בזמן האחרון אימצתי מנהג שמעולם לא הוצע לאימוץ: בכל ביקור בסופר או במכולת, אחרי שאני אוסף את כל המצרכים ועומד בתור לקופה, אני מנסה לנחש כמה התשלום הולך לצאת.
אני מנחש מספר – גבוה ככל שאני יכול – ואז אני מגזים עוד טיפה. ואז אני מעגל קצת כלפי מעלה. ואז אני מוודא שבאמת חשבתי על הסכום הכי גבוה שנראה לי עדיין אפשרי בכלל תמורת סט המצרכים הזה.
ותנחשו מה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
נכון. בכל המקרים, לפחות בחצי השנה האחרונה, הסכום הסופי יוצא גבוה יותר מההערכה הגבוהה ביותר שלי. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש, כמו קסם כזה של מנטליסט דפוק; תחשוב על מספר. תכפיל אותו. תוסיף שתיים. יצא לך 104? מה, לא? יצא 198? טוב, סליחה, לא לקחתי בחשבון את יוקר המחיה המטורף פה. בוא נעשה שוב, הפעם אל תחשוב על מספר – המספר כבר יחשוב עליך.
ואני משלם את הסכום. לפעמים אני עוצר לרגע כדי להידהם קצת לפני שאני משלם, ולפעמים אני ממש שואל את הקופאית: את בטוחה? כאילו, מה כבר לקחתי? והאישה היגעה רק שולפת מהקופה את הנייר המשתלשל עם הפירוט, נותנת לי אותו ותוקעת בי את מבטה המדויק של קרן מור בתפקידה המכונן כקופאית כוכבה – מבט שהוא שילוב מצמית של מצד אחד זלזול תהומי, ומצד שני בוז עמוק – ואני עובר על החשבונית מצרך-מצרך, וכאילו הכל נראה איכשהו סביר, חוץ מהשורה התחתונה.
המספר הבלתי אפשרי בגובהו הזה.
השבוע, לדעתי, שברתי שיא אישי כשקניתי חבילה של 200 גרם צנוברים ב-43 שקל. "כמה זה?!" פעיתי כשהקופאית נקבה בסכום, והיא אמרה לי, במילים אלו ממש: "43 שקל". "כמה?" התעקשתי. "43", היא התעקשה בחזרה – אם זה היה מיוזיקל היינו עוברים בשלב זה לשיר.
לא, חשבתי לעצמי, זה לא יכול להיות. חבילת צנוברים תמורת – מה, 12 דולר? הרגשתי צורך לדבר איתה על זה. לפרוק את אשר על ליבי. "כמה אמרת?" המשכתי בשיחה.
בשלב זה האנשים מאחוריי בתור התחילו לאבד סבלנות, אבל הם היו נחמדים מספיק כדי להסתפק בצרחות "נו, מה קורה?!" ו"סליחה, אולי אפשר לפתוח פה עוד קופה?!" ולכן שילמתי, לקחתי את הצנוברים שלי, ואני מתכוון למסגר ולתלות אותם על הקיר בסלון, כי מדובר להערכתי ביצירת אמנות עם איזה ערך אספני. בבוא היום אוריש אותם לילדיי.
עכשיו תגידו: מה אתה מתלונן על צנובר? צנובר זה דבר יקר, צריך לפצח אותם אחד-אחד וזה מלכלך את הידיים בשחור ובדבק אורנים, וחוץ מזה, תפסיק להכין פסטו וזהו, יש לזה צבע ירוק וטעם של מי פה, וחלאס. ואני אגיד לכם:
תגידו, קיבלתם לאחרונה חשבון חשמל? ארנונה? מים? והצלחתם לזהות אותם, או שהם היו כל כך שונים ממה שהתרגלתם עד שאמרתם לעצמכם: וואו, הם בטוח עשו משהו, זריקות או מתיחה או מה?
אתם מבינים את העיקרון; המחירים כאן הפכו, בשלב זה, כמעט קומיים במופרכותם. לא שייכים לכלום. מחירים מהחלל החיצון. ואנחנו לא רק שלא מדברים על זה – כי חטופים ומלחמה וביבי – אנחנו כבר קהים לזה; כמו מישהו שחוטף עוד ועוד מכות באותו מקום בגוף עד שהוא מפסיק להרגיש את המקום, ככה אנחנו. והמקום הוא הארנק.
אנחנו כבר קהים ליוקר המחיה המופרך כאן; כמו מישהו שחוטף עוד ועוד מכות באותו מקום בגוף עד שהוא מפסיק להרגיש את המקום, ככה אנחנו. והמקום הוא הארנק
אנחנו משלמים את המחירים. לא שאנחנו יודעים מהם; אחרי שניר ברקת פטר את המרכולים מהצורך לסמן מחיר, ואז חזר בו אבל המרכולים מצידם לא חזרו, אנחנו יודעים רק שהתשלום עוד ייוודע.
