כשהאור נכבה בחדר המדרגות. רשומון
היא: בזמן שאני מנסה לחלץ את עצמי מתחת ל-100 טון שרבצו עלי ולשבור שיא עולם בקללות תוך כדי, מופיעה מעלי דמות גברית ויורה משפט בנאלי על הצלה. או, באמת, מה עם הדחף הגברי הזה להציל את העלמה במצוקה? הוא: נכנסתי ל"זמן פציעות". מצד אחד יש לי עוד שנייה או שתיים לתמרן, הנה, היא לא ברחה, היא כאן ממשיכה לרסס אותי בשנינות הצינית. מצד שני, אני בדרך לטוס החוצה מהמשחק
תשע בערב, מדוושת הביתה מהעבודה, פול ספיד עד הכניסה לבית, קופצת מהאופניים והולכת בשביל הגישה. הפלוס באופניים הוא החיסכון בזמן, שלא לדבר על השחרור מריצה בנעלי עקב אחרי אוטובוסים. הבאסה היא שהאופניים שוקלים פי שלושה ממני, ואני גרה בקומה שלישית, בלי מעלית. מתנהלת בכבדות מעלה, מזיעה, מתנשפת ומקללת כמו סוור ביום רע. באמצע קומה שנייה נכבה האור. אני תקועה עם האופניים, כל צעד יכול להוביל לנפילה, אבל אין ברירה, חייבים להמשיך. באופן לא מפתיע אני נופלת, האופניים מתרסקים עלי, שטף קללות שלא היו עוברות צנזורה נפלטות מפי בקול רם, מאוד.
תשע וחמישה. אני נפרד מדני, שגר בקומה רביעית. מתנהל בקלילות למטה אחרי שלוש בירות וסטייקים. בקומה השלישית כבה לפתע האור בחדר המדרגות האינסופי הזה. נרד בחושך, אני אומר לעצמי, בניווטים בצבא לא היה יותר טוב. אחרי שלוש מדרגות בלי אור אני שומע קול נפץ מחריש אוזניים, מלווה במטח קללות בלתי מובן בקול נשי. אשה מקללת, אשה בצרה, זו סיבה לחפש את המתג, אני חושב לעצמי. האור חושף בפני מחזה מגוחך: בחורה שרועה מתחת אופניים מגושמים למדי ומתקשה להיחלץ, כמו צב הפוך ומתוסכל. היא נראית לא רע, אני אומר לעצמי, אולי יש מצב למשהו… "אל תזוזי, אני בא לחלץ אותך", אני קורא לעברה.
בזמן שאני מנסה לחלץ את עצמי מתחת ל-100 טון שרבצו עלי ולשבור שיא עולם בקללות תוך כדי, מופיעה מעלי דמות גברית ויורה משפט בנאלי על הצלה. או, באמת, מה עם הדחף הגברי הזה להציל את העלמה במצוקה? את יכולה לחפש שבועות מישהו שיעיף מבט לכיוונך ויצפצף, אבל רגע שמשהו רע קורה, עדרי אבירים יופיעו מתחת לאדמה. אני מתחילה לחשוב שאני צריכה להסתובב עם קביים ופלסטרים אם אני רוצה למצוא את אהבת חיי. "לא צריך, אני דווקא נהנית לשכב מתחת לאופניים, סוג של תרפיה", יריתי. לא יפה, אבל היי, בקושי הספקתי לצאת מהעבודה וכבר אני מתרסקת, מותר לי לזעום על העולם, לא?
למרות התגובה הצינית, ניגשתי להסיר מעליה את גוש המתכת. היא באמת נראית טוב. חייכתי כמו טמבל כשמלמלה על תרפיות והנאות ביזאריות. כשהסתיים אקט החילוץ וזכיתי ל"תודה" סימבולי, הבחנתי שהיא נחפזת להמשיך לטפס למעלה. "אולי ניפגש פעם מפגש אנכי?" שלפתי פתאום, לא יודע מאיפה זה יצא לי.
"למה? דווקא היה נחמד האופקי, לא? חשבתי אולי להיפגש בדרך נמיר, אתה יודע, אני אשה, לא יודעת לנהוג, תוכל לחלץ אותי משם אחרי שאתקע באוטו שעצר ברמזור, יהיה כיף".
איזה פילוסופיה, לא עולה לי במוח שום דבר ראוי. באמת התאמצתי. כלום. אז שאלתי אם היא מכירה את דני מקומה רביעית.
"ההוא עם הכלב?"
"כן. זה הוא" יצא לי משהו הגיוני, רלוונטי ובעל פוטנציאל להמשך שיחה. בטוח.
