החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 13-
"רגע, אני קצת מבולבל. למה כדי לנהל את בית הקפה של דודה דוט את צריכה לעשות מהפך שלם לאישיות שלך?"
ג'יני צנחה עם הבטן על המיטה בנהמה, ואז מצאה את דרכה החוצה בין כל הכריות וגילתה את פניו של אחיה נועצות בה מבט ממסך הטלפון.
"כי לא באתי לכאן רק בשביל הבית קפה, בן. באתי בשביל... בשביל..."
היא התגלגלה על גבה ולקחה איתה את הטלפון ואת אחיה עם הפרצוף התוהה. היה לה קשה להסביר את זה עכשיו כשבן הסתכל עליה ככה, אבל היו לה סיבות, לעזאזל.
"באתי לכאן בשביל חיים חדשים. חיים בקצב רגוע יותר, אתה יודע. חיים פחות רגילים... או משהו כזה."
הוא נשף בקול. "את מחפשת משהו שלא באמת קיים."
"אני אמות אם אשאר בחיים הקודמים שלי, בנט! אתה רוצה שאני אתפגר כמו מרווין?"
"אוקיי, א', מרווין היה מבוגר ממך בשלושים שנה לפחות. ב', האיש התקיים בעיקר מבייקון. וג', הוא כל הזמן ניסה לאזן בין אשתו לבין שתי המאהבות שלו, לא? זה הרבה מאוד לחץ, ג'יני. ולא ככה נראים החיים שלך."
"כל החיים שלי היו לנסות לאזן את החיים שלו!" ג'יני ניסתה למחוק ממוחה את תמונתו של מרווין, שעיניו חסרות החיים בהו בה מעל ערימת המסמכים שלו. "ואני לא יכולה לחזור לזה."
"אז אל תחזרי לזה. אני חושב שממש מגניב שאת בעלת עסק קטן משלך, אבל זה שעברת לגור בעיירה קטנה לא אומר שאת צריכה להפוך לבן אדם אחר לגמרי."
ג'יני נאנחה. אחיה היה כזה סתום לפעמים.
"תעצום עיניים," אמרה. הגיע הזמן לשנות טקטיקה.
"למה?"
"פשוט תעשה את זה." היא באמת היתה צריכה חברים שהם לא אחיה הצעיר. היא חיכתה שבן יעצום עיניים ורק אז המשיכה. "אוקיי, עכשיו תדמיין את בית הקפה. אתה זוכר אותו? הוא לא השתנה. רצפת עץ ישנה, ציורים על הקירות, ספלי קרמיקה גדולים מבית הספר לאמנות."
"אוקיי, יש."
"עכשיו תדמיין את דודה דוט."
חיוך קטן התגנב אל פניו של בן. הם תמיד אהבו את הדודה האקסצנטרית שלהם, שהיתה כל כך שונה מאמם המרובעת. היא לבשה חצאיות ארוכות וענדה עגילים גדולים וצבעוניים, ותמיד נראתה כל כך מעניינת וכל כך מלאת חיים. היא תמיד נראתה נינוחה בבית הקפה שלה, בחיים שניהלה בהתאם לתנאים שלה.
"אוקיי, עכשיו תדמיין אותי."
ג'יני עדיין לבשה את בגדי העבודה שלה מהיום. אפור עם אפור. היא נראתה שונה לגמרי מהאישה שניסתה להיות.
בן פקח את עיניו. "את נראית בסדר גמור, ג'יני. את לא חייבת להיות היפית כדי לנהל בית קפה."
"אני לא מנסה להיות היפית." אני רק מנסה להתרחק כמה שאפשר מהאני הקודמת שלי ומהחיים הקודמים שלי. "אני רק רוצה להרגיש שייכת למקום הזה."
"המקומיים שם מתעמרים בך, ג'ין מארי? כי אם כן, אני אבוא לשם ו..."
"כן, ומה?" היא שאלה וצחקה. "אתה תטוס לכאן כדי להרביץ לתושבים?"
הקמטים במצח של בן העמיקו. "במקרה הצורך, כן."
"טוב, אני מעריכה את הכוונה שלך, אבל האמת היא שכולם היו נחמדים מאוד עד עכשיו." מחשבותיה נדדו מיד אל הכחול העמוק של עיניו של לוגן ואל איך שרכן לעברה כשדיברה. נחמד מאוד.
"רואה? אז הכול בסדר. המקומיים אוהבים אותך. נורמן עוזר לך בכל מה שאת צריכה. ובדיוק קראתי שחיות מחמד מורידות את לחץ הדם. אז את בדרך הנכונה לחיי נצח."
ג'יני הציצה מטה בחתול שהתמקם לה על הבטן. זה נכון שהיו לו כמה תכונות מרגיעות, כמו הרטט העדין שקרן ממנו עכשיו. אבל זה בכלל לא העניין. היא לא פחדה למות כמו שפחדה לשכוח לחיות את חייה.
באיזשהו מקום בדרך היא שכחה לגלות מי היא או מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. היא סיימה את הלימודים בקולג', עם נזם באף ואופטימיות בקשר לעתיד, ואחר כך בילתה שבע שנים בעבודה שינקה ממנה את נשמתה, יום עבודה אינסופי אחרי יום עבודה אינסופי.
ועכשיו היא כאן, אישה בוגרת שאין לה שמץ של מושג מי היא אם אין בחייה מישהו שתובע ממנה כל שנייה פנויה מזמנה. בלי מרווין על הראש, ג'יני לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
או מי היא רוצה להיות בכלל.
אבל נראה לה שטוב להתחיל במלתחה חדשה.
