בניגוד לחוק: 59 ראשי רשויות לא מפרטים נכסיהם
מבקר המדינה פרסם דו"ח חמור, שופטת מונתה כדי למגר את התופעה, מכתבי אזהרה נשלחו ומנכ"ל מרכז השלטון המקומי התקשר באופן אישי. ועדיין: 59 ראשי רשויות מקומיות נמנעים מלהגיש הצהרת הון לחשיפת היקף נכסיהם והכנסתם. לפניכם שמותיהם של ראשי הערים והמועצות שמפרים את החוק
נכון להיום, למעלה מ-20% מראשי הרשויות המקומיות בישראל עדיין נמנעים לחשוף את היקף נכסיהם ומקורות הכנסתם. 59 ראשי ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות ששמותיהם נחשפים כאן לראשונה. בעשותם כן הם עוברים על חוק שנחקק בכנסת בשנת 1993, ומתעלמים מפניות חוזרות ונשנות מצד גורמים בממשלה ובמערכת המשפטית שהפצירו בהם לקיים את חובתם החוקית.
הרשימה כוללת ראשי רשויות מקומיות מכל המגזרים, מכל הגדלים ומכל חלקי הארץ. לצד ראשי רשויות רבים מהמגזר הערבי ומהמגזר החרדי, ניתן למצוא בה את ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, ואת ראש עיריית אריאל, אלי שבירו. הרשימה כוללת גם ראשי רשויות העומדים בראש מוסדות המייצגים את השלטון המקומי מול הממשלה - כמו סגן יו"ר מרכז השלטון המקומי, סלאח סולימאן (ראש מועצת בועיינה נוג'ידאת), ויו"ר מרכז המועצות האזוריות, שמואל רייפמן (ראש מועצת רמת נגב).
חלק מראשי הרשויות ברשימה הם ראשי מועצות ממונות, שמונו על ידי שר הפנים ולא נבחרו על ידי התושבים, אך חובת החוק חלה גם עליהם. כמה מהם כבר סיימו את כהונתם, מבלי שהגישו הצהרת הון בתחילת הקדנציה או בסופה. אחד מאלה הוא יעקב אשר מבני ברק, אשר סיים את כהונתו לאחרונה ומכהן כיום כחבר כנסת מטעם מפלגת יהדות התורה.
מכתבים, טלפונים התרעות – ועדיין לא מגישים
חוק "ראש הרשות המקומית וסגניו", מ-1993, קובע כי ראש רשות מקומית יגיש, תוך 60 יום מתחילת כהונתו ושוב תוך 60 יום מתום כהונתו, הצהרה לשופט ובה פירוט של היקף נכסיו ונכסי בני משפחתו וכן תיאור של מקורות ההכנסה שלו ושל בני משפחתו. ההצהרה שמורה בכספת במשרד הפנים והיא אינה מהווה תחליף להצהרת הון שמבקשת רשות המסים על פי שיקוליה.
ראשי רשויות מקומיות וסגניהם מעורבים בקבלת החלטות בעלות השלכות כלכליות מרחיקות לכת על אזרחים. בעיקר, החלטות על הענקת רישיונות לעסקים והיתרי בנייה. בשל כך, הם עשויים להיתקל בהצעות שונות להענקת טובות הנאה ואפילו שוחד בתמורה לתמיכתם באינטרסים כאלה או אחרים. מטרת החוק שנחקק ב-1993, היא לוודא כי ראשי השלטון המקומי אינם צוברים נכסים בהיקף חריג, שלא ניתן להסבירו באמצעות מקורות ההכנסה המוצהרים והלגיטימיים שלהם.
באוקטובר 2010, 17 שנה לאחר שנחקק החוק, פורסם דו"ח של מבקר המדינה שממנו עולה כי למעלה מ-60% מראשי הרשויות ולמעלה מ-80% מסגניהם לא הגישו הצהרות הון. בעקבות הדו"ח, מינתה בראשית שנת 2011 שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש את השופטת בדימוס ציפורה ברון לאחראית על העלאת שיעור המדווחים (לקריאת תגובתה המלאה של השופטת בדימוס ציפורה ברון).
בשנתיים וחצי האחרונות נקטו השופטת ברון ופקידי משרד הפנים - ובראשם מנהל אגף שכר וכוח אדם ברשויות המקומיות, ישראל שפיצר – במספר צעדים על מנת לעודד את ראשי הרשויות להגיש הצהרת הון. בתחילה, הוקמה יחידה ייעודית במשרד הפנים לטיפול בנושא, אשר ייסדה מאגר ממוחשב שבאמצעותו מתנהל מעקב אחר שמותיהם של החייבים בדיווח. בהמשך, נוצר שיתוף פעולה עם מנכ"ל מרכז השלטון המקומי, שלמה דולברג, אשר טלפן באופן אישי לראשי רשויות שלא דיווחו והבהיר להם כי מדובר בחובה על פי חוק שיש לקיימה.
בספטמבר 2011, ושוב בדצמבר 2012, נשלחו מכתבים לראשי הרשויות שלא דיווחו. אל המכתבים צורפו טופסי ההצהרה ואזהרה מנקיטה בסנקציות במקרה שראש הרשות יתעלם מההודעה. במשרד הפנים אף העמידו תקציב ייעודי במטרה לסייע כספית למי שטען כי הוא מתקשה במימון הייעוץ הנדרש להכנת הצהרת ההון.
