שליחות דיפלומטית ומפגש בסרגוסה
יואנה הביטה בילדים המשחקים בחצר, בטודרוס הקטן שלמרגלותיה, בן הזקונים שנדמה שאך אתמול נולד. עיניה היו כאן, בחצר הבית שלה, אבל ליבה היה עם שלמה. היא דאגה. מדוע לא שלח לה עדיין איגרת או דרישת שלום בידי אחד הסוחרים הנודדים? בעיני רוחה היא ליוותה את כרכרתו במסעו צפונה, לבאיון שבדרום מערב צרפת, קרוב מאוד לגבול ספרד, על גדות האוקיינוס האטלנטי. את הנוף היתה יכולה לדמיין בקלות. את רוב הדרך הכירה היטב, מהמסעות שבהם הצטרפה לבעלה הנוסע ברחבי הארץ בכובעיו השונים, כרב, כנציג המלך, כגובה המסים מטעמו. האם נסע לאורך החוף בכרכרתו ויחצה במעבורת? האם הפליג לשם באונייה? במקום שנסע אליו, אותו שטח רחב ידיים הגובל באוקיינוס הנמצא בבעלותה של הממלכה האנגלית, לא היתה מעולם. היא לא היתה מתנגדת לראות שוב את הים. הים היה חלק מנוף ילדותה בברצלונה. היא התגעגעה לרחש שלו, לתחושת המרחב שאין לו סוף.
היא דאגה אבל הסתירה מילדיה את דאגתה. מדי ערב היא שרה להם את שיר הערש של ילדותה, ומדי ערב ענתה לשאלותיהם על אביהם וסיפרה להם ככל שדמיונה התיר לה לספר איך עוצרת מרכבתו של שלמה וסוסיה צונפים בקול, איך הוא יורד מתוכה לאחת האכסניות ללון, איך בקהילות היהודיות שהוא עובר בהן שמחים בבואו ומציעים לו לחם ובשר, מלבד הצידה לדרך שהכינו לו כאן בבית. אבא, היא סיפרה לילדים, יצא בשליחות המלך למסע ארוך, שהחל לפני יומיים, משימת תיווך עדינה שאת טיבה אין היא יודעת, כלומר, לא את הפרטים. את הרעיון הכללי הוא סיפר לה וגם הסביר את הרקע: האנגלים, על אף ניצחונותיהם הרבים בארבעים שנות מלחמתם עם צרפת, נואשו מכיבושה. ספרד שילמה את המחיר והפכה ליעדם הבא. זה שלוש שנים נלחם בצפון ספרד בנו של אדוארד השני, הנסיך ג'ון, דוכס לנקסטר. נישואיו לקתרינה, בתו של מלך קסטיליה, גרמו לו לשגות באשליה המתוקה שהכתר הקסטיליאני מגיע לו וכמעט מונח בכיסו. הנסיך ג'ון אינו מאיים על קיומה של הממלכה הקסטיליאנית, הבהיר לה שלמה, הוא לא חזק דיו לנצח, אבל המלך חואן קץ בהצקותיו הבלתי פוסקות בשלוש השנים האחרונות, שנגסו בתקציב המלוכה, ובהתייעצות עם שלמה חשב על פתרון ארוך טווח לבעיה.
ייעצתי לו, אמר לה שלמה, להציע לנסיך ג'ון פיוס, לשכנע אותו לוותר ולעזוב, בעזרת, ובכן, בעזרת הדברים המקובלים במשא ומתן כגון זה.
כמו, למשל? שאלה יואנה.
כסף, כמובן, אמר שלמה. כסף, הסכם שלום ושידוך.
שידוך?
כן. ליורש העצר. אין כמו שידוך פוליטי טוב לחיזוק יציבותו של קשר בין מדינות, חייך שלמה. שכנעתי את המלך, והוא החליט שאני אהיה נציגו בטוויית ההסכם הזה. לצערי, איאלץ להיעדר מבורגוס שבועות אחדים. אולי חודשים.
יורש העצר רק בן אחת עשרה, הזכירה לו יואנה, כאילו לא ידע. שניהם הרי השתתפו בשמחת הלידה שלו, שהתקיימה, איך לא, בבורגוס, העיר האהובה על המלך חואן ומשפחתו. יואנה זכרה היטב את החגיגות הגדולות, ואת דאגתו של שלמה למציאת המימון לחגיגות הללו, בעזרת המסים שהוא אחראי על גבייתם. אם תצליח שליחותו הדיפלומטית, יהיה צורך למצוא מקורות מימון נוספים לשוחד הכספי שישולם לאנגליה, ולהוצאות החתונה המפוארת שתיערך בפלנסיה, לא רחוק מבורגוס, בין אנריקה יורש העצר לקתרינה בת העשרים, בתו של ג'ון דוכס לנקסטר.
מילא שאני אתגעגע אליך, חייכה יואנה בעצב, אבל מה יעשה בלעדיך המלך חואן כל התקופה הזו?
