האמת? יצא שקצת קינאתי החודש – לראשונה, ובטח גם לאחרונה בחיי – בפלסטינים מעזה. כאילו, דוׂד דונלד מבטיח חגיגית שהוא מוציא אותם משם לאיזה מקום הגיוני יותר, עושה להם תמ"א שתיקח כמה שנים (אתם יודעים איך זה תמ"אות. הנשמה יוצאת), ואז מאפשר להם, מי שרוצה, לחזור? איפה חותמים?
כלומר, למה לי לא מציעים רילוקיישן במימון אמריקאי בזמן שמשפצים לי פה על חשבונם? עד שאני גורר את עצמי, בשיירי חסכונותיי, לכמה ימים באתונה כדי לבדוק אפשרויות, בא דונלד ואומר לשני מיליון פלסטינים: חבר'ה, עליי?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
אז קצת קינאתי. לא ממש, כמובן. אני לא באמת מעוניין לעבור מעזה, קודם כל משום שאני לא בעזה, ואם הייתי בעזה יש מצב שכבר לא הייתי. חוץ מזה, אף אחד לא באמת דיבר על העברתם של שני מיליון פלסטינים לפריז ודאון טאון מנהטן, אלא יותר בכיוון של מצרים, ירדן ומדינות אפריקאיות שהומצאו במיוחד לצורך זה עם שמות כמו ג'וגולנד, סמארקזיסטן ולא-עניינך.
וחוץ-חוץ מזה, גם אני יודע – כמו כל בן אנוש סביר – שבארבע השנים הקרובות דונלד טראמפ יישב בחדר הסגלגל, יבלוס מקדונלד'ס ויגיד דברים שעשויים לפגוש את המציאות, במקרה הטוב, בג'וגולנד. אז אין צורך להתרגש משום דבר שטראמפ אומר – הוא הולך לומר עוד המון דברים המבוססים באופן רופף על תנודות מקריות בריח הצ'יפס שהגיע עם השליח.
אבל אני מודה שבמקרה הלגמרי דמיוני שבו העסק הזה של העברת הפלסטינים – לאחר אריזתם בפצפצים והכנסתם לארגזים עם הכיתוב "זהירות, חומר נפץ" – לאזור קצת נחמד יותר של העולם, אכן יקרה, זה לא יגרום לי להתרומם על רגליי האחוריות ולהתחיל לצרוח: טרנספר! גירוש! לא מוסרי, לא אנושי, לא יעלה על הדעת ולא יירד בגרון!
לא. כלומר, אתם ראיתם את עזה לאחרונה? בואו; זה נראה כמו משהו שאפילו האחים גינדי לא היו שוקלים לנסות לשווק. זה נראה יותר כמו הדמיית CGI של עולם אפוקליפטי בסרט זומבים על פלישת חייזרים. עזה, בשלב זה, היא אפילו לא עיי חורבות; היא טוטאל-לוס שכל שמאי סביר היה שולח לגריטה. זה לא מקום לגור בו או לגדל בו – עזבו ילדים, לא הייתי מגדל שם אוגר, וגם אם כן, הוא לא היה גדל הרבה. עזה היא פיסת אדמה מקוללת, ומי שהפכו אותה לכזאת הם העזתים, כשבחרו בשלטון חמאס ובמלחמת נצח חסרת סיכוי בישראל.
מה שאני מנסה לומר – הרבה לפני הדיון לגבי אי-מוסריותם של טרנספר, כפייה ופגיעה בזכויות אדם להרוס לעצמו את החיים – הוא שכל בן אנוש סביר וחפץ חיים (או ילדים) היה מסתלק בשלב זה ממקום כמו עזה לו היה יכול.
עכשיו תגידו לי: מה אתה מקשקש. אין לך מושג מה המשמעות של אדמה, של מולדת, של ה"צומוד" הפלסטיני. ואני אגיד לכם: מה אתם מקשקשים. בני אנוש – לפחות ההגיוניים שבהם – מעוניינים לחיות חיים סבירים, טובים, מים זורמים, חשמל בקירות, קירות – ועדיף במקום שלא נשלט על ידי מוות והרס גמורים.
אז נכון, יש "צומוד" – היצמדות לאדמה ולשורשים בכל מחיר – אבל תמיד חשבתי שהכל-מחיר הזה צריך להיות מתומחר. כלומר, ברגע שכל-מחיר מתחיל לגבות תעריף בחיי אדם, אולי הגיע הזמן להגיד: לא בכל-מחיר. אנחנו חיים ונושמים ומודעים רק פעם אחת, והאדמה, כל אדמה, חיה לתמיד ולא יודעת כלום. לאדמה לא אכפת; לבני אדם אכפת מאדמה, אבל ברגע שאכפת להם מאדמה לפני שאכפת להם מחייהם, משהו בסדר העדיפויות השתבש.