הצעדים שננקטו במשרד הפנים סייעו להגדיל את מספר המדווחים ולהוריד את שיעור אי הדיווח מיותר מ-60% לכ-20%. ועדיין, 59 ראשי רשויות נמנעים מלדווח על נכסיהם. לפני כמה חודשים, פנינו למשרד הפנים בבקשה לקבל את שמותיהם על מנת לפרסמם לציבור. על פי חוק חופש המידע, המשרד הממשלתי נדרש למסור את המידע תוך חודש, או לנמק את סירובו.
לאחר חודש אכן השיבו במשרד הפנים, אך דרשו הארכה במועד למסירת המידע, בטענה כי "המענה לפנייתך דורש טיפול ממושך הכולל פנייה לגורמים שבקשת המידע נוגעת אליהם". מתשובת משרד הפנים עולה, אם כן, כי במהלך החודשים האחרונים אף קיבלו ראשי הרשויות הללו הודעה מוקדמת על הכוונה לפרסם את שמם בתקשורת (לקריאת תגובותיהם של ראשי הרשויות המקומיות לכתבה).
אין עונש על הפרת החוק
אחת הסיבות לכך שראשי הרשויות המקומיות בישראל מזלזלים בחוק זה, היא שאין סנקציה קבועה על הפרתו. חוקי מדינת ישראל מגדירים אמנם כי על ראש רשות מקומית לחשוף את נכסיו בפני פקידי משרד הפנים, אך הם אינם מגדירים עונש על אי עמידה בחובה חוקית זו.
לפני כשנה, פנתה השופטת ציפורה ברון ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בבקשה להפעיל סנקציות פליליות כנגד מספר ראשי רשויות שלא הגישו הצהרה. וינשטיין סירב להפעיל סנקציה פלילית ובחר במקום זאת לפנות לשר הפנים דאז, אלי ישי, בבקשה כי יזום סנקציות "רכות" יותר בתחילה, כמו הפחתת שכר.
ממשרד המשפטים נמסר כי "בישיבה סוכם, על דעת היועץ המשפטי לממשלה, כי נוכח חומרת האפשרות לפתיחה בחקירה פלילית, יש מקום בשלב ראשון לנקוט בצעדים מנהליים כנגד ראשי רשויות וסגניהם שימאנו למלא את החובה הקבועה בחוק, כגון הפחתת שכר. צעדים אלו מצויים בתחום סמכותו של שר הפנים, ואשר על כן פנה היועץ לשר הפנים בבקשה לגבש צעדים מנהליים אלו". הצעדים לא גובשו מעולם וגם היום, ראש רשות מקומית בישראל חייב להגיש הצהרת הון, אך העונש על אי עמידה בחובה זו לא מוגדר בחוק.
כמה סגנים לא דיווחו? איש אינו יודע
החוק, כאמור, לא חל רק על ראשי רשויות מקומיות אלא גם על סגניהם, בהיותם נבחרי ציבור בעלי השפעה לא מבוטלת על החלטות משמעותיות, העשויים להיות נתונים ללחצים ופיתויים. דו"ח מבקר המדינה משנת 2010 קבע כי למעלה מ-80% מהם לא דיווחו נכון ל-2010. האם המצב השתפר מאז?
התשובה היא שאיש אינו יודע. "אין בידינו מידע מספק בנוגע למינוי סגנים ברשויות המקומיות ולפיכך אין טעם לספור את הרשויות שבהן לא הוגשו הצהרות הון (יתכן מאוד שפשוט אין שם סגנים)", מסרו ממשרד הפנים.
כיצד יתכן שמשרד הפנים אינו יודע כמה סגנים לראשי רשויות מקומיות יש בישראל? הסיבה לכך היא שהחוק מגדיר כמה סגנים בשכר יכולים לכהן בכל רשות מקומית, אך במקביל, מעניק החוק לראשי רשויות את הזכות למנות סגנים נוספים בתואר בלבד. מינויים אלה מתבצעים במסגרת הסכמים קואליציוניים ברשויות המקומיות וכחלק מבריתות פוליטיות. מכיוון שהם אינם מקבלים שכר, אין מעקב אחר מספרם הכולל.
התוצאה של מינויים אלה היא מספר לא ידוע של נבחרי ציבור, בעלי סמכות והשפעה על מחלקות לרישוי עסקים, אגפי פיקוח וועדות מקומיות לתכנון ובנייה, שאינם מתוגמלים עבור עבודתם. בו זמנית, איש אינו יודע מה היקף נכסיהם, מה מקורות הכנסתם ואפילו אין רישום מסודר ומרוכז של עצם העובדה שהם מכהנים בתפקיד. על פי נתוני משרד הפנים, 94 סגנים לראשי רשויות מקומיות הגישו הצהרות הון. בהתחשב במספר הרשויות המקומיות בישראל (264), מדובר במספר נמוך ביותר.
השילוב בין האינטרסים הכלכליים הרבים שעוברים תחת ידיהם של אותם סגנים, היעדר הפיקוח עליהם והעובדה שהם אינם מתוגמלים עבור עבודתם, מהווה תמריץ מסוכן לשחיתות.