חודש עבר וגם חודשיים ושלושה מאז יצא שלמה למסעו. ליבה של יואנה ניבא לה רעות. מדוע מתעכב שלמה כל כך? היא חיפשה סוחרים ונוסעים שחזרו ממסעות צפונה, גיששה וביררה, אך לשווא. איש מהם לא נתקל בשלמה וגם לא שמע שמועה על שאירע לו. ויום אחד הגיע לביתה סוחר יהודי מברצלונה, איש גבה קומה ושמו יעקב. מצחו היה חרוש קמטים ועיניו יגעות מנדודים. שמעתי שאת מבקשת לדעת מה קרה לבעלך, אמר לה הסוחר. אכן כן, אמרה לו יואנה וליבה הלם בחוזקה. האם פגשת אותו במסעותיך? האם עברת דרך באיון, והזדמנת לחצרו של בנו של מלך אנגליה השוהה שם?
האיש שתק מעט. פניו הסגירו אמת שיואנה חששה ממנה. כשדיבר היתה בקולו איזו קלילות מעושה, כאילו הוא מנסה להמעיט בחומרת המידע שברשותו. כן, עברתי שם. מכרתי סחורות בחצר מלך אנגליה ושם שמעתי שהם מעכבים שליח חשוב של מלך ספרד. שליח יהודי. מה פירוש "מעכבים"? מעכבים, חייך הסוחר חיוך עגום, יכול להיות כל דבר, מאירוח מפואר בארמון, ועד המתנה חסרת מועד סיום במרתף ממרתפי האסירים. הנסיך ג'ון, כפי שוודאי ידוע לגברתי, הוא איש מהיר חימה, אמר הסוחר, ויש לו השיטות שלו.
אבל הוא שגרירו של מלך ספרד. הוא אורח המלך, החלה יואנה לומר. אבל יעקב הסוחר קטע אותה: אל תדאגי, גבירה נכבדה. אין לי ספק שבזמן שאנחנו יושבים פה, בעלך כבר שוחרר. אני מניח שסכום כסף מסוים עבר מיד ליד. הסוחר לא חייך, יואנה לא חייכה. לא הכסף הוא שהדאיג אותה אלא מאסרו של בעלה וגחמותיו של מלך טיפש.
שבוע אחר כך הגיע מכתב משלמה, ויואנה נשמה לרווחה. היא קראה בו את געגועיו אליה ולילדים. את צערו על שבפורים לא יצליח לקרוא במגילה כשרה. שפתו היתה נאה ומלאת פאתוס: "וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה החיסרון וההפסד לנפשי משלמות המצוות הראויות לה, בשבתי בדד מחוץ למחנה שכינה לוויה וישראל, ואף למצוות יחיד כברכות הטעונות כוס קדושא ואבדלתא, לא זכיתי ה' יודע כמה זמנין".
אפילו כוס לקידוש ולהבדלה לא היו לו. האם לא פגש יהודים במסעו? שלמה לא כתב דבר על מאסר ועל סחטנות אבל יואנה הבינה: הסיבה לעיכוב הגדול, לריחוק מיהודים, לכך שבעלה הרב מצא עצמו בניכר בלי מגילה כשרה לקרוא בה בפורים, היא תאוות הבצע של הנסיך שבעלה נשלח אליו. המכתב הרגיע אותה, ונותר לה רק לקוות שבעקבות המכתב יופיע במהרה גם כותבו בריא ושלם.
ואמנם, שלושה שבועות לאחר מכן חזר שלמה ובפיו בשורה: שליחותו הושלמה בהצלחה. יהיה שידוך, תהיה חגיגת נישואים. הממלכה ניצלה. אתה בסדר? אתה בריא ושלם? שאלה אשתו, ששלומו של בעלה עניין אותה יותר משליחותו הפוליטית. אני בסדר גמור, הבטיח שלמה, ולא סיפר מאומה על מה שעבר. לחתונה המלכותית אתה לוקח אותי איתך, קבעה יואנה. היא תמצא את הדרך לשאול אותו על המאסר בהמשך.
את בטוחה שאת רוצה לבוא? התפלא שלמה. הם ייאלצו אותך לרקוד, יכריחו אותך לשתות יין אסור.
יואנה הנהנה. רוצה בהחלט. את דבריו על יינם של הגויים תוסיף ותזכור עוד שנים רבות אחר כך.
האם הצטרפה יואנה לשלמה בחתונת יורש העצר עם קתרינה האנגליה? זאת לא נדע, אבל בחתונה אחרת, יהודית ושמֵחה, היא השתתפה בלי שום ספק.
בן אלוה? בן אלוה? והרי ישו קורא לעצמו "בן אדם" בכל ספרי האוונגליון, לפחות שמונים פעמים. האמן לי, מניתים אחד אחד.
שלמה הביט בבן שיחו בהשתאות. עברת על האוונגליון?
כמובן, ענה לו ר' חסדאי קרשקש. פניו האירו באור יקרות. מעולם לא ראה אותו שלמה שמח כביום חתונת בנו יחידו. למרות השמחה והטִרדה, לא היה יכול להימנע מלהחליף עם הרב החשוב מחשבות ותהיות שהיו לו.
