטרד שצריך לנקות ולשמור אותו כדי שישמש למטרה שלו.
"עם זאת, אנחנו בטמרה אופטימיים ותושבי העיר שותפים לחזון והעיר מתפתחת. ערבות הדדית, שקיפות וקהילה חזקה מובילים את השינוי והופכים אותו לאפשרי. מה שנכון כאן, נכון על אחת כמה וכמה ברמה הלאומית. אני לא מבקשת רחמים. אני מבקשת שיראו את הצעירים כשותפים, לא כנטל. כשהם באים ומציבים את הבעיות שלהם על השולחן, הם עוזרים לנבחרי הציבור לאתר אותן כדי שימצאו פתרון. רוצים צעירים אחראים, יזמים, יצירתיים? תהפכו אותם לשותפים, אל תרדפו אחריהם רק לפני הבחירות ואז תבואו בתלונות כשלא יוצאים להצביע.
"רוצים את הקול שלי? קודם כל, החזירו את הביטחון האישי: תילחמו בארגוני הפשיעה, תילחמו בהברחות הנשק. מדינת ישראל יודעת לאתר כל פיפס במזרח התיכון, אז היא לא יודעת להגיע לנשק שרובו מוברח מבסיסי צה"ל? שנית, השקיעו באמת בצעירים: חינוך, תעסוקה, הכשרות מקצועיות ומסגרות של חינוך בלתי פורמלי, כדי שלכל צעיר תהיה אלטרנטיבה אמיתית לפני שהפשע מציע לו אחרת. שלישית, הקימו אזורי תעסוקה והייטק ביישוב הערבי עצמו, כדי שהצעירים החזקים לא ייאלצו להגר החוצה. ותמגנו את היישובים הערביים כמו כל יישוב אחר - מקלט ציבורי זה לא פריבילגיה".
"גם בבתי הספר החרדיים צריך פיקוח, שקיפות מערכתית, ועדי הורים"
איתמר לוי קהא / איש דאטה בחברת הייטק
על מה אצביע? קידום חוק חינוך ממלכתי–חרדי
איתמר לוי קהא
(צילום: אלכס קולומויסקי)
איתמר לוי קהא (43), ירושלמי, אב לארבעה, גדל בחולון. למד במוסדות התורניים של רשת החינוך העצמאי ומשם המשיך בנתיב המוכר - ישיבה קטנה ואחריה ישיבה גדולה. אבל אז לקח פנייה ששינתה את המסלול: הוא התנדב לשירות אזרחי ומשם המשיך למכינה, לתואר ראשון בקריה האקדמית אונו ולהייטק. עומד בראש פרויקט “חבורה שיח יהודי ישראל”.
לפני שבע שנים הוא ייסד והקים את אגודת ידידי הממ"ח, שמקדמת הקמת מוסדות חינוך ממלכתיים־חרדיים: זרם שגדל מ־16 בתי ספר ב־2014 לכ־130 בתי ספר וכ־20,500 תלמידים ב־2025. לפי דוח המכון למדיניות ואסטרטגיה חרדית, אלו מהווים כשבעה אחוזים מתלמידי החינוך החרדי היסודי. למרות הביקוש לחינוך הממלכתי החרדי, את התוספת המשמעותית בתקציב 2026, קיבלו דווקא רשתות החינוך החרדי הפרטי - תוספת של 942 מיליון שקל, שהם גידול של 32.5 אחוז ביחס לתקציב אשתקד.
"לפני כמה שבועות התקשר אליי אבא בדמעות. הבת שלו לומדת בבית יעקב מוכר מאוד, משפחה ממש־ממש חרדית, וקבוצת בנות החרימו אותה והנחיתו לה כל יום מכתבים מתחת לדלת של הבית ובתוך הילקוט: 'תמותי כבר, את יותר מדי מטומטמת כדי לחיות', 'מסריחה, אל תבואי' ו'חכי לבאות'. התעללות נפשית מחרידה. הילדה כבר נכנסה למצב סטרס אחר, ואף אחד לא היה שם לטפל בזה - לא הרב של הקהילה, לא המנהלת, לא צוות החינוך, לא אף אחד. למה? כי הבנות המתעללות מגיעות מ'משפחות חזקות' והוא בסך הכל אברך צנוע בלי קשרים ובלי גב. אמרתי לו: תגיש תלונה במשטרה ותיקח אותה מיד לטיפול. נסעתי אליהם, והלכתי עם האבא למנהל החינוך בעירייה. הם היו בהלם, אבל הסבירו שזה מוסד מוכר שאינו רשמי של החינוך העצמאי, ואין להם יכולת לעשות שם כמעט כלום. יש עוד סיפורים כאלה, ואפילו קשים יותר, למשל פגיעות מיניות. וכשאין למי לפנות, זה חוסר אונים משווע.