"אני די בטוחה שנורמן שונא אותי," היא אמרה והמשיכה את השיחה מההערה היחידה של בן שהתחשק לה להתמודד איתה ברגע זה.
"למה שהוא ישנא אותך?"
"לא יודעת, אבל כל הזמן נראה שהוא כועס עלי או משהו. גיליתי שאני אמורה להקים אוהל בשוק האיכרים ביום ראשון, והוא בכלל לא אמר לי."
"שוק איכרים? זה ממש חמוד."
"שתוק. זה חלק מהתדמית החדשה שלי."
"אני דווקא אוהב את התדמית הישנה שלך."
עכשיו היה תורה של ג'יני לעשות פרצוף. "אל תתחיל להיות סנטימנטלי עכשיו, בנט."
הוא הוציא לה לשון וחזר באופן מושלם כל כך להיות הילד בן השבע שהיה פעם, שג'יני לא יכלה שלא לצחוק. "אני פשוט לא מבין מה הבעיה בלהיות בעלת בית הקפה הלחוצה אך עליזה והקצת פרנואידית שכמעט הורידה את הראש לחוואי החתיך המקומי," הוא אמר.
"לא הייתי צריכה לספר לך את זה."
"האמת היא שאני גאה בך. אישה שגרה לבד צריכה לדעת להגן על עצמה."
"כן, כמו שאמרת לי כבר מיליון פעם, ודרך אגב, זה אומר שאתה נושא לפחות בחלק מהאשמה על התגובה המוגזמת שלי למשלוח הירקות. וחוץ מזה, לא אמרתי שהוא חתיך."
בן צחק. "את יכולה להעמיד פנים שאת ג'יני החדשה כמה שאת רוצה, אבל אני מכיר אותך. ברגע שהתחלת לדבר עליו, כל הפנים שלך נעשו אדומות."
ג'יני גלגלה עיניים. תמיד כשדיברה עם אחיה, חזרה להיות ילדה. זה היה נוסטלגי ונעים, אבל זה מנע ממנה לנהל שיחה רצינית.
"בכל מקרה, הוא אהוב מאוד כאן בסביבה, אז אם אני אפגע בו, כל העיירה תרדוף אותי."
בן זקף גבה סקרנית. "אהוב מאוד, הא? ספרי לי עוד משהו עליו."
ג'יני משכה בכתפיה ושערה רשרש כנגד הר הכריות שלה. "הם פשוט קהילה קרובה מאוד. כולם גדלו יחד וכאלה. אני חושבת שאם נולדת כאן, אסור לך לעזוב."
בן צחק.
"בקיצור, אני צריכה לשמור מרחק מהחוואי החתיך. הדבר האחרון שאני צריכה זה תושבים זועמים עם קלשונים שצובאים לי על הדלת כי שברתי לו את הלב בערב ריקודי שורות או משהו."
"טוב, איבדתי אותך. על מה לעזאזל את מדברת? ובאמת יש שם ערב ריקודי שורות?"
ג'יני נאנחה. כל השיחות מבית הקפה היום התנגנו לה שוב בראש בבת אחת, יחד עם זיכרון ההלם שניכר על פניו של לוגן כשאמרה לו שלדעתה לוסי הפסידה כשעזבה. הלם מהול בשביב של תקווה.
"אין שום ריקודי שורות. לא שידוע לי, לפחות." אם כי היא לא תהיה מופתעת לגלות שיש. "זה לא משנה. לוגן, כלומר החוואי, הוא מחוץ לתחום. זה הרבה יותר מדי לחץ."
"כן, ואת עכשיו בקטע של חיים רגועים," אמר בן בחיוך עוקצני. אבל ג'יני לא נתנה לו לעצבן אותה.
"בדיוק. ג'יני הקלילה והעליזה. זאת אני."
"טוב, אני צריך לסיים. לחלק מאיתנו עדיין יש עבודה מלחיצה שצריך לעשות." אח שלה עבד בהייטק, ולמען האמת היא עדיין לא ממש הבינה מה הוא עושה. כשאנשים שאלו, היא פשוט אמרה שהוא עובד "במחשבים".
"טוב, בהצלחה. אני הולכת ללמוד סריגה או משהו. או שאולי אתחיל לטייל? טיולים זה נשמע כיף."
"לא, לא טיולים. אין לך חוש כיוון."
"אולי לג'יני החדשה יש חוש כיוון מצוין?"
"אין סיכוי. תתרחקי מהיער. אוהב אותך."
"גם אני אותך. ביי."
פניו של בן נעלמו מהמסך, והיא נשארה לבד עם חתול הרפאים שלה ועם ספר על חוואים סקסיים. היא בהתה בכריכה והעמידה פנים שהיא מתלבטת לרגע, אבל אז פתחה אותו.
נו מילא, קריאה זה תחביב יותר בטיחותי מטיולים.
-פרק 14-
"בטוח שאתה לא רוצה שאשאר בשביל הקטיף העצמי היום?"
סבא של לוגן הבזיק אליו מבט נרגז. "לגמרי."
האיש המבוגר העמיד עוד ארגז תפוחים על הטנדר. סבא שלו מעולם לא הִרבה לדבר, ולוגן בדרך כלל אהב את טבעו השקט, אבל עכשיו הוא חיפש כל תירוץ אפשרי לא לנסוע לשוק האיכרים, שם הוא עלול להיתקל בג'יני. הוא ידע שהוא לא יכול לסמוך על עצמו כשהוא לידה.