בוודאי שקראתי, קראתי את כולו. דף אחר דף, הבל אחר הבל, כל ההבלים שכתובים שם. אנשים רבים כל כך טועים בימים אלה שחייב הייתי לקרוא ולהבין דברים לאשורם, או, אם תרצה, על עקמומיותם.
אם כך, מדוע הם קוראים לו בן האלוהים? הִקשה אדם צעיר שהקשיב לשיחתם של ר' שלמה ור' חסדאי.
זה דווקא פשוט מאוד, ענה הרב. ישו חשב את עצמו לנביא, ובן אלוהים הוא כינוי רווח לנביא. הוא מעולם לא טעה לחשוב שהוא בן אלוה ממש, רק תלמידיו שבאו אחריו השתבשו בזה, ובכוונה, שהרי למביני כתבי הקודש ידוע תואר השם החביב "בן", כמו "בנים אתם לה' אלוהיכם", ודוד המלך גם הוא כתב על עצמו בספר התהילים "ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילידתיך".
שלמה חייך בהנאה. הוא סרק במבטו את החצר הגדולה, מלאת החוגגים, וחיפש את יואנה. הוא ראה אותה משוחחת בהתלהבות עם חברתה הוותיקה טולוסנה. זמן רב לא נפגשו השתיים. פניה של טולוסנה היו עצובות. בעלה חלה לפתע במחלה קשה, תספר לו יואנה כשישובו לביתם, הרופאים מעריכים שלא נותר לו עוד זמן רב לחיות.
יואנה לא ישנה שני לילות לפני הנסיעה. האם ירצה שלמה לקחת מספריו? האם עליהם להצטייד גם בשמיכות? ההתרגשות גאתה בה ולא הניחה לה לישון. היו פרטים רבים כל כך לדאוג להם. לילדים שיישארו פה עם המטפלת והמשרתים, לבגדים שלה ושל שלמה שעליה לארוז לדרך, לתכשיטים. הם יישארו שם עד אחרי שבת החתן, כשלושה ימים שלמים ועוד יומיים לכל כיוון של המסע עצמו. וטולוסנה, חברתה! לא היה לה ספק שתגיע אף היא לחתונה החשובה. כמה התגעגעה אליה.
את שמו של רבי חסדאי הכירה יואנה עוד בילדותה, כשנישא בהערצה בפי הוריה ושאר אנשי ברצלונה עירהּ. ר' חסדאי השיא את בנו יחידו, והם הוזמנו לחתונה שתתקיים בעירו, סרגוסה, כמחצית הדרך מבורגוס לברצלונה. היא ידעה לא בזכותה ההזמנה, אלא בזכות שלמה אישהּ, המוזמן לכל אירוע חשוב בעולם היהודי. וחתונת בנו יחידו של ר' חסדאי היא בהחלט אירוע חשוב. כמה סקרנית היא לפגוש את גדולי הדור, את נשיהם. אחדות מהן הכירה, אחדות מהן תפגוש בפעם הראשונה. אילו מתכשיטיה תיקח איתה? היא לא רצתה לנקר עיניים, אבל גם לא רצתה לבייש את שלמה בהופעה שאינה מכובדת. המחשבות העסיקו אותה הלוך וחזור, ורק לפנות בוקר נרדמה סוף סוף לשעות ספורות.
הדרך היתה נעימה, ומזג האוויר היה קיצי אבל לא חם מדי. בסוף המסע הארוך הגיעו יואנה ושלמה לאכסניה רחבת ידיים בתוך השכונה היהודית. את החופה והקידושים, סיפר לה שלמה, יסדר הרב יצחק בן ששת, חברו הטוב של אבי החתן. הוא ור' חסדאי הם מחשובי תלמידי החכמים שחיים עמנו. זכות היא להשתתף בחתונה כזו, אמר.
לימים תשוב יואנה ותיזכר בחתונה היפה והשמחה, ביטוי אחרון לקהילה בוטחת ורגועה, שמחה בחלקה ותוססת, הבזק של שפע ואור בטרם תרעד האדמה ועולמם יתהפך על פיו.
היתה זו שעת אחר צהריים נעימה. חצר בית הכנסת והגן שלצידו מלאו באורחים, החופה נמתחה, מקושטת, בפינת החצר, אנשים ונשים שוחחו זה עם זה בקבוצות קטנות. פני הכלה נראו עדינות, היא צעירה כל כך! והחתן נראה לא הרבה מבוגר ממנה. לשניהם היו תלתלים שחורים, עיניים בורקות וחיוך ביישני. ראית כמה דומים החתן והכלה זה לזה? לחשה יואנה לשלמה, אבל הוא טרוד היה בשיחה ערנית עם אחד הנוכחים רגע, הרי זה רבי חסדאי עצמו. שלום לך, רבנית צעירה ונכבדה, חייך ר' חסדאי אליה, והרי אני זוכר אותך ילדה קטנה משחקת בחצר בית הכנסת בברצלונה. הכרתי היטב את אביך. תודה שבאתם להשתתף בשמחתנו הגדולה. האם פגשת כבר את רעייתי?
