איך הופכים דירה לבית, מה הפריט הכי אהוב בחלל ומה הסיפור שמאחורי השולחן בסלון? "כאן גרים" הוא מדור שמציע הצצה לדירות אורבניות יפהפיות, עם טאץ' ייחודי שלא רואים בכל יום, פריטים מיוחדים, רהיטים מרהיבים, אוספים מעניינים ובעיקר סיפורים מרגשים. הדירות יכולות להיות מפוארות ומהודרות או קטנות ושכורות – כל עוד האנשים שגרים בהן הם המעצבים העיקריים.
כאן גרים במורשת משפחתית.
העיסוק: נועה בעולמות השיווק והקריאייטיב, יואל בתחום הנדסת חשמל.
המיקום: מתחם בזל, תל אביב
השטח: 80 מ"ר
הוותק: it’s complicated
הסטטוס: בבעלות המשפחה
הדירה ברחוב בזל עוברת מדור לדור
(צילום: נועם רון)
הבית של נועה מונרוב ומשפחתה כיום הוא אותו אחד שבו נולדה וגדלה. לפני כמה שנים חזרה אליו אחרי 30 שנה, והוא מהבתים האלה שכבר בקושי רואים במרחב העירוני שלנו – מקום שבו כל חלון שסבא בנה וכל שבר קטן בזכוכית מספרים סיפור על שושלת של ידיים יוצרות ואהבת יופי. שום דבר כאן לא חדש, לא מתוקן, לא מבריק מדי: כל פריט, משידת הטלוויזיה שסבא ניסר עבור סבתא ועד לבית הבובות של הילדים, מלא במשמעות ונוצר מתוך תשוקה לאותנטיות ולפשטות. נועה, שהייתה עורכת דין ועשתה הסבה לתחום הקריאייטיב, בונה את יומה כמו את ביתה – דרך סיפור, התבוננות, והיכולת לראות יופי גם במה שסדוק. זה בית שבו אין גבול בין הקודש לחול, בין חפץ יומיומי לאמנות ובין הזהות האישית למרחב.
"הבית הזה סנטימנטלי מאוד עבורי", מספרת נועה. "נולדתי וגדלתי פה עד גיל ארבע. אחר כך נולד אחי הקטן ועברנו לדירה אחרת בתל אביב ובהמשך נדדנו לבנימינה. והדירה הושכרה כל הזמן הזה. כשהחלטנו לחזור לפה, לפני שלוש שנים, הרגשתי שאני חוזרת הביתה. אבא שלי וסבא שלי, שדויד קרוי על שמו, בנו פה הכול בידיים שלהם - חצבו בסלע, בנו את החלונות, את קורות העץ, את המטבח, את הרהיטים. אני ויואל ישנים בחדר שההורים שלי ישנו בו והילדים ישנים בחדר הילדות שלי ושל אחי. זה מרחב שסוחב איתו המון משמעות וזיכרונות. דירות כאלה הולכות ומתמעטות בעידן התמ"א - דירות עם סיפורים, שברים ופגמים שמזהים את השכבות שלהן. אלו הדברים שיוצרים יופי ומחזירים אותי אל עצמי.
"אני אוהבת את הישן", מוסיפה נועה. "הכול בבית הגיע מיד שנייה, מהרחוב, מהמשפחה. באופן כללי אני אוהבת לאסוף פריטי וינטג', אבל לא מדובר באספנות. אני משמישה הכול. כלי הכסף הטהור בני ה־100 שלי נמצאים במגירת הסכו"ם במטבח, והילדים מכינים שוקו בספלי פורצלן עדינים. אין להם הרבה חפצים, וגם לי לא. כל דבר כאן נבחר כי יש לו משמעות, וכשהיא נעלמת - אנחנו מוסרים אותו הלאה. כל הכללים האלו תקפים גם לבגדים שאני לובשת, לכלים שיש לי בבית, לצעצועים של הילדים, אפילו לספרים שלי. הם כולם עברו משהו לפני שהגיעו אליי ואני אוהבת אותם נורא. זה גישה שהיא 360 מעלות".