תגידו לי: מה אתה מקשקש, אין לך מושג מה המשמעות של אדמה, של מולדת, של ה"צומוד" הפלסטיני. ואני אגיד לכם: מה אתם מקשקשים. בני אנוש מעוניינים לחיות חיים סבירים, טובים, מים זורמים, חשמל בקירות, קירות
והדבר הזה נכון גם לגבי מיוחמי האדמה מהצד שלנו, מי שמריירים על נחלת אבות מגדה לגדה, מארז הלבנון ועד בוקיצת חאן-יונס; האנשים שמדברים על אדמה – לרוב באזור פלסטיני – בעיניים מצועפות של מי שראו כרגע סנה בוער ומדבר.
נפגשתי איתם לא מעט; הם תמיד השקיפו מאיזו חצי מרפסת מאולתרת ביישוב הרבע-מוסדר שלהם על מרחבי איזו שממה, לרוב מעוטרת בחורש ים תיכוני גנרי, כביש שפוצע איזה הר וחומת בטון ולצידה גדרות תיל ולצידן רכב סיור צבאי, כאילו ראו מולם את ולהאלה, את גן העדן המקורי, את ונציה בזריחה.
הם ראו, בעליל, משהו שאני לא ראיתי. אדמה שגורמת להם לריגוש פיזי ממש. לעוררות. אדמה ששווה, מבחינתם, כל מחיר. היא שווה את מחיר הלוחמים, והיא שווה את מחיר חיי החטופים, והיא שווה, אם יידרש, את מחיר חייהם וחיי ילדיהם.
אני מנסה להבין את זה, ואין לי סיכוי; אני עדיין מאמין שהחיים חשובים יותר מכל שטח אדמה. החיים תמיד לפני הכל. החיים הם כל מה שיש. הם הערך העליון.
כן, ישנם רעיונות חשובים, נעלים, אפילו כאלה שמחייבים ומצדיקים מסירת חיים; מולדת ומדינה לעם היהודי, למשל. בהחלט. אבל בשום מקום לא כתוב שגבעת אור נחמן, נניח, מוכרחה להיות חלק מהמדינה הזו או שצריך להיהרג או להרוג עליה. יש לנו ארץ, למה עוד אחת (קרדיט: עמוד קודם).
במילים אחרות: אדמה היא אדמה. והאדמה שלך לא קדושה או טובה או מניבה יותר מכל אדמה אחרת. אם אתם מקדשים אדמה ספציפית או מוצאים את עצמכם במצב של עוררות רגשית או גופנית ממנה, זה רק תוצר של חינוך, סביבה, התניה, תרבות. זה לא הופך את האדמה לקדושה. אין אדמה קדושה. רק החיים קדושים.
והחיים – בעיקר של החטופים, במלאת להם השבוע 500 יום בשבי – הם הדבר שאנשים כמו בצלאל סמוטריץ' ממקמים הרבה מתחת לאדמה. פיזית מתחת לאדמה, וגם רעיונית; האדמה חשובה לסמוטריץ' יותר – ומדובר באדמת עזה, חשוב להדגיש. אדמה מקוללת.
כן, הוא יספר לכם שהוא חרד מהמחיר העתידי בחיי אדם ששחרור מחבלים עלול לעלות, אבל מכיוון שמדובר בתרחיש שטרם התרחש – בניגוד ל-7.10, שבהחלט התרחש וממשיך להתרחש, לזוועתנו, במנהרות חמאס – ברור לכם שהאמת פשוטה יותר: סמוטריץ' רוצה את אדמת עזה, כפי שאמר בעצמו בכנס "חבל התקומה". היא חשובה לו יותר מחיי הישראלים החטופים או מחיי החיילים שייהרגו בעתיד כדי לאפשר לו ולאנשיו לשבת שם.
אדמת עזה היא מבחינתו מעל הכל, והחיים הרבה מתחתיה.
זה גם סדר העדיפויות של חמאס ותומכיו, שנצמדים לעזה כאילו לא כילתה כבר את חייהם וחיי ילדיהם, וגזרה עליהם רק סבל ומוות.
אדמה היא אידאה. היא רעיון. היא סיפור מומצא. החיים הגשמיים הם לא סיפור; הם אמיתיים, והם כל מה שיש לך. ואלוהים, בהנחה שהוא שם, רוצה אותך חי. לכן ברא אותך כאן, על פני האדמה. מעליה.
כל חטוף שחוזר הביתה הוא ניצחון קטן למקדשי החיים. כל חטוף שלא יחזור הוא ניצחון האדמה ומקדשיה, שתבלע לתוכה חיים שלמים שהיו ואינם.
ניצחון מוחלט הוא ניצחון החיים. והוא החזרת כולם. כל מי שנותרו. לא עכשיו, שלשום.