ברכות ה' עליכם, יואנה הנרגשת הרכינה ראש, אשמח לפגוש אותה. אבל שלמה לא התעניין בנימוסים ובמחוות המשפחתיות, הוא רצה להמשיך בשיחה עם הרב חסדאי. שמעתי, אמר לו, שאתה עסוק בכתיבתה של איזו איגרת.
אכן, שמעת היטב. כתבתי איגרת ארוכה עבור תועי הדרך, הטועים והמטעים.
כוונתך לנטבלים לנצרות, אמר שלמה, והזמין בתנועת יד, ברמז, את ידידו הצעיר, ר' יהושע הלורקי, להצטרף לשיחה. פניו של יהושע היו חמורות סבר.
אמת, ענה ר' חסדאי. מאז התהלך בבורגוס עירך המשומד אבנר מבורגוס, שם רשעים ירקב, נפלו עוד רבים חללים על מזבח האמונה הטועה והשטותית הזו.
והיד עוד נטויה, אמר שלמה בעצב. לשיחה הצטרף כעת אדם שלישי, בן סביליה. לא נעים להיות יהודי בסביליה בימים אלה, סיפר, כשנוצרים רבים ברחובות נושאים בליבם את דרשותיו מלאות השטנה של הכומר פרננדו מרטינז נגד היהודים. דרשותיו הולכות ומחריפות, הולכות ומקצינות, ואיש אינו משתיק אותו. אני תוהה לאן כל זה יוביל. סלח לי הרב שאני מעכיר מעט את יום שמחת נישואי בנך, אבל מנהיגי הציבור היהודי בספרד אתם, ועליכם לדעת את הנעשה בה.
שמעתי על כך, אמר שלמה, אבל לא ידעתי שהדברים כה חמורים.
כי לא ייטוש ה' עמו, אמר ר' חסדאי. אל נא ייפלו פניכם. אלוהים שזיכה אותי להכניס את בני לחופתו יושיע גם את עמו מיד צר.
שלמה לא היה יכול להימנע מלחשוב על המשך הפסוק "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". את נחלתו הרי עזב, ואת עמו הגלה לארצות נוכרים. כשם שנטש את נחלתו, אולי יעזוב גם את עמו? זאת בהנחה שעמו לא יעזוב אותו לפני כן. רבים כל כך הם המתנצרים היום.
הוא דחה מעליו את ההרהורים הקשים, והתבונן בנגנים המלווים את הכלה ואת החתן לחופתם.
החופה התנהלה כדרכן של חופות, והשמחה נמהלה בעצב על שבירת הכוס, על חורבן ירושלים והמקדש ועל חיי הגלות שלעתים נשכחים ולעתים מזכירים את עצמם בכל כאבם וייסוריהם.
ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה, אמר ר' חסדאי בבית הכנסת הגדול של סרגוסה עירו, והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה, והיטיבך והרבך מאבותיך. הפסוקים האלה מספר דברים טרם התקיימו. אני מזכיר את זה לכם, ידידי וקרובי, קהל קדוש. עודנו בגלות. המשיח, בניגוד למקובל בארץ הזו, עדיין לא הגיע, וכשיגיע, עיסוקו המרכזי יהיה לגאול אותנו: הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים אשר הלכו שם וקיבצתי אותם מסביב והבאתי אותם על אדמתם ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, נאמר בדברי הנביא יחזקאל. אנחנו עוד לא בארצנו, אנחנו בגלות. אויבינו אמנם לא נותנים לנו לשכוח זאת, אבל הבה נזכור זאת גם אנו. המשיח לא בא עדיין, המשיח האמיתי בוא יבוא. אל נא נתייאש. אספרה דיאס, פור בר מרביאס, צפה לימים טובים, לראות נסים.
אמן, ענו לו שומעיו. אמן ואמן. מי ייתן ונזכה.
ימים רבים אחר כך עוד תזכור יואנה את שמחת הכלולות הזו. את סרגוסה היפה, את שמחת ההורים ובנם החתן, את מאור פניהם של בני הקהילה המארחת, את השיחות המרתקות של שלמה וחבריו, שבניצוחו של רבם ר' חסדאי השיבו לשאלותיהם של הצעירים בחבורה, דוחים בטיעון אחרי טיעון את אמונותיהם ואת תפיסותיהם של הנוצרים. לא קל להם, אמר לה שלמה בדרכם הביתה. אנחנו היהודים חיים בספרד בתוך בועה משלנו. מדי פעם נחתך הקרום הדק של הבועה הזו בסכין, והפצע צורב בכולנו.
אמר ולא ידע מה אמר.
יואנה תזכור את דבריו, ובעתיד תחפש מענה לשאלותיה אצל ר' חסדאי קרשקש בעצמו. ובינתיים עוברים ימים רגילים של חזרה לשגרה, עד שהימים הרגילים נעלמים לבלי שוב, וידיעות קשות מתחילות להגיע.