"גדלתי בחולון, וכשאתה ילד חרדי שגדל בעיר חילונית, עבודה וצבא הם לא דברים שזרים לך, מסביבך אתה רואה חיילים ואתה רואה שכולם עובדים. התנדבתי ביד שרה, ליוויתי חיילים שנפגעו והגיעו אלינו דרך משרד הביטחון, ובעיניי זו הייתה עבודת קודש ממש. אחר כך הייתה לי חנות במקור ברוך, אבל כבר ידעתי שאני לא מתכוון כל החיים לשבת באותו כיסא, אז במקביל התחלתי ללמוד. בגרויות לא היו לי; עשיתי השלמות, מכינה ואז תואר ראשון בחינוך. על הדרך גם למדתי אקסל, וורד, ואת בסיס המחשב. מצאתי שמעניין אותי העולם הטכנולוגי והגעתי לעבוד בחברת הייטק.
"כשהילד הראשון גדל הלכתי לבדוק תלמודי תורה וחיידרים; יש הרבה מוסדות טובים, אבל חיפשתי משהו אחר: שהילד שלי יגיע לשם ושיראו אותו, שהצוות יהיה מקצועי, ושאם תצוץ בעיה יהיה למי לפנות. כשהוא היה בן שלוש וחצי, בגן של חיידר, ראיתי איך זה מתנהל בפועל: עסק פרטי לכל דבר, ללא שום קשר לעירייה, וכדי להתקבל אליו אתה צריך להוכיח את עצמך, כי אתה אבא עובד וכל הזמן יש עליך עיניים.
"אבא עובד שעשה שירות אזרחי והלך ללמוד באקדמיה? אתה כבר חריג. ואני לא רציתי שיתייחסו אליו כאל חריג, אז העברנו אותו לגן ממלכתי־דתי בשכונה, וכעבור חצי שנה נפתחה המערכת הזאת שנקראת ממלכתי־חרדי - ומאז הוא שם. הניסיון הזה פתח אצלי דלת גדולה לעולם החינוך החרדי.
“אנשים חושבים שהוויכוח הזה הוא על לימודי ליבה. הוויכוח הוא על סמכות. מוסדות חינוך חרדיים פרטיים הם עסק פוליטי־מפלגתי, או עסק משפחתי. במצב כזה הילד הוא בסך הכל מי שמקבלים עליו את הכסף. בממלכתי יש חוזר מנכ"ל מסודר, יש פיקוח, יש שקיפות מערכתית, ויש ועד הורים שיש לו הרבה מאוד כוח. בעסק משפחתי יביאו לצוות 'איש חינוך', בחור שיצא אתמול מהכולל. עם אפס הבנה בחינוך, בגיל הרך, בצרכים של ילדים. לך תנסה במוסד כזה להקים ועד הורים.
"יש פה אבסורד. ש"ס או יהדות התורה הן מפלגות עם שרים וחברי כנסת של המדינה. גפני ודרעי מקבלים כסף מהממלכה - אז למה מוסדות החינוך שלהם לא נמצאים בסמכותה של הממלכה?
"מועצת גדולי התורה קראה לנו 'מחטיאי הרבים'. אבל האמת, בתחילת הדרך, במשך עשורים, גם בתלמודי התורה של החינוך העצמאי ובני יוסף למדו ליבה בדיוק כמו מוסד ממלכתי, עד שזה התהפך מכל מיני שיקולים פוליטיים.