הדברים שאמרה לו ביום רביעי נחקקו לו בראש. אני לא יודעת מי זאת לוסי, אבל אני חושבת שהיא הפסידה כשעזבה. למה היא התכוונה? האם היא לא מתכננת לעזוב? אולי כל החששות שלו היו חסרי בסיס. ואם זה נכון, אז אין שום סיבה שלא יהיו לו שאיפות לעתיד עם ג'יני.
אולי הם יכולים לשמור את זה ביניהם בינתיים. אין צורך להזעיק את סיירת הרכילות של העיירה. אבל מה ג'יני תחשוב על שמירה כזאת על סודיות? פתאום ראה בצלילות גמורה אותו ואת ג'יני בפינה חשוכה, כשרגל אחת שלה כרוכה סביב מותניו והוא לוחש באוזנה כדי שלא ישמעו אותם.
"אתה הולך לחלום בהקיץ כל הבוקר, או שאתה הולך לעזור לי להעמיס את הסחורה?" קולו המתמרמר של סבא שלו שם קץ למחשבות המאוד לא הולמות שלו.
הוא כחכח בגרונו. "כן. סליחה." הוא שמח על הסחת הדעת והרים עוד ארגז. ככה הוא היה מאז יום רביעי, שקוע במחשבות על אישה שהוא בקושי מכיר. זה היה מוכר מדי. בימים שאחרי סוף השבוע הראשון שבילה עם לוסי הוא כמעט שבר לעצמו את האגודל בפטיש, הזמין כמות משולשת של דשן והשאיר את השער פתוח ואיבד באופן זמני את צמד הבובים. ננה נטרפה מדאגה.
ללוגן היתה נטייה להיסחף לגמרי אחרי נשים.
ולכן אסור לו לנסוע היום לשוק האיכרים. בית הקפה תמיד מקים שם אוהל עם סיידר חם ופמפקין ספייס לאטה בצמוד לאוהל של המאפייה של אנני. והוא עוד לא מוכן לראות שוב את ג'יני. לא לפני שיתאפס על עצמו.
"יכול להיות שיבואו היום הרבה אנשים. אנחנו מתקרבים לסוף העונה." לוגן נשען על צד הטנדר ומחה זיעה ממצחו. השמש זרחה והיה חם יחסית לתקופה הזאת בשנה. ניחוח חמצמץ נישא באוויר מכיוון הנמל, והיה נדמה שאוגוסט עכשיו, ולא אוקטובר. מזג האוויר היה מבולבל כמוהו.
סבא שלו כיווץ את הגבות השעירות שלו, כמו שני זחלים צמריריים מתחת למצחייה של כובע הרד סוקס הישן שלו. "מה קורה איתך?"
לוגן נאנח והעביר יד במורד פניו. "שום דבר. אני פשוט לא רוצה להשאיר אותך כאן עם הרבה אנשים."
"אני וסבתא שלך יכולים להסתדר. וגם הצעירים שהבאת בשביל הקטיף העצמי יהיו כאן."
הוא צדק כמובן. היו בחווה מספיק עובדים שיעזרו לסבא וסבתא שלו, אבל סבתא שלו בדרך כלל נסעה לשוק האיכרים. חוץ מאשר בסוף השבוע הזה, שבו החליטה שהיא רוצה "להתבסם מאווירת הסתיו החגיגית בחווה כל עוד היא נמשכת." אלה היו מילותיה המדויקות. אי אפשר להתווכח עם זה.
סבא שלו עדיין הסתכל עליו בחקרנות, והוא העמיס עוד ארגז על הטנדר כדי לחמוק ממבטו.
"אתה לא יכול להתחמק מנסיעה לעיירה לנצח."
"אני לא מתחמק."
סבא נשף בקול. "אני לא אוהב הרבה אנשים."
זאת היתה לשון המעטה. ככלל, סבא שלו נמנע ככל יכולתו מאינטראקציות עם בני אדם.
"אבל אני לא אוהב שאתה מתחבא כאן רק בגלל מה שקרה."
לוגן השמיע צליל שנשמע דומה להפליא לקול הנשיפה של סבא שלו, ואז הבין ששניהם עומדים בתנוחה זהה: בזרועות שלובות, שעונים על החלק האחורי של הטנדר. אוקיי, אז הוא דומה מאוד לאיש הזקן.
"אני לא מתחבא."
"התחבאת ככה גם אחרי שאמא שלך מתה."
"הייתי בן חמש. ואמא שלי מתה. התחבאתי בצדק."
"עד שלב מסוים." סבא הנהן. "אבל בסופו של דבר היינו צריכים לדחוף אותך קצת. לשכנע אותך לחזור לשחק עם חברים. כמעט נשבר לי הלב כשהיינו צריכים להכריח אותך לחזור לגן."
לוגן בלע רוק בכוח.
"הייתי צריך לקלף את הידיים הקטנות שלך מהרגליים שלי כשעמדנו בדלת. שנאתי את זה. אמרתי לסבתא שלך שהיינו צריכים להשאיר אותך כאן איתנו."
סבא הוריד את הכובע שלו והעביר יד בשערו המידלדל. לוגן לא ידע שהוא ניסה להשאיר אותו בבית, אבל הוא זכר שחודש שלם הוא בכה כל יום בגן. גברת פיין ננסי, כמו שהכריחה אותו לקרוא לה בימים אלה הרשתה לו לשבת עליה בשעת סיפור ולהסתובב עם בובת פיל מיוחדת ששמרה במגירה בשולחן שלה למקרי חירום רגשיים. היום שבו אנני הכריזה שהם החברים הכי טובים היה כנראה היום שבו הפסיק לבכות.
אבל המצב עכשיו היה שונה לגמרי.
