הייתי מעדיף לביים מיוזיקל

הוא התחקה אחר התפוררות הממשל במזרח גרמניה, בחן את חייו של הפושע הנאצי קלאוס ברבי, הציע נקודת מבט מרתקת על הסיקור התקשורתי של מלחמה בעידן המודרני דרך האירועים בחזית הבוסנית וחשף את אזלת ידה המוסרית של החברה הצרפתית בימי הכיבוש הנאצי. סרטיו מעוררי המחלוקת של מרסל אופולס עמדו בצמתים מרכזיים של סכסוכים פוליטיים, דתיים וחברתיים במאה ה-20, ולמעט זירת ההתגוששות העקובה מדם במזרח התיכון, הוא מאותם יחידים שמצלמתם היתה שם תמיד, מלווה ופולשנית, מנסה לפצח את הניואנסים שמאחורי כותרות העיתונים.

במהלך השבוע האחרון שהה אופולס בנתיבות אליה הוזמן כאורח פסטיבל "קולנוע דרום" שהציג לראשונה בישראל רטרוספקטיבה רחבת היקף של יצירותיו. בגיל 80, אחרי שראה לא מעט, הקסאמים מעזה לא מרגשים אותו. "זו חובה בעיני להיות כאן", אמר עם הגעתו. ובכל זאת, כשיוצר מאמרים קולנועיים ביקורתיים בסדר גודל של אופולס נוחת בישראל, קשה להתייחס לזה כמובן מאליו.

הביקור בישראל, הוא אומר, היה לו חשוב. "אין לי כוונה להתערב בשאלות על המצב שבו אתם מצויים או לייעץ לכם, זה ארוגנטי בעיני", הוא אומר, "אני לא מטיף, שופט או יועץ, אני בסך הכל יוצר קולנוע שמנסה מפעם לפעם לעשות מה שהוא יכול מול מצבים משבריים כי מבחינה דרמטית הם מעניינים יותר מלחיות בשוויץ. הוזמנתי לכאן בגלל נסיבות חיי שהפכו אותי שלא מבחירה למומחה בענייני משברים במאה ה-20. הייתי מעדיף לביים מיוזיקלס, זה החיים שבחרו אחרת".

ככל הנראה אמות עני

סרטיו של אופולס, שעוסקים בנושאים טעונים ונפרשים כולם על יריעה רחבת היקף, אינם קלים לצפייה. בהקרנות בנתיבות הלך והידלדל הקהל ובסוף מרבית ההקרנות נשארו באולם סטודנטים מעטים בלבד.

"יש לי הרגל לעשות סרטים מאד ארוכים", הוא מודה, "אצלי אין תסריט ידוע מראש שאפשר להגיש למפיק בשביל לרצות אותו. הסרט נבנה תוך כדי התקדמות".

סרטיו של אופולס משלבים בתוכם כמעט תמיד ציטוטים מסרטים ומחזות זמר. ההקשרים התרבותיים הרחבים נדרשים להבנת המבנה הסינמטוגרפי. "אני מקווה שלא אשמע אליטיסטי ומתנשא, אבל אם אין לך לפחות חינוך על יסודי או אוניברסיטאי, אני משער שלא תצליח לעמוד בזה כצופה", הוא אומר, "אני מודע לכך וזו אחת הסיבות שככל הנראה אמות איש עני".

אופולס לא משחק את המשחק. הוא לא מתנחמד, לא מסתחבק, לא מכבד בנוכחותו אירועים נוצצים ומתרחק מאור הזרקורים. "אני מעט ביישן ומעבר לכך אני כבר לא חברותי כבעבר", הוא מעיד על עצמו. על אביו, הבמאי היהודי הנודע מקס אופולס ("מכתב מאשה אלמונית", "המעגל", "לולה מונטז"), הוא ממעט לדבר. "אבא שלי, שצדק לגבי הרבה דברים ובכללם עתידה של מדינת ישראל, אמר לי פעם שהעולם נמצא בתנועה מתמדת. הכל משתנה בכל רגע נתון ולכן אדם יכול רק לנסות ולתפוס את הרגע. זה מה שאני מנסה לעשות". נקודת השקה בין אופולס האב והבן היא ששניהם, כך לדברי הבן, לא בחרו את נושאי הסרטים שיצרו.