"אני לא בא לשנות את הציבור החרדי - אני חלק ממנו ורוצה לשמר אותו, אבל לתת לו את האפשרות לבחור. לבחור מוסד שמתאים מבחינת הרמה המקצועית, מבחינת ראיית התלמיד, מבחינת הפיקוח, מבחינת הגיוון. אצלנו למשל אין את ההבחנה אשכנזי־ספרדי. בבית ספר אחד יש מורה חרדית מהעדה האתיופית, היא עשתה לכל בית הספר טקס לחג הסיגד. זו הייתה פעם ראשונה שהילדים נחשפו לזה, והם וההורים ממש התרגשו.
"בסיפור החרדי יש קול שלא שומעים אותו, למרות שהתרומה שלו לחברה הזאת היא אדירה. 89 אחוז מהנשים החרדיות הצעירות עובדות, השכר השעתי שלהן גבוה משל הגברים החרדים, והירידה בעוני בציבור שלנו נזקפת בעיקר לזכותן. ובכל זאת, בכנסת יש 18 חברי כנסת חרדים, וחרדית אחת אין. אני לא מדבר על מינוי דיינת בבית דין רבני, אני מדבר על חברת כנסת, למה שלא תהיה? כמו שיש שופטת חרדית ויש חוקרת משטרה חרדית, ורופאה חרדית, גם חברת כנסת חרדית יכולה להיות. לאישה חרדית יש צרכים שגבר לא יראה: בתעסוקה, בבריאות, מניעת אלימות במשפחה, מוגנות, השכלה לבנות חרדיות, מעונות וצהרונים בחברה החרדית – מי עוסק בכל זה כשאין אישה חרדית בכנסת?
"על הגיוס אני אומר דבר שלא אוהבים לשמוע בשני הצדדים. לגייס חרדים בכוח לא יעזור, ולהכניס בחורי ישיבות לבתי מעצר לא יעזור. כדי להתגייס אדם קודם כל צריך לראות את עצמו חלק מהממלכה, ואת זה עושים מגיל צעיר, לא בגיל 18. כל פעם שנכנסים בציבור החרדי בכל הכוח, הוא מתבצר ולא זז. אבל אני יודע גם שחסרים עשרות אלפי חיילים לצבא, בסדיר ובמילואים. אז אני אומר, חובת ההוכחה היא על הצבא. הפחד של כל הורה זה שהבחור ייכנס חרדי וייצא אחרת. בציבור שלנו יש נכונות גבוהה מאוד להתגייס, והרבה מאוד הורים חרדים יושבים היום בבית ומסתכלים על כל ציוץ שיוצא מהחטיבות החרדיות. ברגע שההוכחה הזאת תגיע, השינוי יקרה.
“לצערי, כיום המפלגות החרדיות הקיימות לא מייצגות אותי ולא מייצגות עוד הרבה אנשים כמוני, קודם כל בזה שהן נלחמות בהקמת מוסדות חינוך שאוכלוסייה גדולה רוצה. וזה ההפסד הכי גדול שלהן: אם הן לא היו נלחמות בי כהורה, סביר מאוד שהרבה מאיתנו היו מצביעים להן. והמצב הוא שלי ולרבים אחרים אין היום שום ייצוג בכנסת. אני עדיין לא יודע למי אני אצביע בבחירות.
“רוצים את הקול שלי? קודם כל, תצהירו שתחוקקו חוק חינוך ממלכתי־חרדי: כמו שהחוק מחייב רשות לפתוח מוסד ממלכתי וממלכתי־דתי, שיחייב אותה לפתוח גם ממלכתי־חרדי. שנית, אני לא רוצה לסגור לאף אחד כלום, אבל כל שקל שהמדינה נותנת למוסדות פרטיים צריך לבוא עם פיקוח. ממה אתם מפחדים? “תפסיקו לדבר עם העסקנים. העסקנים לא מייצגים את הציבור החרדי. נבחרי הציבור צריכים לדבר ישירות עם הציבור ולעבוד בשבילו. תכניסו נשים לרשימות ותדברו עם הארגונים בשטח, רק ככה יבוא השינוי".