עכשיו הוא ניסה לעשות לעצמו סדר ברגשות לפני שיטעה טעות מרה. כמו בפעם הקודמת. מול כל העיירה הארורה.
"זה לא מה שאני עושה."
סבא שלו הסיט סוף סוף את המבט והנהן קלות. "בסדר. אם אתה אומר. רק אל תיתן לאישה ההיא למנוע ממך לנסות שוב."
האישה ההיא. סבא סירב לומר את שמה של לוסי מהיום שעזבה, ואפילו שזה היה קצת משוגע, לוגן העריך את הסולידריות.
"אני לא," הוא הבטיח לו, אפילו שידע שזה בדיוק מה שקורה עכשיו. פשוט נמאס לו שהכאב שלו הוא עניינם של כל אנשי העיירה. הכוונות שלהם טובות, אבל אולי הוא פשוט רוצה שהכאב שלו יהיה פרטי יותר הפעם. "צריך לצאת."
סבא שלו נהם בהסכמה ודחף את עצמו מהטנדר. "תן לאנני את כל מה שאתה לא מוכר. אני רוצה עוד עוגות כאלה."
לוגן חייך. לסבא היתה חיבה ידועה לשמצה למתוקים ומהיום שבו פתחה אנני את המאפייה, הוא עושה איתה עסקאות חליפין תפוחים תמורת עוגות.
"אוקיי." הוא נכנס לתא הנהג בקפיצה, נופף לסבא שלו לשלום ויצא לדרך, מבולבל עוד יותר מכל הסיפור עם ג'יני.
למרבה הצער, הוא ראה את ג'יני להרף עין בדיוק כשהגיע לשוק האיכרים, וזה לא עזר לו להשליט סדר בראש. היא ואנני צחקו וניסו יחד להקים את האוהל שלה, אבל הבד התמרד ברוח ושתי הנשים נאלצו להיאבק כדי להכניע את היריעה. שערה היה פזור היום, וכשצחקה הוא התעופף ברוח סביב פניה.
כמה עננים אפורים כיסו את השמש והטילו צל על הכיכר. היום השמשי שינה את פניו במהירות, אבל מזג האוויר בדרך כלל לא מנע מאנשים לצאת לקניות. מי שמחכה ליום מושלם בניו אינגלנד לא יוצא מהבית לעולם. מזג האוויר יכול להשתנות מקיצי לסתווי בתוך כמה שעות, ונראה שזה בדיוק מה שקורה עכשיו.
לוגן ירד מהטנדר וניגש אל ג'יני, שעמדה עכשיו ליד האוהל שלה במבט של ניצחון.
"הנה, לפחות ככה הוא לא יעוף," היא אמרה בחיוך ועדיין לא הבחינה בלוגן, שהגיע מאחוריה. היא נראתה אחרת היום, את בגדי העבודה שלבשה בדרך כלל החליפה בג'ינס ובקרדיגן צבעוני. היא נראתה נינוחה.
הוא החליט לא לפרש זאת כסימן לכך שהיא מתחילה להרגיש כאן בבית. לאישה מותר להתלבש אחרת בלי שהדבר יתפרש כהצהרת כוונות.
"זה יגן עלייך יותר טוב מהגשם אם זה יהיה פרוש מעל הראש שלך."
ג'יני הסתובבה בבהלה קלה. "לוגן!" לחייה נצבעו בוורוד. "הַיי."
"הַיי."
הוא הישיר אליה מבט והאוויר ביניהם נטען בחשמל. הוא היה בטוח שלא דמיין את זה. בכל פעם שראה אותה, הרגיש את זה. רחש מתחת לעורו. ועכשיו הוא חזר, מחושמל וממשי, כמו הסערה שנרקמה מעליהם.
"הֵיי, גם אני פה!" הצטרפה אנני ונופפה בידה מול פניו. "החברה הכי טובה שלך משחר האנושות. שלום לך." הוא הסתובב אליה והיא חייכה, כאילו כבר ידעה בדיוק איך הוא מרגיש כלפי ג'יני. ומשמעות הדבר היתה שהיא תדע הכול גם כשבסופו של דבר יאבד את זה. המחשבה הזאת הכעיסה אותו.
"הֵיי, אנני. צריכה עזרה?" הוא הצביע על האוהל המובס.
אנני נטעה את הידיים על מותניה ובהתה בבד מתחת לרגליה של ג'יני. "אני לא יודעת אם שווה בכלל להקים אותו." היא הציצה בשמים. "אתה חושב שפיט יבטל?"
"לא יודע. אולי הוא צריך ללכת לישון ולראות אם משהו עולה לו."
אנני נתנה לו מכה קלה בזרוע. "אל תהיה רשע."
"האיש מקבל החלטות על סמך החלומות שלו, אנני. אל תעמידי פנים שזה נורמלי."
החברה הכי טובה שלו משכה בכתפיה. "רוב הזמן זה מסתדר, לוגן. הנה, תראה אותך ואת ג'יני ואת רוח הרפאים. הבעיה נפתרה." עוד חיוך זדוני.
"כן. הבעיה נפתרה." הוא זז לצד האוהל ועזר לג'יני למתוח את היריעה. היה מדובר בסך הכול במסגרת מתכת עם גג ויניל כחול. קראו לזה "אוהל להקמה מהירה", ואפילו שברגע זה השם נשמע קצת מטעה, זה היה ציוד סטנדרטי לשוקי איכרים. לפני כמה שנים השקיע פיט חלק מתקציב העיירה ברכישה מרוכזת של הציוד.