הסלון
"בסלון שלנו אין שום דבר חדש חוץ מהספה. היא נרכשה באינטרנט, ואין בינינו התאמה אסתטית מלאה - אבל כל המשפחה יכולה להתכרבל עליה, וזה כיף. הכורסה לעומתה, כורסת איימס מקורית שמצאתי במרקטפלייס, היא המקום של יואל. היא נמכרה במחיר מצחיק כי אין לה גלגלים והעור שלה קרוע, וזה בדיוק מה שאני אוהבת בה. לצידה יש שידת נירוסטה של Muse Steel, השולחן הוא וינטג' איטלקי משנות ה־50 משוק הפשפשים, ועליו פסל שדודה שלי עשתה וכלי כסף. את השולחן השני הרכבתי מקובייה ופלטת שיש שמצאתי ברחוב. אין לי ספרייה, רק ערימות מצטברות של ספרים. זה בסוף הכי נגיש לי ולילדים וגורם לנו לקרוא יותר. לצד הערימה ניצב בית בובות שסבא שלי בנה לי כשהייתי בת ארבע והיום עלמה ודויד משחקים בו. הוא כמו עוד רהיט בחלל מבחינתי".
פינת האוכל
"השולחן הוא וינטג' דני עם שריטה משמעותית שקניתי בכלום כסף בגללה. זה הסיפור שלי. אנשים מוכרים פריטים סופר ערכיים עם פגמים שהם חושבים שהופכים אותם ללא ראויים, ולי זה בכלל לא משנה. את כיסאות העץ יואל מצא ברחוב ושיפץ. על הקיר ציורים של דויד שהוא אמן בחסד. כל הבית מלא בציורים ורישומים שלו".
פינת האיפור
"האור הכי טוב בבית נמצא בפינה הזאת, אז בעל כורחה היא הפכה לפינת האיפור שלי. המראה היא בסגנון אר־דקו שמצאתי אצל 'רוני וינטג''. זו מראה איטלקית מטורפת, עם כתמים שאי אפשר להסיר, וזה מה שאני הכי אוהבת בה. השולחן היה של סבתא שלי והוא וינטג' של איקאה, ועליו מפת תחרה וסט ותיק של מברשות שיער ומראה שעלמה כבר ניכסה לעצמה".
המטבח
"במטבח נשארו כל החלונות שסבא שלי בנה שמייצרים בו אווירה פריזאית ורומנטית. זאת הפינה האהובה עליי בבית (מינוס הכלים בכיור), כי יש בה אור קסום. אנחנו מארחים הרבה בסופי שבוע, ואין אצלי הפרדה בין כלי אירוח לכלי היומיום. אני מתה על כלי כסף ונירוסטה, כל מפות השולחן שלי היו בדי תחרה של סבתא שלי, ודוד שלי העביר לי סטים שלמים של כלי פורצלן עתיקים. כל אלה בשימוש תדיר גם על ידי הילדים, ועד היום אף אחד מהם לא נשבר. איזה יופי שממשיכים לחיות דרך החפצים האלו ולא כולאים אותם בוויטרינות. רק ככה אפשר ליהנות מהם".
חדר השינה
"המיטה היא יציקת גבס שעליה בסיס עץ שסבא שלי בנה עוד עבור ההורים שלי. לצד המיטה יש ספסל שסבא בנה לסבתא ויואל החליף לו את הרגליים והפך אותו לשידה. ככה זה כל פריט פה, שכבה על שכבה, סיפור על סיפור. על הקיר תלוי ציור שאבא שלי צייר אחרי 7 באוקטובר, ועל הרצפה מפת תחרה שהפכתי לשטיח. עליה ניצב שולחן נירוסטה שלMuse Steel ושני כיסאות וינטג' מ'לולו רומא', שגם הם נמכרו פגומים ובזול. את ארון הנעליים מצאתי ברחוב, ובתוכו כל זוגות הווינטג' שלי שלוקטו בקפידה. גם אצל הנעליים מתרחשת אותה תנועה כמו של יתר החפצים - כשנגמר המקום הן עוברות לבית הבא שלהן".
חדר הילדים
"הילדים ישנים במיטת קומתיים בחדר הילדות שלי ושל אחי. זה לגמרי הספייס שלהם לשחק, לדמיין, לשנות. דויד מאוד אוהב לצייר, אז בניתי לו סטודיו של אמן עם שולחן עבודה וקיר גלריה. כל הציורים שלו מודבקים עם סלוטייפ לקיר והוא משנה ומחליף ביניהם כל הזמן. מפת העולם היא של don't cry wolf, ועל המדף פסל של דוד המלך וספר של Miro שנותן לדויד השראה. בצד של עלמה יש כלי וינטג' שלי שהיא לקחה לעצמה ומשחקת איתם כאחרוני הצעצועים. השטיח מ'טולמנ'ס', סלסלת הקש מהרחוב והכיסאות מ'זארה הום'. החדר הוא הכי הם".
נועם רון - אדריכלית, מעצבת, צלמת וכותבת, שמספרת את סיפורן של דירות אורבניות מעניינות. רוצים להשתתף במדור? פנו במייל [email protected]
פורסם לראשונה: 12:55, 20.11.25