בליל תשעה באוקטובר 1390 שהתה משפחת המלוכה בבורגוס. בחצות הלילה נשמעה דפיקה חזקה על דלת ביתם של שלמה ויואנה. המלך חואן מת, אמר השליח. העננה שירדה לשכון על פניו של שלמה מאז אותו רגע לא סרה ממנו ימים רבים. חברו הטוב ובעל בריתו, האיש שהיתה לו השפעה רבה כל כך על חייו, הסתלק מהעולם. ויהודי בורגוס, מה יהיה עליהם.
שיחת מסרונים
רות: אגב, הבנת למה שלמה לא יכול לעשות קידוש והבדלה כראוי במסעותיו בחצרות המלכים?
רפי: כי לא היה לו יין?
רות: נו באמת. בחצר המלך חסר יין?
רפי: צודקת. אז למה באמת?
רות: יין נוכרים אסור בשתייה, אפילו סתם יין שלהם, בגלל החשש מ"יין נסך" - כלומר, יין של עבודה זרה.
רפי: איזו אירוניה.
רות: (אייקון של חיוך, אייקון של דמעה).
רפי: רפואה שלמה לשמחה ולאמך. אני משתתף בצערך. אם הייתי דתי, הייתי מתפלל למענם.
רות: אני ריאלית. תפילות לא יועילו כאן. המצב לא הפיך. תודה על המידע.
"פרעות חמורות מגירוש"
הבחור שעבר לגור עם שמחה מדווח שהוא די בסדר. הוא אומר איתו תהילים. הוא עוזר לו להתקלח ולהתלבש.
מה הוא עושה בשאר הזמן? אני שואלת.
שום דבר, עונה הבחור ביושר.
תוציא אותו קצת למרפסת, אני מבקשת, כשיש שמש טובה. ואז אני שואלת אותו אם שמחה שואל עלי.
לא, עונה הבחור. אף פעם.
את נקיפות המצפון שלי על נטישתי את שמחה אני משקיטה בזיכרון דודתי שרה, שנפטרה לפני שנים אחדות. ישראל, בעלה, נדרס בתאונת דרכים קשה. חוט השדרה נפגע, וגם הראש. אחרי שלושה חודשים בבית החולים חזר הביתה כצמח. שבועיים אחר כך מצאה לו שרה מוסד מתאים, והכניסה אותו אליו, תוך התעלמות מוחלטת מצקצוקי הסביבה. היא עצמה נפטרה מסרטן שנים לא רבות אחר כך.
אתה חושב שהיא היתה צריכה להשאיר אותו בבית, שאלתי את שמחה כשדודה שרה העבירה את ישראל למוסד הסיעודי. לא, אני חושב שהיא עשתה בדיוק מה שנכון וטוב לה, ענה לי שמחה באותם הימים. זכותו של אדם לחיות. בהינתן השנים המועטות שנותרו לה לחיות דודה שרה נפטרה מסרטן בגיל 72 שמחה כנראה צדק.
כמה שאני מתגעגעת לשמחה החכם והישָן.
תיבת הדואר האלקטרוני מציפה אותי בפרסומות: שעון ימים לחולי אלצהיימר. הממזרים, הם מאתרים מילות מפתח בתכתובות שלי, והפרסומות - בהתאם. מצד שני, שעון שמסומנים בו הימים הוא רעיון בכלל לא רע למי שאיבד את חשבון הימים ולא זוכר אם שבת היום או חג.
"האם הבעל שחי איתך בבית היום הוא האיש שהתחתנת איתו?" כותב לי רפי בכנות אכזרית בתשובה למייל הקודם שלי. "אל תשקרי לעצמך. ומה חש שלמה הלוי כלפי היהדות? אולי הוא חש שהיא בגדה בו? אולי היא איבדה מזוהרה, נוכח הנצרות השלטת, האופנתית והמעודכנת? אני מזכיר לך שהוא חי בעולם שבו הנוצרים מצליחים והיהודים נרדפים, סוג ב'. אולי נמאס לו להשתייך לסוג ב'. בחיי הארוכים כבר ראיתי דברים כאלה".
"בחייך הארוכים", אני משיבה לו ומוסיפה את הריגשון הכי קרוב לקריצה אירונית שאני מוצאת, ללמד שאיני כועסת על החירות שהתיר לעצמו לדבר איתי ביושר ושנחמד לי לעקוץ אותו קלות. בחור שיכול להיות הבן שלי - נו באמת!
אני מקלידה בחדרון הקטן שהוקצה לי ליד חדר השינה של אמא שלי. "אפשר לחשוב כמה ארוכים. בן כמה אתה? בן שלושים בערך, לא?" עם הטיעון המרכזי שלו אני לא מתווכחת. הוא עלה על נקודה, ללא ספק. המחשבה הזו מקלה עלי מעט את נטישתי. אני סוגרת את המחשב ומנסה למצוא לעצמי תנוחה נוחה במיטה הצרה. מהחדר השני אני שומעת את נשימותיה הכבדות של אמא שלי. החלטתי נכון, אני חושבת, אבל לא מצליחה להירדם.