בתנאי מזג האוויר הנוכחיים, לוגן חשש שהאוהלים עלולים להתעופף. "יש לכן משהו שישמש כמשקולת?" הוא שאל והעסיק את עצמו כדי שלא יצטרך להסתכל על שתי הנשים. לא על המבטים הידעניים של אנני ולא על החיוך הקורן של ג'יני. עוד ועוד ענני סערה התחשרו בתוכו. אוויר חם ואוויר קר התערבבו יחד. הוא הרגיש מעורער למדי.
"אפשר להשתמש באלה." ג'יני הביאה את שקי החול הקטנים שמתחברים לפינות האוהל. הם יחזיקו מעמד כל עוד מזג האוויר לא ישתגע יותר מדי. האוהל של אנני כבר עמד ונראה שהוא מגונן היטב על העוגות והמאפינס שלה מפני איתני הטבע.
"נראה לי שזה יעשה את העבודה." הוא לקח את השקים, הקיף את האוהל וחיבר משקולת לכל עמוד בדרך. בזמן שעבד, אנני וג'יני פטפטו כמו שתי חברות ותיקות. צליל שיחתן החליק מעליו, חמים ושלֵו, ההפך הגמור ממזג האוויר ומהסערה שהתחוללה בתוכו.
"את זה נשים כאן, והנה השלטים הקטנים של המשקאות," אמרה ג'יני בשעה שארגנה את הדוכן שלה. האם זה מוזר שהלב שלו מתפוצץ מגאווה בזמן שהיא מקשטת את הדוכן בדלועי הנוי שלו? כן, זה בהחלט מוזר.
"נראה מושלם! זה ממש חמוד. אנשים יסתערו על המשקאות שלך היום," אמרה אנני. "אה, זה ג'ורג'. הוא עובד במאפייה. העוגות שלו הן פשוט למות."
"נעים מאוד "
שיחת ההיכרות נתלשה מתוך פיה של ג'יני במשב רוח פתאומי. הכול קרה במהירות מסחררת.
האוהל שלה התרומם באוויר.
אנני צווחה, ובדיוק באותה שנייה, השמים נפתחו והורידו עליהם מבול קר ופראי.
לוגן היה ספוג מים. ג'יני היתה ספוגה מים. העוגות של אנני היו בסכנת טביעה חמורה.
ג'ורג' זינק לפעולה. "חייבים לארוז הכול!" הוא התחיל להעמיס את העוגות בחזרה לתוך קופסאות פלסטיק ואנני אספה בבהילות את המאפינס.
ג'יני עמדה והסתכלה על האוהל שלה מתעופף במורד הרחוב ועל השולחן המושלם שהקימה לכבוד שוק האיכרים נהרס בגשם. היא הסתכלה על לוגן, והגשם השוטף זלג במורד פניה והדביק את שערה לראשה.
המבט שעל פניה נע בין צחוק לבכי, ולוגן לא היה מוכן לתת לדמעות לנצח.
"קדימה." הוא לקח את ידה והם רצו אחרי האוהל שלה. הרוח השתוללה סביבם והם קיפצו בשלוליות שהספיקו להיווצר והשפריצו לכל עבר. מאיפה הגיעה הסערה הארורה הזאת, ומה הטעם בראש עירייה עם חוש שישי אם אפילו את מזג האוויר הוא לא יודע לחזות?
לוגן כבר היה מוכן לגרור את ג'יני לבניין העירייה כדי לצעוק על פיט שהוא מסכן את כולם עם שוק האיכרים שלו, אבל אז שמע את פרצי הצחוק של ג'יני בין רעמי הסערה.
הוא הציץ בה ונשימתו נעתקה. פניה היו מוארות, כמו שמש שיוצאת מבין העננים. "מה אנחנו עושים?" שאלה בין התנשפות להתנשפות.
"הולכים לתפוס את האוהל הדפוק הזה," אמר לה והצחיק אותה עוד יותר.
"אוקיי, אבל תאט קצת!" הוא האט את הקצב מעט והיא חייכה אליו. "אתה ממש מהיר כשאתה רודף אחרי אוהלים."
"זה מסוכן." הוא ניסה להישמע רציני, אבל הרגיש את הפה שלו נמתח כלפי מעלה כמו הפה שלה. אצבעותיה עוד היו שלובות באצבעותיו כשהמשיכו לרוץ ככה בגשם, ולבו כבר אפסן את הזיכרון הזה למועד מאוחר יותר, כשלא יוכל להירדם. אולי הוא ירגיש קצת מעורער, אבל הוא יהיה מאושר.
היא מתאימה לכאן. היא מתאימה לו. הלב שלו פעם את המילים האלה שוב ושוב.
החיוך שלה התרחב והיא מחתה את הגשם מעיניה. העיניים האלה, עיני הקפה השחור שלה.
רעם אימתני נשמע ממעל, והוא הפסיק לדמיין איך הוא תופס את פניה בשתי ידיו ומצמיד את פיו אל פיה.
"קדימה!" היא צעקה ומשכה אותו שוב לריצה והם דהרו יחד לאורך הרחוב הראשי. למרבה המזל הרחוב היה חסום לתנועה בגלל השוק, ככה שהיו שם רק כמה אנשים בודדים נוספים שנמלטו ממזג האוויר.
"הנה הוא!" אבל קריאת הניצחון של ג'יני התחלפה במהירות בזעקת שבר, שפילחה ללוגן את החזה. האוהל הסתבך בעץ. רגלי המתכת הגדולות שלו התעקמו כמו רגליים של עכביש ענקי, והיריעה הכחולה נקרעה באמצע. "אוף." פניה נפלו כשראתה את הנזק.