את ניר ברקת אני דווקא מבין; הוא רק זרוע ביצועית קטנה ומחוקת-אישיות של מדיניות ממשלתית שלפיה לא משלמים על כלום אף פעם – ואם יש מחיר, הוא לא משנה כי אחרים כבר ישלמו אותו.
זה מתחיל מראש ממשלה שלא משלם בעיקרון על כלום כבר עשרות שנים, ואין טעם לנסות בכלל לדבר איתו על תשלום. עזבו בקופה, במסעדה, בדוכן בשוק; ידוע שהאיש מסתובב בלי ארנק או מזומן, ושאמצעי התשלום היחיד שהוא נושא עליו קבוע הוא מיליארדר מזדמן, ואם אדלסון הולך לעולמו בשיבה כמעט טובה, תמיד יש את הפאליק הבא.
אבל שימו את הכסף בצד; האם נתניהו שילם אי פעם מחיר אישי או ציבורי? האם שילם על אחריותו לאסונות הבלתי נתפסים שקרו במשמרות שלו? האם שילם מחיר על אסון השריפה בכרמל? על אסון מירון? על ההסתה שהובילה לרצח רבין? על 7 באוקטובר? הצחקתם.
נתניהו מקפיד לעבור בקופה מבלי לשלם. לא חשוב בכלל מה היה המוצר ומה מחירו – בחיי אדם, בחיי אומה, בחיי דכל בית ישראל – נתניהו לא משלם אף פעם. מסנדוויץ' בדיוטי פרי ועד 1,163 ישראלים שנרצחו ב-7 באוקטובר, נתניהו לא חושב שהוא צריך לשלם. לכן אין סיכוי לוועדת חקירה ממלכתית; ועדה כזו, תיקח כמה זמן שתיקח, היא הקופאית שתעצור לבסוף את האחראים ותתבע תשלום.
אז לא תודה, ממש לא.
אין מחיר מסומן ל-7 באוקטובר, ומבחינת נתניהו וממשלתו, אסור שיהיה. הם פשוט לא מסוגלים לכרוך את מוחם סביב עצם הרעיון של אחריות ותשלום. רק תראו את אזובי הקיר טלי גוטליב, מירי רגב, מאי גולן ואיתמר בן גביר; גם הם מאמינים שאין יותר – בטח מהרגע שהפכו לנבחרי נתניהו – מחיר מסומן לעבירות פליליות לכאורה, ולכן אפשר לדרוס, לחשוף סודות מדינה, למנות שלא כחוק, להוציא דיבה – לכאורה, בטח לכאורה – בלי לשלם שום מחיר בכלל.
אין מחיר מסומן ל-7 באוקטובר, ומבחינת נתניהו וממשלתו, אסור שיהיה. הם פשוט לא מסוגלים לכרוך את מוחם סביב הרעיון של אחריות ותשלום
בינתיים זה מצליח להם, והם לא לבד; יש עוד ציבורים בישראל שאימצו את שיטת אין-מחיר. תנועת ההתנחלויות דאגה לא לשלם לאורך שנים ולחייב את כל השאר בהוצאות מימונה, אבטחתה וההתעסקות איתה. כשכבר נדרשה לשלם על החלטות שקיבלה – למשל לפנות מאחזים בלתי חוקיים – קם גיהינום מוחלט; מה, ממש לשלם? אנחנו?!
ועל הימנעותם האדוקה של מרבית האגפים החרדיים מהתשלום הנדרש על החיים כאן בשירות צבאי ולפעמים ביקר מכל – חיי הבנים והבנות – אין טעם להוסיף; הם, כזכור, יעדיפו למות ולא לשלם.
כך שבסוף, אלה תמיד אנחנו שמגיעים לקופה ונדרשים לפתוח ארנקים ולשלם על הכל ועל כולם, וגם על הנזקים שגרמו. האם יריב לוין, שר משפטים שמודיע שאינו מכיר בבכיר שופטי ישראל, ישלם מחיר? חלילה. אנחנו נשלם את מחיר השמצת והפקרת מערכת המשפט בישראל, בדיוק כמו שנשלם את מחיר שלטון הנצח של נתניהו בעוד אסונות המוניים וקרעים פנימיים.
אלה תמיד אנחנו בקופה. אלה הארנקים שלנו שנדרשים להיפתח. והמחירים בשיא כל הזמנים – מהמינימרקט השכונתי ועד החיים עצמם.
ואנחנו יודעים שאנשים נוספים מלבדנו יהיו מוכרחים להתחיל לשלם. ואנחנו יודעים שכדי שזה יקרה, נהיה מוכרחים לחזור ולסמן מחירים, וגם להתעקש על תשלום אחיד לכולם. וגם להביא למחירים שפויים.
נתחיל מראש הממשלה. נמשיך בצנובר.