"כשמפירים מולי חוזה, אני לא עושה עוד חוזים. האמון שלי בצבא ובממשלה נשבר”
מירב כהן / מנהלת חשבונות, תושבת עין השלושה לשעבר
על מה אצביע? הקמת ועדת חקירה ממלכתי
מירב כהן
(צילום: הרצל יוסף)
מירב כהן (53), הגיעה לעין השלושה בגיל שלושה ימים, ישר מבית החולים סורוקה, להורים שעלו מארגנטינה כחברי גרעין. היא מנהלת חשבונות, אלמנה זה שש שנים ואם לארבעה. ב־7 באוקטובר נרצחו בעין השלושה ארבעה: הרבש”ץ רם נגבי, נועה גלזברג, סילביה מירנסקי בת ה־80 ומרסל טליה בת ה־65, שהתארחה אצל בתה אחרי לידה. לפי תחקיר צה”ל שהוצג לתושבים, המתקפה נפתחה ב־6:29 וכוח משטרה ראשון הגיע ב־13:20 – אחרי שבע שעות.
היא ומשפחתה גרו כחצי שנה במלון מפונים באילת וכשנתיים נוספות במגורים זמניים בנתיבות. לפני קצת יותר משנה אישרה הממשלה כי “אין מניעה ביטחונית” לשוב ולגור בעין השלושה. לפי מינהלת תקומה, כ־92 אחוז מתושבי החבל חזרו אליו, ובעין השלושה הנתונים גבוהים אף יותר. לעומת זאת, באותו דוח עצמו, ממאי האחרון, רק 28 אחוז דיווחו על תחושת ביטחון אישי, והאמון במוסדות עומד על 40 אחוז. מירב כהן היא מבין האחוזים הבודדים שלא הסכימו לחזור לעוטף, במחיר כלכלי לא מבוטל, והתמקמה בינתיים בבית קמה. היא מדגישה שהיא לא מייצגת את דעת הקיבוץ, אלא רק את עצמה, ובכל זאת, הכאב שלה חייב להישמע.
יש בומים שאני שומעת עד לכאן בבית קמה, גם 40 ק”מ מעזה. או כשאני נוסעת לבקר את אמא שלי, שכן חזרה לקיבוץ, ואז פתאום זה בא, בום שמקפיא את הדם. הצבא מפוצץ מנהרות. לכל מנהרה מכניסים כזאת כמות של חומר נפץ שכל הקיבוץ רועד. ואומרים לנו שזה בסדר, שאפשר לחיות ככה, איזה מין חיים אלה?
“עוד לפני המלחמה התחלתי להבין שמה שקורה לנו זה ‘נרמול’ לא הגיוני: עוד סבב, ועוד יום קרב, ועוד טילים שמתפוצצים ועוד שדה שנשרף. הפכתי לפעילה בנושא - עם הסלוגן ‘תנו לגדול בשקט’ הגענו לכנסת ולראיונות בתקשורת. קראנו לנבחרי הציבור: אנחנו משלמים לכם משכורת, אתם יודעים מה קורה ברצועה, אנחנו לא. הזהרתי שההכלה הזאת תיגמר באסון. ב־7 באוקטובר הבנתי כמה צדקתי, וכמה הייתי מעדיפה לטעות.
“זה התחיל בנשק קל, משהו שאנחנו לא רגילים אליו. אחר כך שמעתי מחבלים עומדים ממש מתחת לחלון של הממ”ד שלי. הם עמדו וצעקו שם במשך עשר דקות. הבנתי שהמוות שלי הוא כאן ועכשיו. ואז משום מה הם המשיכו הלאה. אחת הבנות שלי הייתה במגורים שלה בקיבוץ ובמשך שעות לא הצלחתי ליצור איתה קשר. פחד מוות. ביקשתי מאח שלה, שגר כמה בתים ממנה, שילך אליה, והוא סירב: ‘אמא, מלא מחבלים בחוץ’, הוא אמר. אחרי שלוש שעות פקדתי עליו. הוא לקח סכין מטבח, יצא, זחל עד אליה ומצא אותה רועדת מפחד בארגז מצעים מתחת למיטה. יצאנו מהקיבוץ אחרי 36 שעות, על משאיות צבאיות.