"יופי, אז ניצחנו במשחק ה"אתה מכיר את", אפשר להמשיך הלאה".
אם יש משהו שאני נמשך אליו זה נשים שנונות
המשחק הזה הוא מפלטם של אנשים שלא ממש יודעים מה להגיד, כל האמצעים כשרים, צבא, תיכון, לימודים, סוקרים את כל האנשים שאולי שנינו הכרנו. משחק מוצלח יכול להימשך שעות, אם מוצאים את המשותף זה נגמר בדרך כלל ב"וואללה, בחור טוב" וחוזרים לשתיקה מביכה. די דבילי, כשחושבים על זה, רק בישראל. היא השיבה במשהו ציני ושנון. אם יש משהו שאני נמשך אליו זה נשים שנונות. חכמות כאלה. ציניות. אלוהים ישמור, היא בדיוק המקרה. יש לי חצי שנייה לתמרון ורבאלי אחרון לפני שאני נכנס לעולם שכולו היסטוריה. מה אומרים? מה עושים? אני לא דביל, תאמינו לי, אבל הבחורה הזו זה הטעם שלי בדיוק. מהר. מהר. נו? ואז נפלט לי "בואי נשב לקפה מתישהו".
"אבל סיכמנו על מפגש אנכי, לא? לא ידעתי שמגישים קפה אנכי, טרנד חדש בתל אביב? או שאולי אתה מתכנן שהמפגש שלנו בדרך נמיר ייקח אותנו לאיכילוב, נהיה מיטה ליד מיטה וכאלה? סוג של רומנטי".
טוב, נכנסתי ל"זמן פציעות". מצד אחד יש לי עוד שנייה או שתיים לתמרן, הנה, היא לא ברחה, והצליעה מהנפילה שלה היא לא ההסבר היחיד. בטוח. אם רצתה היתה כבר נעלמת. לא. היא כאן, ממשיכה לרסס אותי בשנינות הצינית. כשהזכירה "מיטה ליד מיטה" נמסתי לגמרי. זהו. היא בעניין. עוד שנייה. עוד שתיים. מצד שני אני בדרך לטוס החוצה מהמשחק. גם זמן פציעות תמיד מסתיים, ואני? מה איתי? "נו, כן", אני אומר לה, "חופשי טרנד. אז קבענו?"
לא קולט, הא? "אז שאני אבין, אתה מנסה לפתות אותי לדייט אופקי בחדר המדרגות של הבית שלי?"
זהו. לכלא היא שולחת אותי. אלוהים אדירים. יצאתי מטרידן. אבל היא עדיין כאן, עושה לי את המוות. הן תמיד עושות את המוות. קור רוח בנאדם, סבלנות וקור רוח, אני אומר לעצמי. מסתכל לה ישר לתוך האישונים. שתתמודד.
"יפה לך ככה", אני יורה.
"תודה". תפנית מרוככת, אני מרגיש. נפתח כאן סיכוי. שער הברזל העצום מתחיל להתרומם. יש מרווח של מילימטר ורואים את האור בצד השני, מכירים את זה? משהו זז לטובתי. נושם לרווחה, לא מזיז לרגע את המבט מהאישונים שלה. בטוח שהיא הולכת להגיד לי 'טוב תרשום ת'מספר'. מה זה בטוח? אלף אחוז. באינסטינקט לא מובן, אני שולף את הסלולרי שלי מהכיס.
הגענו לשלב שאתה מראה לי את הצעצועים שלך?
"אה, עברנו את הקטע של השתיקה והגענו לשלב שאתה מראה לי את הצעצועים שלך? גם לי יש פלאפון, גם דובי, והיי, תראה איזה קטע, גם מפתחות לבית, מסובבים אותם והם פותחים את הדלת ואני יכולה לסגור את הדלת אחרי, מגניב, לא?" אני אומרת ומתכננת לקחת השני טון ולעלות הביתה.לא מבין. ממש לא. הרגע עזרתי לה להיחלץ מתאונה. אני רואה בתוך העיניים שלה את העתיד שלי. נשבע. זה לא רק זיון. נשבע. היא מתחילה לדבר על צעצועים ומפתחות ומתכוונת להסתלק לי. אם היא רוצה לנטוש שתברח. כל כך מתסכל. הייתי בטוח שהפידבקים סבירים. היא נשארה, לא ברחה מיד. הייתי בסדר גמור. לא? אני תוהה וממשיך לעמוד. היא רוצה שאתאמץ יותר מזה? אז הנה, לכי לך, אני נשאר.
אני רוצה לעלות אבל הוא חוסם את הדרך, האור שוב נכבה....
לפנייה לכתב/ת 