מרסל אופולס החל למעשה את דרכו כבמאי סרטי עלילה כאביו ורק אחר כך נשכרו שירותיו כבמאי סרט תעודה על-ידי רשת BBC. "לא בחרתי בקולנוע התיעודי, זו היתה משימה שהוטלה עלי על-ידי הבריטים ומשם הכל התגלגל. קודם לכן ביימתי שלושה סרטי עלילה שאחד מהם היה גרוע במיוחד ולא הייתי צריך לעשות", הוא אומר ומכוון לסרט "Peau De Banane" בכיכובם של ז'אן מורו וז'אן פול בלמונדו, "קולנוע דוקומנטרי היה פרנסה, ולמעשה הסרט היחיד שבחרתי לעשות היה האחרון, 'הצרות שראינו', שנכשל כשלון חרוץ למרות שאני חושב שהוא סרט מצוין".

סרטו האחרון, שעוסק בסיקור התקשורתי בזמן מלחמה, הופק על ידי ברטראן טברנייה ונצפה על ידי 26 אלף צופים בלבד. עשיית הסרט רחב היריעה הותיר את טברנייה עם חובות גדולים וגרם לקרע בין המפיק לבמאי. "הוא איש מצוין, טברנייה", אומר אופולס, "הוא לא יכול היה לעמוד בזה ואני מצר על כך כיוון שלא גמרתי לצלם את הפרק האחרון של הסרט. כישלון הוא חלק מסיכוני המקצוע וכשאתה נכשל קשה לך להגיע לסרט הבא".

"אין נחמה בעשייה תיעודית", אומר אופולס בתשובה לשאלה מהם המשקעים שהותירו בו שנים רבות כל כך של מעקב אחר הרוע האנושי. "אחת הסיבות שהפסקתי לעבוד, מלבד העובדה שהסרט האחרון שלי היה פלופ נוראי, היא שקשה מאוד למצוא מפלט", הוא אומר, "אתה הופך לפסימי ואני עייפתי". הוא מצטט את הקולגה, חבר ואויב מוערך, הבמאי קלוד לנצמן, שאמר "באופן כללי נחמה היא מגונה".

לעיתונאי שטח, כמו אלה שהצגת בסרט "הצרות שראינו", מאוד חשוב להיות שם בצומת ההתרחשות ובנקודה ההיסטורית בזמן. האם זה הכוח שמניע גם אותך?

"ג'ון ברנס, הכתב של הניו יורק טיימס שמרואיין בסרט, אומר שכולנו צופים. זה נכון, אלא אם נפגעת באופן אישי ושילמת את המחיר, אתה לא יותר מצופה. רק כשהכדור פוגע בך אתה הופך לחלק מהאירוע".

זה בעיקר האנשים או האירועים שמושכים אותך לחזית?

"אירועים ואנשים תמיד הולכים ביחד, ואגב, אתה לא חייב לאהוב אנשים בכדי להתעניין בהם ובמובנים מסויימים זה בדיוק להיפך. כמובן שאפשר לעשות סרטי תעודה על בעלי חיים וזה יפה ומעניין, אבל ההיסטוריה קשורה תמיד בבני אדם. אם את שואלת האם היה הכרחי לצאת לחזית? התשובה היא שכן, ואת זה בדיוק ניסיתי להעביר בסרט. יש הבדל בין התבוננות בדברים וניסיון להבין אותם לבין להיות חלק מהדבר עצמו".

"יש חוקים, אם לזו הכוונה. אני מציב לעצמי גבולות וקובע לי את החוקים ומנסה לא לעקוף אותם. אתה לא אמור לבגוד במחשבות של האנשים שמדברים איתך. אתה אמור לכבד את המציאות. מה ההבדל בין דעות לפרופגנדה? אני חושב שזה קשור בהכרה שהדעה שלך היא הדעה שלך בלבד ושיש דעות אחרות. אני מתנגד לשימוש ב'קול של אלוהים' כהערות שוליים. זו הסיבה שניסיתי לצמצם את הנוכחות של האמצעי הזה. אם אינך מסכים עם המרואיין שלך או אם אתה רוצה להראות שאתה לא מחבב את האיש, תנסה לעשות את זה באופן יצירתי, אבל אל תאמר לאנשים מה הם אמורים לחשוב. זה משעמם בעיני".

"זה הקו העדין שבין פרופגנדה לדעה ולשם כך אצטט את החבר-האויב שלי, ז'אן-לוק גודאר, שאמר כשנשאל מהי אובייקטיביות: 'זה חמש דקות ליהודים וחמש דקות להיטלר'. אצלי זה שעתיים לקצבים ושעתיים לקורבנות. לא צריך לאהוב בני אדם בשביל להתעניין בהם. כשאתה מתבגר אתה הופך לפסימיסט ומיזנתרופ ועדיין ממשיך לגלות עניין בעולם".