“כשהודיעו לנו שאנחנו יכולים לחזור, רוב המשפחות חזרו. אני לא. זו ההחלטה הכי קשה בחיים שלי, ואני מקבלת אותה כל בוקר מחדש. הפקרתי פעם אחת את עצמי ואת הילדים שלי. למדתי את הלקח. אני לא מוכנה להפקיר שוב, כי לדעתי 7 באוקטובר הבא זה לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי. אולי בפעם הבאה לא ייכנסו 6,000 מחבלים, אלא רק 20, ורק לשני יישובים. אבל אני לא מוכנה ליפול שוב בסטטיסטיקה.
“ושיהיה ברור: אני לא מסרבת להיות חומת מגן. אם אני אזוז, חומת המגן תהיה קודם באשקלון ואחר כך באשדוד. אבל כל זה עומד על הנחה אחת - שיש צבא. יש כאן חוזה: אני מיישבת את הארץ, אני מראה נוכחות, ואתם שומרים עליי. ככה זה היה אמור להיות. אבל החוזה הופר. וכשמפירים מולי חוזה, אני לא עושה עוד חוזים. האמון שלי בצבא ובממשלה נשבר.
“אני מפרידה בין מקבלי ההחלטות, בצבא ובדרג המדיני, לבין החיילים. על החיילים אני סומכת. הם הצילו את החיים שלי, חלקם הקריבו את החיים שלהם למען החיים שלי. אבל מעליהם, אני רואה שמה שהיה הוא שיהיה.
“ואז, באפריל של שנה שעברה, כינסו אותנו בבית המועצה בנתיבות והציגו לנו את התחקיר הצבאי. אני בתמימותי חשבתי שהדבר הראשון שיעשה מי שעולה לבמה זה לבקש סליחה. מילת סליחה לא הייתה. עלה לדבר האלוף דוד זיני, שהציג את התחקיר ואמר, ‘מירב כהן, בשעה ככה וככה, ראתה מחבלים’. וזה פשוט לא נכון, אני הייתי נצורה בממ”ד ולא ראיתי מחבלים. מה גם שאף אחד לא דיבר איתי, לא תיחקר אותי ולא ביקש עדות. אז הבנתי שגם התחקיר הזה הוא לא רציני ושככה האמון לא יחזור. שאלתי רק דבר אחד: אם אני יכולה לחזור הביתה בשקט. הוא ענה שלא. ‘אני לא יכול להתחייב ב־100 אחוז שלא תהיה חדירה נוספת של מחבלים. אתם יודעים איפה בחרתם לגור. אי־אפשר להפוך את עין השלושה למבצר. אין לנו מספיק לוחמים בשביל כל המשימות’.
(תגובתו של ראש השב"כ זיני לדברים: "דוד זיני כאלוף בצה"ל השתתף בהצגת תחקירי ההתקפות על הישובים על ידי מובילי התחקיר. מי שהציג את פרטי האירועים היו המתחקרים, בדרך כלל קצינים בדרגת אל"מ, ולא האלוף עצמו, כך שלטענה בה נאמר כי דוד זיני ייחס תצפית שקרית אין כל בסיס").
“אלה האלופים והשרים שגרמו במילוי תפקידם לאובדן של אלפי חיי אדם, והם ממשיכים לעבור מכיסא לכיסא. אנחנו עד היום לא יודעים מה גרם לכשל, כי לא חוקרים, וכשלא חוקרים אין לקחים.
בקיבוץ שלנו יש נרטיב חזק של תקומה - אנחנו נשקם, יש לנו חוסן ואף אחד לא ינצח אותנו. אני חריגה, כי אני מתנגדת לנרטיב הזה. אני לא תקומה, אני בן אדם. התקומה שלי היא להוציא את עצמי מהמיטה בבוקר, ולהתמודד עם התקפי חרדה, עם בירוקרטיות אינסופיות, ועם שאלה קטנה כמו איפה אני אחיה.