"אני אביא אותו." לוגן משך באחת מרגלי המתכת, נחוש בדעתו לחלץ את האוהל המטופש מבין ענפי העץ, כאילו האוהל הזה הוא הדבר היחיד שבזכותו ג'יני נשארת כאן. הוא נלחם בציוד ההרוס כאילו הניסיון הכושל שלה בשוק האיכרים עלול לשלוח אותה בחזרה לבוסטון בדמעות.
האם זה באמת מה שיקרה?
"הֵיי." היא משכה בזרועו. "נראה לי שזה אבוד."
"לא, אני אצליח," הוא נהם ומשך חזק יותר, עד שענף נשבר והיריעה הכחולה נקרעה עוד יותר.
"הֵיי." היד על זרועו נעשתה עקשנית יותר, ולבסוף הוא הסתובב אליה. היא חייכה. "בוא נלך למקום יבש."
הוא מצמץ. היא עדיין היתה כאן, חייכה אליו מבעד לגשם הזלעפות שהמשיך לרדת, וידה היתה חמה על זרועו והחזיקה אותו חזק. הוא בלע רוק בכוח.
"טוב." הוא הנהן. זה כל מה שהצליח להגיד. כל מה שהיה צריך להגיד. זה היה יותר טוב מכל המילים האחרות שמילאו לו את הראש. מילים שאומרות שהוא ילך עם ג'יני לאן שתרצה ומתארות את כל מה שהוא רוצה לעשות לה כשיגיעו לשם.
במקום להגיד את כל זה, הוא פשוט נתן לה למשוך אותו אל בית הקפה.
-פרק 15-
הם התגנבו פנימה מהדלת האחורית ועלו במדרגות האחוריות כמו שני מתבגרים שמסתתרים מההורים. רק נורמן וכמה לקוחות בודדים חיכו בבית הקפה שהסערה תחלוף. ג'יני הרגישה את ההקלה בגופו של לוגן כשעקפה את הדלת הקדמית, כאילו גם הוא לא רוצה להיתפס, כאילו אף אחד מהם עוד לא מוכן להיכנס לבית הקפה כשהם מחזיקים ידיים.
בכל מקרה, הסודיות הזאת היתה טובה גם בשבילה. הרבה פחות לחץ.
היא פתחה את דלת הדירה שלה ומשכה אותו פנימה. "עשינו את זה," היא אמרה ועדיין התנשפה קלות.
"נכון." פיו של לוגן נמתח מעט בפינות.
היא לא ידעה אם הם מדברים על הסערה או על האנשים או על הסיבות שהיו להם לשמור מרחק זה מזה. בכל מקרה, שניהם נכנסו אליה הביתה. יחד. לבד, בלי אף צופה.
שניהם נטפו מים על רצפת העץ שלה והיה כדאי שהיא תביא להם מגבות, והיה גם כדאי שהיא תפסיק לבהות לתוך עיניו הכחולות של לוגן, אבל הגשם הִכה בחלונות ובית החזה שלה עוד עלה וירד מהריצה לכאן, ולוגן היה כל כך נחוש להציל בשבילה את האוהל הזה, ומשהו גדול ובלתי ניתן להכלה גאה בבית החזה שלה והיא לא יכלה לעצור את עצמה. היא לא רצתה לעצור את עצמה.
היא תפסה בחולצתו הספוגה של לוגן, משכה אותו אליה והתמוגגה מצליל ההפתעה שנפלט מבין שפתיו.
ושם היא נעצרה.
צמודה חזה לחזה אל האיש המתוק והזעפן הזה, רוצה הרבה יותר אבל מפחדת לנסות. זה לא היה חלק מהתוכנית. נכון? או שאולי זאת ג'יני החדשה? האם היא מתחילה עם גברים בכניסה לבית שלה? זה מעולם לא היה הסגנון שלה בעבר. הגברים שיצאה איתם היו... נחמדים, לא יותר מזה. הם היו די בסדר, נישקו די בסדר, וגם כל השאר היה די בסדר. אבל היא מעולם לא הרגישה צורך להתעטף בהם. באף אחד מהם. היא מעולם לא רצתה למשוך את הקשר יותר מדי, וכשהעניינים דעכו, היא מעולם לא הצטערה.
אבל העניין עכשיו היה שונה.
זה היה חדש.
כף ידו המחוספסת של לוגן על לחייה עצרה את מחשבותיה. נשימתה היתה מקוטעת. הוא הטה את פניה מעלה אל פניו, מגעו עדין אך יציב, ואצבעותיו התחפרו בתוך שערה מאחורי ראשה.
יבבה חלושה, נהמה עמוקה, רעם מתגלגל.
השפתיים שלו היו על שלה, חמות ורכות ונחושות, כאילו רצה לנשק אותה לאט, וגם התכוון לעשות את זה, אבל ברגע שנגעו זה בזה הוא לא הצליח להחזיק את עצמו ונסחף חזק יותר ועמוק יותר.
ג'יני כרכה את זרועותיה סביב צווארו, התאימה את גופה לגופו, והאנחה הגרונית שלו רעדה בתוכה, מחוספסת ומתוקה בעת ובעונה אחת. היא יכולה ללכת לאיבוד בתוך זה. היא יכולה להישאר כאן לתמיד.
הפה שלו טייל במורד צווארה והאנחה שנפלטה מפיה היתה מביכה אלמלא התאימה באופן מושלם לאנחה שלו. הוא חרך שביל לאורך עורה הלח בשפתיו ובלשונו ובשיניו.
הוא סובב את שניהם כך שהיא עמדה עכשיו בגבה אל הדלת והוא נצמד אליה ולחץ אותה כנגד העץ.
