לפני שבוע, בלילה חשוך אחד, האייפון שלי התאבד.
זה קרה כשנהגתי בטוסטוס על איילון, מנסה כרגיל להיות מהיר יותר מהקור, ובלי ששמתי לב, האייפון שיחרר את אחיזתו האחרונה בחיים ובמחזיק הטלפון שעל הכידון, צנח אל מותו במהירות של חללית שיגור, רק לכיוון ההפוך, ועוד לפני שהספקתי לצרוח "לא, מה אתה עושה?!" כבר דרסו אותו לפחות 20 מכוניות.
הוא מת כמו שחי; כמטרד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
עצרתי בצד הדרך, ובאופן הכי לא בטיחותי שהצלחתי לא לחשוב עליו, חזרתי ברגל לזירת האירוע רק כדי לקבוע את מותו – לגבי שעת המוות אין לי מושג, לא היה לי טלפון לבדוק – ואז ניסיתי לגרד אותו מהכביש, אבל הטלפון הפך לפיתה, והפיתה לפיתה דרוזית, והפיתה הדרוזית למישור.
הגעתי הביתה וידעתי שאני אצטרך איכשהו לקום מהאובדן ולהתחיל לשקם ולבנות מחדש את חיי. מה שלא הבנתי זה שאין יותר מה לשקם, כי מרגע שהטלפון הלך, גם החיים שלי הלכו איתו למקום שממנו איש עוד לא חזר: אמצע המאה ה-20.
ישבתי עליו שבעה קילומטר נוספים בדרך הביתה, ואחרי שהגעתי הבנתי פתאום שאין לי אפילו איך להודיע למישהו על מה שקרה, למעשה אין לי אפילו איך להודיע שאין לי איך להודיע.
כן, אני יודע, גם לי לקח זמן לקלוט את זה.
מילא, הרגעתי את עצמי, הכל נמצא בגיבוי שלך ב-icloud, פשוט תביא טלפון חלופי מחבר ויהיה לך הכל. הייתי צריך, כמובן, למצוא לעצמי חבר בשביל זה, אבל גם אחרי שמצאתי ולבן אדם היה טלפון נייד רזרבי בשבילי – התברר שכל זה מיותר. כי מרגע שאין לי סים – כי הסים נדרס ומת – ומרגע שחשבון האפל שלי הוקפא (והוא הוקפא כי ניסיתי להיכנס אליו ודיווחתי שאין עליי את המכשיר, ואפל – חברה שהסלוגן שלה הוא "שונאים את הלקוחות שלנו מאז ומעולם" – חסמה את החשבון מיד) אני יכול באותה מידה להשתמש באבן, או בטוסטר, או בחתול, על תקן טלפון.
הבנתי שאיבדתי קשר לעולם.
אין לי אנשי קשר, ולכן אין לי קשר. אין לי יומן פגישות, ולכן אין לי פגישות. אין לי ווייז, ולכן אין לי דרכים. אין לי ווטסאפ כי אין לי גישה לחנות האפליקציות שממנה אפשר להוריד אפליקציות ולכן אני מוזמן לכתוב מכתבים וגלויות לאנשי הקשר שאין לי.
הייתי אבוד בחלל. אדם בלי זהות, בלי קונטקסט, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי טלפון.
אין לי אנשי קשר, ולכן אין לי קשר. אין לי יומן פגישות, ולכן אין לי פגישות. אין לי ווייז, ולכן אין לי דרכים. אין לי ווטסאפ, ולכן אני מוזמן לכתוב מכתבים וגלויות לאנשי הקשר שאין לי
תוך יממה נוספת הפכתי להיות נווד חסר כל ובלתי תפקודי שמשוטט בשולי החברה, חי על נדבות סלולריות מעוברי אורח, מתאמץ להיזכר ברגעים מעברו שבהם קבע דברים בעתידו, ומנסה להגיע מקינג ג'ורג' לשלמה המלך באמצעות כוח המחשבה בלבד, ללא עזרת תוכנת ניווט.
בגדול, סיכמתי, היו לי חיים שלמים. היו ערבי געגועים, היו ימים טרופים, היה נס קטן כעבור יומיים: נזכרתי שיש לי בבית טלפון קווי והצלחתי, על פי מפה עתיקה מתקופת הבנייה, לאתר את מיקומו. ניגשתי אליו. הרמתי. התעטשתי לתוך ענן האבק שעלה ואז חייגתי למספר שזכרתי בעל פה.
"הלו?" אמרתי לבן אדם.
"מה קרה?" הוא אמר. "למה אתה נשמע ככה?"
"אני מדבר איתך מטלפון קווי".