“עד לפני חודש מינהלת תקומה השתתפה בשכר הדירה שלי, ואז זה נפסק. החליטו שאין מניעה שאחזור, ואם עוד לא השתקמתי זאת בעיה שלי. אז אני שוכרת בית, ובמקביל משלמת ארנונה ומסי קהילה על בית שעומד ריק בעין השלושה ושאסור לי להשכיר. את ההטבות לקחו לי, כי הן ניתנות למי שגר שם בפועל, וככה מאלצים אנשים לחזור: רוצים הטבות? תחזרו לעוטף. ואנשים חזרו, כי אחרת היו מוצאים כסף בעצמם כדי להתקיים. אני מתמודדת עם סוגיות כלכליות שלא הכרתי בעבר. אבל כסף בא וכסף הולך, ואני אעשה כל מאמץ כלכלי כדי שהנפש שלי ושל הבת שלי יישמרו.
“ובכל זאת, ולמרות שהבת שלי קיבלה פטור מגיוס, אני הפכתי עולמות כדי לבטל את הפטור והיא תתגייס. היא חלק מהמדינה והיא תתרום את חלקה. את החיילים ואת החברה האזרחית המופלאה שבמדינה הזאת לא צריך להעניש, אלו התגלו במלוא תפארתם ולהם אני חבה את חיינו.
"רוצים את הקול שלי? קודם כל ולפני הכל - ועדת חקירה ממלכתית. ברגע שזה יקרה, הכל ישתנה. זו קריאת כיוון, זה קו התיקון וזה ייתן פתח לתקווה - והכי חשובה התקווה. אחרי שזה יקרה הכל כבר ייראה אחרת.
אמן שאני אוכל לחזור הביתה. אין משהו שאני רוצה יותר מלחזור הביתה”.
“הנכס היחיד שבאמת אי־אפשר לייבא בחזרה הוא האנשים”
לימור לחיאני / הייטקיסטית
על מה אצביע? ממשלה שתבטיח יציבות
ד"ר לימור לחיאני
(צילום: דנה קופל)
ד”ר לימור לחיאני (48), ילידת קריית־גת, מתגוררת בתל־אביב ואם יחידנית לילד. בעלת דוקטורט במדעי המחשב מאוניברסיטת בן־גוריון ו־ 14 שנה במיקרוסופט, מהן כעשור בתפקידי הובלה בכירים. אחרי סטארט־אפ שנסגר וייעוץ טכנולוגי לחברות, היום היא מגייסת הון ראשוני ל־ ,Mindwareחברה שייסדה כדי להפוך את הבינה המלאכותית לאנושית יותר. לפי דוח של רשות החדשנות ל־ 2026 ,כ־ 11 אחוזים מהמועסקים במשק הישראלי עובדים בחברות הייטק, והם מייצרים 58 אחוז מכלל היצוא של המדינה. עובדי הענף תורמים מעל לשליש מכלל ההכנסות ממס הכנסה. אבל באותו דוח גם התברר כי השנה, לראשונה זה עשור, חלה ירידה במספר עובדי המחקר והפיתוח, ורק 62 אחוז מעובדי החברות הישראליות הפרטיות עדיין מועסקים בישראל, לעומת 69 אחוז ב־ 2019 . כמו כן נהיה קשה יותר לחברות ישראליות קטנות לגייס הון ממשקיעים: סבבי הגיוס מתחת לעשרה מיליון דולר צנחו לשפל של עשור.
"בכיתה ב’ ההורים קנו לי ולאחי קומודור 64. זה היה בשנות ה־80 בקריית־גת, במשפחה דתית שההורים בה פועלי ייצור. זה היה יקר ונדיר בשכונה, ועד היום זה מפליא אותי. שנים אחר כך הם סיפרו שקנו אותו כדי שלא נתרועע עם נערים מפוקפקים מהשכונות הסמוכות. לא היה אינטרנט ולא היה ממי ללמוד, אבל דוד שלי, איש קבע בחיל האוויר, הביא לנו מנסיעה לחו”ל מגזין טכנולוגי עם תוכניות קוד. בילינו שעות בלהעתיק אותן ואף פעם לא הצלחנו להריץ אותן, אבל הסקרנות להבין איך מחשב עובד נשארה איתי.