מכיוון שנדודי השינה מוכרים לי היטב, אני עוברת לתרגולת הלילה הקבועה: גלישה במחשב הנייד, שאורו מוחשך למחצה, קוראת כל מה שאני יכולה להניח עליו את ידַי ברשת: "בורגוס", "סרגוסה", "אראגון", "ר' חסדאי קרשקש", "ר' יצחק בר ששת". אני מגיעה לאתר שמספק סרטונים קצרים על כל מקום שהנחת עליו את הסמן. מצוין! אני חושבת. טוב מראה עיניים. אני מניחה את סמן העכבר על בורגוס. אני צריכה לראות איפה חיה יואנה. אלא שמראה העיר ניבט לשניות אחדות בלבד. רוב שתי הדקות של הסיור הקצר הוא ביקור בקתדרלה הגדולה של בורגוס, בדיוק המקום שיואנה סירבה להיכנס אליו. אלך בעקבותיה. לא בא לי להיכנס לשם.
אפשר לקבוע כי בפרעות שנת קנ"א באה לידי ביטוי החלטת הכנסייה לעקור את הנוכחות היהודית בחצי האי האיברי, והמטרה הזאת הושגה בגירוש ספרד. הגורם העיקרי שבלם את הכנסייה בהגשמת מטרתה היה האינטרס החומרי של המלכים. הם ראו בקהילות ישראל גורם כלכלי ותרבותי חיובי שאין לו תחליף, ומקור מרכזי להכנסות. לכן מיהר מלך אראגון לשקם את הריסות הקהילות שנפגעו בפרעות קנ"א, ומינה לתפקיד הזה את הרב חסדאי קרשקש, וזהו גם ההסבר לכך שאחרי הפרעות באה תקופה של רגיעה יחסית. בדיעבד התברר שזה היה השקט שלפני הסערה. המנהיגות היהודית הבינה זאת והכינה את עצמה על ידי ביצור כוח העמידה הרוחנית של הקהילות, ומפעלו הרוחני של הרב חסדאי קרשקש מקבל את משמעותו על רקע זה.
אני ממשיכה לקרוא את כל מאמרו של אליעזר שביד על ר' חסדאי. המאמר מקדים את המאורעות שעוד לא קראתי עליהם בפירוט: פרעות קנ"א. וגירוש ספרד. בפרעות קנ"א איבד ר' חסדאי קרשקש את בנו החתן, וכתב עליו קינה גדולה. זה הבן שבחתונתו היו שלמה ויואנה.
גירוש ספרד! מה שמחכה ליהודים האלה מאה שנים אחר כך, אני חושבת לפני שאני נרדמת. יואנה כבר לא תחיה כשאיזבלה ופרדיננד יצוו על הגירוש הגדול, מהטראומות הנוראות ביותר בתולדות עם ישראל. לפחות זה נחסך ממנה, ובמחשבה הזו אני שוקעת בשינה עמוקה. אני חולמת שמישהו מגרש אותי מהבית שלי, שנראה כמו הבית של אמא בירושלים, שאותו עזבה כשעברה לבית יעל. במייל שאני מקבלת מרפי בחלום נכתב: "פרעות חמורות מגירוש".
פליט (בורגוס, 1391)
זו היתה שעת אחר צהריים מאוחרת, נעימה מאוד, לא חמה מדי, לא קרירה, מהסוג הטוב שלמזג האוויר של בורגוס בתחילת חודש יולי יש להציע בשפע. יואנה ישבה על ספסל אבן בכיכר הרובע היהודי של בורגוס, מחוץ לביתה, והתבוננה בילדיה המשחקים. לידה ישב טודרוס הקטן, והשתעשע בקוביית עץ שהכין למענו אחד המשרתים. יואנה חייכה חיוך רחב, ספק לעצמה ספק לתינוקה, שמלמל לעצמו מילים של תינוקות חסרי דאגה, כששער החצר נפתח לפתע בפתאומיות, ואיזבלה נכנסה דרכו במרוצה. גבירתי, גבירתי, האדון הרב ביקש למסור שהוא מגיע עם אורח. שצריך לחמם מים מיד, ושכדאי להשכיב את הילדים מוקדם, עוד לפני שהוא מגיע עם האורח. הוא שלח לכאן סוס עם שליח, להודיע. זה דחוף, הוא אמר. דחוף מאוד.
אבל עוד אור בחוץ, תמהה יואנה. ובכל זאת מילאה את בקשת בעלה, קראה לילדים המאוכזבים, ושלחה אותם לאומנת שלהם. האורח הזה, חשבה, שלמה לא רוצה שהילדים יפגשו אותו. מעניין מדוע. היא נכנסה הביתה ונתנה את ההוראות הנדרשות.
כעבור שעה בערך הבית היה שקט. בחדר הרחצה חיכתה גיגית גדולה עם מים חמים, ובמטבח קערת מזון חם שכוסה היטב לבל יתקרר. דלת הכניסה נפתחה לאט. שלמה עמד שם, תומך בשתי ידיו באדם נוסף, שבקושי עמד על רגליו.
