היא היתה זוהרת ואינטנסיבית, כמו מרילין מונרו
גם לקינג-קונג היה קשה לעזוב אותה אחרי שהתוודע אליה, תקוע על איזה בניין, שואג מרוב תסכול. כמו קינג-קונג, גם אני אף פעם לא הרגשתי ממש שייך. מאוד רציתי להתאהב מחדש, אבל מסתבר שהיו לי עדיין רגשות כלפי האהבה הראשונה שלי
אבל לא הייתי לבד, גברים אחרים שהרימו לרגע את מבטם מעיתון הבוקר, סרקו אותה גם כן, חשקו בה, רצו אותה רק לעצמם. התחתית נעצרה בתחנה הרגילה שלי ונזרקתי החוצה עם כל אותם גברים שנעלמו בתוכה כהרף עין.
"אל תיקשר אליה, אל תיקשר אליה, אל תיקשר אליה", מילמלתי בעודי צועד במעלה השדרה השנייה בדרכי לעבודה. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לגבר זה להתאהב באיזה סטוץ, את זה אנחנו משאירים לנשים.
אבל זה היה כבר מאוחר מדי, הבניינים סגרו עליי מכל עבר, לא נתנו לי מוצא. אל תחמיר עם עצמך, חשבתי, גם לקינג-קונג היה קשה לעזוב אותה אחרי שהתוודע אליה, תקוע על איזה בניין, שואג מרוב תסכול. אבל כמו קינג-קונג, גם אני אף פעם לא הרגשתי ממש שייך, "מחוץ לאלמנט שלי", יקראו לזה ודאי המקומיים. דיברתי את השפה המקומית, אבל המילים יצאו מהראש, לא מהלב, פגשתי אנשים מכל גזע, דת ומין, אבל מצאתי את עצמי מוקף ישראלים. מוזיקת עולם בקעה מכל פינה, אבל הנגן התעקש על שלמה ארצי. אכלתי חומוס מקומי, אבל התגעגעתי למקור. רציתי להתאהב מחדש, אבל מסתבר שהיו לי עדיין רגשות כלפי האהבה הראשונה.
"תראה את זאת, חבל על הזמן", הצביע נהג המונית על בחורה שחצתה את הכביש.
לא חשבתי שהחזרה לישראל תהיה כל כך חדה. חשבתי שמגיעות לי עוד כמה דקות של חסד.
אולי לא כל כך רע כאן בכל זאת? עצמאות 60 בת"א (צילומים: סיגלית פרקול)
"רווק אה?" נהם לעברי.
"למה, רואים?" השבתי במבוכה של תייר.
"בטח רואים, לא התרגשת מזאת בכלל, אתה בטח מחליף אותן כל שבוע".
"לא, תסלח לי... אני פשוט קצת בהלם, חזרתי לארץ אחרי כמה שנים".
"אתה רציני? מה יש'ך לחפש פה? קסאמים, מלחמות, ממשלה מושחתת, חם, מסריח, כולם רוצים לדפוק אותך, גועל נפש. אני, אם היתה לי אפשרות, הייתי מתחפף מכאן עם אשתי והילדים כמו טיל, לא רואה אף אחד ממטר".
המשכנו לנסוע, המונית אותתה, והמכונית בנתיב לידנו, שפיגרה קצת מאחור, האיצה כדי שחלילה הוא לא יצליח לעבור לפניה.
"ותגיד, אם הייתי נותן לך לבחור, זאת שעברה את הכביש או אשתך, במי היית בוחר?"
"בטח אשתי, אני חולה עליה, לא יכול בלעדיה. אתה צריך לראות איך היא... נשמה". הנהימה החליפה את מקומה למשהו יותר ענוג.
"בדיוק בגלל זה חזרתי, לא יכול בלעדיה, זה משהו עמוק, יותר חזק ממני כנראה".
"כן, אהה? וואלה", הוא חזר לנהום.
"מה קרה שחזרת? דוקא הסתדרתי לא רע בלעדיך"
ירדתי מהמונית. אהבתי הראשונה, אפורה ומתקלפת, עמדה אדישה וצפתה בי בזמן שגררתי את המזוודה על האספלט הרותח. "מה קרה שחזרת? דוקא הסתדרתי לא רע בלעדיך", שאלה בטון פגיע. "אז אולי לא הכל כל כך רע פה, after all?"
לא עניתי. הדבר האחרון שרציתי זה להיכנס איתה עכשיו לוויכוח. עוד יהיה לנו מספיק זמן לזה כל החיים. המשכתי ללכת, בוגרשוב וקינג ג'ורג' בירכו אותי לשלום. למה הכל חייב להיות כל כך קשה פה, כרוך במאבק? למה אי אפשר פשוט לשחרר את שניהם ובמקומם ללכת על משהו רגוע יותר, כמו למשל שדרה ד' ורחוב כ"ג, או אולי בעצם לא, עדיף שיהיה בלי שום משמעות, נגיד רחוב י"ג.
היום אני מבין את אלה שאומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. כך גם האהבה, או שאולי זה בעצם אותו הדבר.
שבת עברית, אבטיח על החוף, קרן פלס, "ארץ נהדרת", אספרסו כפול על שדרות רוטשילד, הצגה טובה בקאמרי, שוק הכרמל, ספר ביכורים של סופר ישראלי מבטיח, מכבי תל אביב בלי אף שחקן ישראלי על המגרש ועוד אלף פרטים קטנים שמרכיבים את היומיום שלנו כאן.
לפעמים אני קם בבוקר וחושב רק לעזוב אותה
אז נכון שבשונה מסטוץ, כמו כל אהבה אמיתית גם זו מלאה חורים, לא מושלמת. לפעמים אני קם בבוקר וחושב רק לעזוב אותה, לברוח מכאן הכי רחוק שאפשר, אולי לקפוץ שוב לביקור אצל המאהבת מעבר לים. אבל אז אני נזכר ברגע ההוא ביום העצמאות, כשעמדנו על הגבעה וצפינו יחדיו בזיקוקים, מלאי גאווה, והיא שאלה אותי פתאום למה בעצם חזרתי. אמרתי לה שאתה יכול לצאת מישראל, אבל אתה אף פעם לא יכול להוציא את ישראל ממך.
אפשר להרגיש כך גם כלפי בחורה (צילום: סיגלית פרקול)
"ומישהי אחרת? תוכל ללמוד לאהוב ככה?"היא הוסיפה.
"לא יודע, למדתי לחיות עם מדינה לא מושלמת, אז אני מניח שאפשר להרגיש ככה גם כלפי בחורה לא?" השבתי לה במבוכה של תייר.
לפנייה לכתב/ת 