“אחרי שנים בבית ספר דתי הודעתי להורים שאני רוצה לעבור לבית ספר חילוני בעיר כדי ללמוד תכנות. היו לי ציונים טובים והכניסו אותי לכיתת חמש יחידות בתכנות, אבל אף אחד לא הציע לי את המגמה הטכנולוגית, שרק בדיעבד גיליתי שהייתה קיימת. רק אחרי שנה שאל אותי המורה למחשבים למה אני לא שם. עניתי ‘למה לא, בעצם?’ השלמתי את החומר בקיץ, וסיימתי בהצטיינות מגמה של 15 יחידות. עד היום אני בקשר עם המורה, יונה דוקרקר, ומודה לו שהאמין בי.
“אחרי הצבא למדתי מדעי המחשב בבן־גוריון, המשכתי לתואר שני ולדוקטורט. ביריד התעסוקה באוניברסיטה התכוונתי לדלג על הדוכן של מיקרוסופט, חשבתי שתאגיד אמריקאי גדול הוא לא בשבילי. בכל זאת עצרתי והשארתי קורות חיים. נשארתי שם 14 שנה.
“כשהילד שלי היה בן שנתיים וחצי עזבתי כדי להקים סטארט־אפ. זה היה בסוף 2021, ולא ידעתי מה יבוא על כולנו בשנים שאחרי. הוא נסגר אחרי שנה וחצי. הבנו שאנחנו לא בונים את הדבר הנכון, והחזרנו למשקיעים את הכסף שנשאר. זו הייתה טבילת אש שלמדתי ממנה הרבה. והיום אני שוב מתחילה מיזם חדש.
“כמי שמלווה סטארטאפים ומסייעת להם גם בגיוס, אני רואה את השינויים בשוק העבודה. יש לחץ מצד מנכ”לים להקטין את מספר המפתחים כי אפשר לעשות יותר עם בינה מלאכותית, והוא נופל בעיקר על הג’וניורים. במקום לעשות עוד יותר עם כוח העבודה שיש. למשרת ג’וניור שפירסמתי לאחרונה פנו מאות מועמדים, בהיקף שלא ראיתי בשנים קודמות. הופתעתי לראות פניות גם מאנשים עם המון שנות ניסיון, שכתבו לי שהם מבינים שבעולם החדש הם נחשבים ג’וניורים ומוכנים לרדת בשכר ובתפקיד כדי ללמוד. גיוס ג’וניורים תמיד היה גיוס אסטרטגי, ואין שום סיבה שזה ישתנה. אבל אם נחליף את כולם בסוכני בינה מלאכותית, לא יצמח הדור הבא של סניורים עם היכולות שנדרשות בעולמות ה־AI.
“גייסתי לאורך השנים אנשים מכל קצוות האוכלוסייה: חרדים, ערבים, להט”בים, פריפריה ומרכז. הכישרון נמצא בכל מקום, ומעולם לא הייתה לי בעיה למצוא אותו. מה שמדאיג אותי הוא מה שקורה הרבה לפני שלב הגיוס. בדוח ה־OECD האחרון ישראל דורגה בין המקומות 30 ו־40 בעולם בשלושת התחומים הנמדדים, והייתה שנייה או שלישית בעולם בעומק הפערים בין תלמידים. מהמערכת הזאת אמור לצאת הדור הבא של המהנדסים.
“אם אין מורים למתמטיקה, לפיזיקה ולמדעי המחשב, אין דור הבא של מהנדסים. זה חשבון פשוט. ואי־אפשר לדבר על הדור הבא בלי לדבר על החובה בלימודי ליבה. נוסיף לזה שישראל כמעט לא מייבאת טאלנט, וכשהעתודות מוגבלות, לשמר את מי שכבר כאן זה קריטי. בסביבה הקרובה שלי יותר אנשים עוזבים או מבקשים לעזוב מבעבר, הרבה בגלל המצב במדינה, ואני מבינה אותם. הביקושים לרילוקיישן עלו בחברות הגלובליות, ורבים מהעוזבים הם עובדים קריטיים למשק: מהנדסים, רופאים. הם לא עוזבים בגלל סיבה אחת, זה עול מצטבר: אי־ודאות ביטחונית, מערכת חינוך שהם לא סומכים עליה, דיור שהם לא יכולים להרשות לעצמם, ותחושה שהם לא יודעים איך המדינה תיראה בעוד חמש שנים. אני שותפה לכל אלה, וגם לתחושה שהכסף שאנחנו משלמים לא חוזר אלינו. לא בחינוך, לא בבריאות, לא בתחבורה ולא בביטחון האישי.