רעד של חלחלה עבר באיש – כמו בכל אדם שהיה שומע פתאום קולות מהצד האחר, הקווי, של הקיום – והוא אמר, "בקושי שומעים". ובאמת בקושי שמעו, והשיחה הלכה ונחלשה ודעכה, עד שבסוף הוא אמר: "נראה לי שחוטי הנחושת שלך התחממו, דבר איתי כשיהיה לך שוב טלפון רגיל, ביי", ואז זה התנתק.
בשלב הזה נשברתי. התפרצתי למעבדת הסלולר השכונתית כמו גווע ברעב לתוך מקרר, וצעקתי: "תעזרו לי! תנו לי טלפון, כל טלפון, תנו לי משהו שעובד!" והעובד רק אמר לי: "תרשום מספר", ונתן לי עט וחתיכת נייר – כי "תרשום מספר" היא פעולה שאנשים בלי נייד צריכים ממש לבצע בעט ונייר – והכתיב לי מספר למוקד התמיכה של אפל בישראל, שאיש לא שמע עליו מעולם.
לא חייגתי, כי לא היה לי איך. העובד, שקלט את מצוקתי, השאיל לי טלפון מתפקד ואני צילצלתי לתמיכת אפל ונעניתי על ידי מוקדן שהסביר לי, במלוא המבטא הערבי האפשרי, שאכן הנוהל במקרה כזה הוא לנעול את חשבון המשתמש ושתכף יישלח אליי מייל שבו יימסר לי מתי אפשר יהיה לשחזר את החשבון. "זה ייקח בין שלושה לחמישה ימים", הפליג האיש בתחזיותיו.
לא האמנתי.
אבל אז נכנסתי למייל הזה, ושם התבשרתי שאכן, בעוד שלושה ימים – לא רגע קודם – הם ינסו לשחזר את החשבון שלי.
כן, אנשים, זוהי ענקית הטכנולוגיה אפל בשבילכם: חברה שלוקח לה שלושה ימי עבודה כדי לפתוח מחדש חשבון משתמש בודד שכל חייו נמצאים בתוכו.
יכולתי לכעוס מאוד, אבל העדפתי פשוט לזעום.
מה אם הייתי רופא מציל חיים? מה אם הייתי שב"כניק בלב פאודה מקומית? מה אם הייתי עיתונאי? בכל המקרים האלה, תוך שלושה ימים אנשים היו מתים באמת, וטים קוק, מנכ"ל אפל, היה ממשיך לקפץ על במות בפרזנטציות מפוארות ולעולם לא להציג את "החידוש הכי גדול שלנו עד היום! נעילת חשבון אוטומטית שנפתחת רק אחרי שלושה עד חמישה ימים שבהם כל החיים שלך קורסים ואתה מסוגל להבין, סוף-סוף, עד כמה החיים של כולנו הפכו תלויים ברמה פסיכית במכשיר חשמלי בודד – זו אפילו לא התמכרות, זה פשוט חמצן, וברגע שהאספקה נפסקת אנחנו ננעלים מחוץ לחיינו והפנים שלנו מכחילים".
אבל על זה הוא לא ידבר, הא טים קוק?
כמובן, מיד גמלה בליבי ההחלטה שברגע שכל הסאגה הזו נגמרת אני עובר לטלפון שאיננו של אפל, אבל רגע אחר כך גמלה בליבי ההבנה שזה בערך כמו לעבור בנק; לא משהו שאדם בגיר באמת מסוגל לעשות. לא; אני כבר אישאר לקוח שבוי של ענקית טכנולוגיה שמחזיקה אצלה את המפתחות לכל הדלתות בחיי. כל הדימוי של אפל – כאיזו חברה טובה ויעילה יותר שהכל הולך בה חלק כמו ממשק המשתמש שלה – התנפץ לי. אפל גרועה כמו כולן, ואז עוד קצת.
עכשיו, אני יודע שזה הולך להישמע הכי בומרי וזקן שלי, אבל תקשיבו שנייה: זה נכון שהיו במאה ה-20 איזה שתי מלחמות עולם ושתי פצצות אטום ועוד מלא עניינים מבאסים, אבל הנה דבר אחד – או ארבעה – שלא היה בה בכלל: דיגיטל. סלולר. רשתות. אודיה פינטו.
אני רוצה לחזור למאה ה-20. אני מתגעגע לביפר הישן שלי שאמר דברים כמו "תחזור לשרית בטלפון 03-642284". אני רוצה לחזור לעולם שהסיסמה היחידה שהיית צריך לזכור בו היא "מה המצב? חצב".
אני רוצה את החיים הקודמים שלי בחזרה. או הקודמים-קודמים. או איזשהם. תחזירו לי אותם, אפל, אתם שומעים? אל תגרמו לי לעשות את מה שכולנו לא רוצים שאני אעשה: להתחיל הכל מחדש.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.25