אל תיבהלי, יואנה, אמר שלמה. בגדיו של האורח היו קרועים ומלוכלכים, ראשו זב דם. שמו היה אלעזר בן שמואל. נולד בסביליה וחי בה כל ימיו. במקצועו היה כורם ויינן. שכניו, חבריו, הוריו וגם אשתו ושני בניו הקטנים נשחטו מול עיניו. פלא שנשאר שפוי. הצליח לחמוק רק מפני שמעניו ורוצחי ילדיו גילו את מרתף היינות בביתו, ושכחו להשלים את מלאכתם איתו. אלעזר הצליח להגיע לבית הכנסת של בורגוס, ושם, בפתח, קרס. המתפללים השקו אותו במים ובקצת יין. הוא התאושש מעט עד שהצליח לעמוד שוב על רגליו ולהתלוות לרב הקהילה, שראה לעצמו חובה לדאוג לאיש, ובעיקר ביקש לשמוע מפיו פרטים על מה שקרה בסביליה. שלמה זכר היטב את העדות ששמע בחתונת בנו של ר' חסדאי על עבודתו היסודית של פרננדו מרטינז, המטיף הנוצרי: בשלוש עשרה השנים האחרונות הוא עולה על הבמה בקתדרלה של סביליה ודורש את דרשותיו נוטפות הארס נגד היהודים. לפני חודשים אחדים מונה לבישוף של סביליה. לבו של שלמה ניבא לו רעות. הוא המתין לעדותו של הפליט, וחשש ממנה, אבל קשה לומר שהופתע. מאז מותו של המלך חואן המצב היה בלתי יציב. על מועצת המלוכה השתלטו אנשי הדת, והטו את הכף לטובתם, ונגד היהודים, כמובן. המלך אנריקה היה צעיר מדי, וחלש. זו הבעיה.
הכנתי את כל הדרוש, ענתה יואנה, קולה השקט והמאופק מסתיר את בהלתה ממראהו הנורא של האורח שלהם. אביא בגדים נקיים עבור האדון, ואניח אותם בחדר הרחצה.
שאלות רבות היו לה. ליבה ניבא לה רעות. פחד נסתר ששכן עד עכשיו עמוק בליבה, מכוסה ומודחק, פרץ בבת אחת מעל פני השטח. היא הביטה בעיניו של שלמה. הוא נראה מודאג ומיוסר. מה סיפר לו האיש בדרכם לכאן? בזמן שהאיש התרחץ היו להם כמה דקות לשוחח, אבל שלמה שתק. פניו סיפרו לה את הסיפור שפחדה לשמוע, סיפור ששעה קלה לאחר מכן, כששלושתם ישבו ליד שולחן האוכל הגדול, שמעו בפירוט רב. האיש אכל מהר, כאדם שכמה ימים לא בא אוכל אל פיו, אבל שלמה ויואנה בקושי נגעו במזון שבצלחתם. הם הביטו באיש הסועד את לבו, בדמעות שזלגו על פניו תוך כדי ארוחתו, והמתינו עד שיוכל לספר להם את סיפורו.
קולו של אלעזר רעד בדברו. רציתי לחצות את הים, לעזוב את הארץ המקוללת הזו, אבל היציאה מסביליה לכיוון הים היתה חסומה בפורעים. רק היציאה לכוון קורודבה היתה פתוחה. גנבתי סוס ורכבתי עליו חלק מהדרך, את החלק האחר עשיתי ברגל. כשהגעתי לקורדובה הבנתי שהיא לא רחוקה מספיק, הפרעות יגיעו גם לשם, ולכן המשכתי במנוסתי. הגעתי לטולדו ועדיין חששתי, אז החלטתי להמשיך צפונה לבורגוס. אולי לכאן הפורעים לא יגיעו. בלילה הלכתי וביום מצאתי מקומות מסתור וישנתי. לבית הכנסת של בורגוס הגעתי בשארית כוחותי.
את כל אלה סיפר לשלמה וליואנה אחרי שאכל והתרחץ, אחרי שהילדים הקטנים שכבו לישון. השלושה ישבו לאור הנר והקשיבו לסיפורי הזוועה. יואנה ראתה את שלמה נושך את שפתיו, והיא עצמה לא הצליחה לעצור את זרם דמעותיה. הם הכריחו אנשים להתנצר, סיפר אלעזר. הם איימו עליהם בשחיטה אם לא יעשו כן, ליוו אותם לכנסייה, ושם מול חיילים חמושים הִזו עליהם את מי ההטבלה. נתנו להם שם חדש.
אני לא הסכמתי, מלמל. סירבתי לבריונים, ולכן שחטו את אשתי ואת ילדַי כדי שאראה אותם עושים זאת לפני שאמות בעצמי. חבל שלא מתִּי. אולי טעיתי. אולי הייתי צריך להסכים.
יואנה פרשה בשלב מסוים לחדרה, ושלמה נשאר ער עם הפליט כל הלילה, מנסה לנחם אותו, ולבסוף קורע קריעה בבגדיו. אבֵל אתה, אמר לו רבה של בורגוס, עליך לשבת שבעה. אני מקווה ומתפלל שיביאו את יקיריך לקבר ישראל.