“אני לא מדברת על דמוקרטיה, על מערכת משפט עצמאית ועל חופש דת וחופש מדת כערכים מופשטים. אלה שיקולים שיושבים בפועל בטבלה של כל אדם שמחליט אם לבנות כאן את חייו. וברגע שהוא מחליט ללכת, זה משפיע על כל מי שנשאר.
“מה שהפך אותנו לסטארט־אפ ניישן הוא ההון האנושי, היכולת להנדס, לתכנת ולבנות קוד מצוין. בעולם של בינה מלאכותית היתרון הזה נשחק. לכן חשוב כפליים לחזק אותו ולהוביל אותו לעולמות ה־AI, שבהם היתרון עוד ניתן לבנייה. צריך לחשוב על בינה מלאכותית כתשתית. כמו חשמל או תקשורת, הערך שלה יימדד בהשפעה על המשק כולו ולא רק על ההייטק. אם רק ההייטק משתמש בה, ולא המפעלים, לא העסקים הקטנים, לא בתי החולים ולא משרדי הממשלה, לא שינינו מהותית את הפריון של המדינה.
“יש מחיר להקמת חברה בישראל ולהעסקת ישראלים. בחברות יש מושג שנקרא המשכיות עסקית: איך העסק ממשיך לתפקד כשקורה אסון או תרחיש בלתי צפוי. בשנים האחרונות זאת השגרה שלנו. יש הסלמה, יש טילים, בית הספר לא ממוגן, הילד בבית, והעסק עדיין צריך לעבוד. איך נשכנע חברה בין־לאומית להרחיב פה מרכז פיתוח, כשבמלחמה הבאה שליש מהאנשים ייעלמו לה לחודשים?
“כשאני יושבת מול משקיע, מה שאני לא יכולה להבטיח לו זה שהצוות יעבוד ברצף, שיהיו טיסות, ושהכללים לא ישתנו באמצע. אלה לא דרישות של ההייטק. אלה דרישות של כל מי שקם בבוקר, עובד, משלם מסים ומשרת. אבל בשונה ממפעל או מעסק, צוות פיתוח אפשר לנייד לחו”ל בקלות.
“אני עובדת קשה, מרוויחה יפה ומשלמת הרבה מסים, ואני מוכנה לשלם יותר כדי שיהיו פה בריאות נגישה, חינוך ברמה גבוהה ושירות ציבורי הגון. אבל יש חוסר צדק באופן שבו התקציבים מחולקים, ואין לזה היתכנות כלכלית לטווח ארוך. וכמוני יש עוד הרבה אנשים, רובם לא בהייטק, שעובדים קשה, משלמים מסים ורוצים בדיוק את אותו הדבר.
“רוצים את הקול שלי? הממשלה הבאה צריכה לייצר פה עוגני יציבות במדינה שהכל בה משתנה. שבתי הספר יהיו ממוגנים ופתוחים ושטיסות ימריאו, גם בימי הסלמה או מלחמה. היא חייבת השקעה אמיתית בחינוך ובאקדמיה כדי לגדל פה את דור הבכירים והיזמים של העתיד. ועליה להתייחס לתשתיות הבינה המלאכותית כמו לתשתיות אנרגיה. אני רוצה ממשלה שמבינה שהיתרון היחסי של ישראל בעידן הבינה המלאכותית איננו מובטח, ושהנכס היחיד שבאמת אי־אפשר לייבא בחזרה הוא האנשים. ממשלה ששמה שוויון, חופש, חינוך וקדמה בראש סדר העדיפויות. שתדאג שתהיה פה מדינה שאנשים רוצים לחיות בה. אני מאוד רוצה לחיות בה עם הילד שלי".