אוי. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. הוא היה כל כך יציב, כל כך מוצק, כל כך טוב בזה. כל הסיבות שהיו לג'יני לשמור ממנו מרחק נסחפו אל הים בסערה, והיא היתה במרחק שלוש שניות מלפשוט את כל בגדיה הרטובים ולדלג על כל השלבים שבין מכרים לאוהבים, אבל אז ברק סדק את השמים והאורות כבו.
שיט.
"לוגן," היא השתנקה בעוד לשונו על העור הרך של צווארה.
"מממ..." קולו רטט כנגדה. ידיו טיילו במעלה החולצה הרטובה שלה והיו לוהטות על עורה הקר.
"חכה." היא הניחה יד אחת על חזהו, ולוגן ניתק את עצמו ממנה וידיו צנחו לצדי גופו.
"סליחה. אני "
"לא, אל תתנצל. זה היה... כאילו, אני רציתי... אני פשוט..."
לוגן העביר יד בשערו והתיז טיפות גשם לכל עבר. "את לא צריכה להסביר. זה היה יותר מדי, מהר מדי." קולו עוד היה מחוספס וסמיך מרוב צורך. "אני לא רוצה להפריע לך."
"חכה." הפעם כשאמרה את זה היא משכה אותו קרוב יותר אליה. "זה לא זה. פשוט נפל החשמל, ונראה לי שאני צריכה ללכת לעזור לנורמן."
הוא מצמץ. "אה."
ג'יני חייכה וחיכתה שזוויות פיו יימתחו מעלה בתגובה. "זה היה נעים."
"כן?" החיוך שלו טיפס יותר גבוה.
"כן. מאוד, מאוד נעים."
לוגן זז מעט והיא הרגישה עד כמה הסיטואציה היתה נעימה גם לו. היא התמתחה כלפי מעלה ונתנה לו עוד נשיקה רכה על השפתיים והרגישה את עקצוץ הזקן שלו על סנטרה.
"אני חושבת שכדאי שנעשה את זה שוב מתישהו." וואו, ג'יני החדשה נועזת. אולי זה היה בגלל כל הרומנטיקה שקראה לאחרונה, ואיך שהחולבת בספר יודעת לבקש את העונג שלה. או שאולי זה היה בגלל איך שלוגן חיבק אותה אליו. חזק וצמוד ויציב. היה נעים להרגיש בטוחה עם מישהו, כשכל ההיבטים האחרים בחייה נקרעו לגזרים והתעופפו ברוח. היה נעים להישען על מישהו בזמן שהיא מנסה להבין לאן החלקים שייכים עכשיו, כשהיא בונה את עצמה מחדש.
"באמת?" היסוס הבזיק בעיניו הכחולות.
"אנחנו לא חייבים להודיע למועדון הקריאה או משהו," היא אמרה. "זה יכול להיות רק שלנו."
היא הרגישה אותו נרגע לצדה, מעט מעט, בשעה ששקל את ההצעה שלה. מה היא מציעה לו בכלל? מפגשי מזמוזים סודיים? ואולי יותר מזה? היא לא היתה בטוחה, אבל אחרי ששמעה על לוסי, ג'יני לא האשימה אותו שהוא לא מחפש עוד שערורייה פומבית. היא כיבדה את זה.
ג'יני החדשה היא אישה מבינה מאוד, מתברר. וג'יני החדשה גם רצתה מאוד לנשק שוב את לוגן והיתה מוכנה להתפשר.
"אז מה זה יהיה?" הוא שאל והביט בה מלמעלה.
היא משכה בכתפיה. "נראה לי שנוכל להבין את זה תוך כדי תנועה." ג'יני החדשה קלילה ועליזה. ג'יני החדשה יכולה להבין דברים תוך כדי תנועה. בזרועותיו היציבות של לוגן, היא הרגישה שהיא יכולה להבין כל מיני דברים.
לוגן עדיין נראה סקפטי, והקמטים בין הגבות שלו העמיקו כשהמשיכה לדבר.
"או שאפשר לחזור להיות ידידים," היא זרקה. "מה שתרצה."
עיניו התכהו שוב והתמלאו רעב, כאילו ג'יני היא בהחלט התשובה למה שהוא רוצה. ההרגשה הזאת היתה חדשה לה לרצות משהו, לקחת את מה שהיא רוצה, להרגיש שרוצים אותה בחזרה. זה מצא חן בעיניה.
"נבין תוך כדי תנועה," הוא אמר, נישק אותה שוב על שפתיה ואז נשען לאחור. "אבל רק את ואני." הוא שוב העביר יד בשערו. "אני לא רוצה שאנשים אחרים יהיו בתמונה. אפילו לא אנני. פשוט, ברגע שאנשים שומעים על הדברים האלה "
"ברור. אל תדאג." היא רכסה את שפתיה ברוכסן בלתי נראה והשליכה מפתח דמיוני. "שפתַי חתומות. זה לא עניינו של אף אחד, רק שלנו."
"תודה."
הם לא דיברו ביניהם על לוסי, אבל ג'יני ידעה למה הוא מודה לה, כי היא נתנה לו את היחס שהיה צריך. היא הרגישה צורך להגן על האיש הזה. היא רצתה לתת לו את מה שהוא צריך, ולא את מה שכל האחרים חושבים שהוא צריך. וחוץ מזה, גם היא רצתה להוריד חלק מהלחץ מכל הסיפור. הדבר האחרון שרצתה היה שכל העיירה תסתכל עליהם מנווטים את דרכם במערכת היחסים הזאת.