עננה ירדה על הבית. יואנה הסתובבה בין החדרים, נתנה הוראות למשרתת ולטבחית, שוחחה עם הילדים בקול רפה, אבל חשה כאילו היא בתוך חלום או הזיה. כמה זמן ייקח עד שהחרב תגיע לבורגוס? זו השאלה שריחפה מעל ראשיה וראשי ילדיה ובעלה, שכניה ושכנותיה.
כשבועיים לאחר מכן הגיעו לבורגוס השמועות על הפרעות בטולדו ובוולנסיה, עיר נמל מזרחית לטולדו. הגיעו ידיעות נוראות על רצח הרב יהודה נכד הרא"ש, ראש ישיבת טולדו, ועל בריחתו של יהודה אברבנאל לפורטוגל. טולדו קרובה מסביליה. מתי יגיעו הפורעים לבורגוס? חרדה גדולה היתה באוויר. שלמה הלך והבין שהסיכוי שבורגוס תינצל משטף הפרעות כמעט לא קיים. עיר חשובה היתה בורגוס, יהודיה היו חשובים למלך. אבל מאז מותו דברים השתנו. המלך הנוכחי היה צעיר וחלש. מה עושים? האם אפשר למנוע את הבאות? האם אפשר להיערך לקראתן?
את הימים והשעות הבאים הקדיש שלמה רק לכך. שמועות חשובות הגיעו אליו מסרגוסה, מטרגונה וממקומות אחרים שבהם יהודי העיר מתכוננים לפרעות, מחפשים הגנה במצודות ומאחורי חומות בטוחות. גם לבורגוס מצודה, ידע שלמה. אמנם מאז מלחמת הירושה בין האחים ב-1369 ביצוריה פרוצים במקומות אחדים, ואיש לא טרח לשקם אותם מאז, ובכל זאת מצודה מספקת הגנה, ואפשר לנסות לסתום את הפרצות. הוא יעשה כמיטב יכולתו. ישכור אנשים, ינסה לתקן, ישכור חיילים להגן עליהם. ימים ולילות הוא הקדיש לאפשרויות ההגנה וההצלה של יהודי עירו, עד שערב אחד נכנס הביתה עייף ומותש, אבל אופטימי. המצודה לרשותנו, אמר ליואנה. היא גדולה, יכולה להכיל בתוכה את כל יהודי בורגוס, ובעזרת צבא מתאים תהיה לנו הגנה והפורעים לא יצליחו לחדור ולפגוע.
אכן, הקלה גדולה. קון לה אספרנסה טודו סה אלקנסה, בעזרת תקווה משיגים הכול, אמרה יואנה. אבל לא רק תקווה כאן, אלא מאמצים רבים ומסירות ללא גבול. היא העריצה את בעלה על כל אלה. בעלה נלחם כארי על חיי קהילתו. הוא קיבל אישור להכניס למצודה את מאתיים וחמישים משפחות יהודי העיר. הם שמעו שגם יהודי סרגוסה הבינו שכָּלתה הרעה ועליהם להתכונן. ר' חסדאי קרשקש הצליח לשכור פלוגות של חיילים לצורך הגנה. שלמה החליט שגם הוא ינהג כמוהו. הוא שלח שליחים ושיחד את רודריגז, הקצין שעבד איתו כבר שנים אחדות במסעותיו לאיסוף המסים. רודריגז הנאמן השיג לשלמה פלוגת חיילים נוספת משלו. לא מקצוענים, כמובן. החיילים האלה היו כפריים, שבחרו במקצוע הזה. כשלא היתה מלחמה הם עיבדו את שדותיהם. הם האמינו לשלמה שיעמוד במילתו. הם הזדקקו לכסף שלו, ויעשו מה שמפקדם רודריגז יאמר להם לעשות.
עיניו של שלמה היו אדומות מלילות ללא שינה, מימים של אגירת מזון ושל הצטיידות בנשק. הוא נתן הוראות, נסע וחזר. הוא וחבריו עשו כל שהיה בידם. שלושה שבועות עמדו לרשותה של הקהילה היהודית בבורגוס, שלושה שבועות שנוצלו להתארגנות שבזמן אמת לא הועילה במאום. ביום שלישי בשבוע, בבוקר תשעה באב, נעמדו הפורעים בשעריה של בורגוס, הפרצות שלא תוקנו במצודה אפשרו להם לחדור פנימה, ודבר לא עצר אותם.
שיחת מסרונים
רות: אתה מאמין שזה קרה ממש בתשעה באב? איך תמיד הכול קורה בדיוק בתשעה באב?
רפי: לא מאמין במיסטיקה. ההיסטוריונים יודעים לארגן תאריכים סמליים, כשהם רוצים.
רות: אבל הנה, טעות בידך, בדקתי באפליקציה שממירה תאריכים את התאריך הלועזי שמציין בער עצמו. יוצא לי בול בתשעה באב. מה תגיד על זה?
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
חיותה דויטש, דוד יעקבסון / אשת הרב, אשת הבישוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך ממונה: עמיחי ברהולץ
עורך הלשון: ישי פלג
עיצוב הכריכה: eBookPro
עיצוב הכריכה העברית: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
מפת ספרד: Shutterstock
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