והדבר האחד לפני האחרון שרצתה היה לצאת מזרועותיו של לוגן, אבל למרבה הצער, היא היתה בעלת עסק קטן והיתה לה אחריות. גם ככה נורמן שונא אותה. אם תשאיר אותו לבד בזמן הפסקת חשמל, המצב כנראה לא ישתפר. "אני צריכה לרדת למטה."
"כן, כמובן." לוגן עשה צעד לאחור ונתן לידיו לשרטט את קווי המתאר של מותניה ואז שמט אותן שוב מטה. שערו הכהה מגשם צנח על מצחו והטישרט מתחת לחולצת הפלנל שלו נדבקה לגופו. אולי נורמן בכל זאת יסתדר בלעדיה?
"אחרי שהסערה תירגע, אני אביא סולם מהטנדר ואשלוף את האוהל הזה מהעץ."
ג'יני כחכחה בגרונה. "מושלם, תודה," היא אמרה, במקום לומר, 'יודע מה? תשכח מנורמן, תשכח מהאוהל, תשכח מהכול חוץ ממך וממני ומחולצת הפלנל הזאת על הרצפה של חדר השינה שלי.'
ג'יני החדשה לא עד כדי כך נועזת.
לוגן הנהן ויצא לפני שהיא הספיקה להתחרט.
"תראו מי באה!" קולו הממורמר של נורמן בקע מאחורי הדלפק ברגע שרגלה של ג'יני נגעה במדרגה האחרונה. היא הסתובבה ופנתה לתוך בית הקפה, והמבט הביקורתי על פניו שלח גל של חום אל פניה. היא כבר נתפסה על חם? הנשיקות של לוגן זוהרות איכשהו על עורה? ככה לפחות היא הרגישה.
את הבוסית כאן, ג'יני. לא הוא.
היא זקפה את כתפיה. "הגשם תפס אותי בשוק האיכרים. הייתי צריכה להחליף בגדים." טביעות אצבעותיו של לוגן על עור בטנה התלהטו מתחת לחולצה היבשה שלה.
נורמן צמצם את עיניו. "טוב, אני הייתי כאן לבד, עם כל האנשים האלה ובלי חשמל." הוא נשף בעלבון.
ג'יני הסתכלה סביב על האנשים המעטים, היבשים והרגועים למדי בבית הקפה וכמעט גלגלה עיניים. "אני רואה שאתה מסתדר יפה מאוד. תודה שטיפלת בכולם."
לנורמן לא היה מה לומר בתגובה למחמאה שלה, ולכן הוא אמר רק, "אנחנו צריכים להשאיר את המקרר סגור עד שהחשמל יחזור, אחרת דברים יתקלקלו."
"אוקיי." ג'יני זקפה לעומתו שני אגודלים והורידה את הסינר שלה מהמתלה ליד הקופה. "החלטה טובה. אחרי שהסערה תחלוף, אנחנו צריכים גם לאסוף את השולחן והקנקנים. ברחתי משם והשארתי הכול."
עוד פרצוף כועס וממורמר.
"עוד משהו, נורמן?" שאלה ג'יני בעליצות, כי גילתה שהנשק הטוב ביותר נגד הנרגנות שלו הוא גישה חיובית. זה תמיד עבד גם עם מרווין. היא הופתעה להרגיש צביטה של עצב בלבה כשנזכרה בבוס הקודם שלה. לטוב ולרע, הם עבדו יחד הרבה שנים, ופתאום נראה לה בלתי אפשרי שלעולם לא תראה אותו שוב.
ואז קרה משהו מוזר לפנים של נורמן. האם סומק קל טיפס במעלה לחייו? האם התגנב היסוס לעיניו? ביישנות?
"דיברת עם דודה שלך?" הוא שאל, ניגב את הדלפקים ביסודיות ונמנע מקשר עין ישיר עם ג'יני.
היא השעינה את האגן על הדלפק. הממ, מעניין. אולי הייזל צדקה בקשר לנורמן. אולי הוא באמת היה מאוהב בדודה שלה. אולי הוא פשוט מתגעגע אליה. המחשבה הזאת ריככה באחת את הגישה שלה כלפיו. מסכן קטן.
ג'יני חקרה אותו במבטה בשעה שניקה. הוא נראה לא רע. היא הטתה את ראשה. אולי הוא אפילו קצת חמוד עם החולצות המכופתרות והאפודות שלבש יום יום לעבודה. הוא הרכיב משקפיים מיוחדים למדי עם מסגרת כהה, והיה לו עוד הרבה שיער, שהתחיל להאפיר ברקות. לא רע, דודה דוט.
"האמת, דיברתי איתה אתמול."
אם היא לא היתה בוהה בו ומנסה לדמיין אותו שלוב זרועות עם דודתה, היא לא היתה מבחינה בשינוי הקטנטן בשפת הגוף שלו. איך השתהה לרגע בניגוב הדלפק, איך נשען מעט לכיוונה, כאילו הוא רוצה להתקרב לכל מילה שנאמרת על דודה דוט.
אכן, מעניין מאוד.
"היא שאלה איך הולך, וסיפרתי לה. אמרתי לה כמה עזרת לי למצוא את הידיים והרגליים."
ואז נורמן עשה משהו מאוד לא אופייני. הוא חייך. זאת היתה הפעם הראשונה שג'יני ראתה אותו מחייך מאז הגיעה לכאן, והיא כמעט מעדה מרוב הפתעה.
"היא עושה כיף חיים בסנט תומס. שנורקלים, גלישת רוח. היא אפילו עשתה סנפלינג לפני כמה ימים." וכבמטה קסם, החיוך נמחק מעל פניו של נורמן. אהה! זאת היתה הוכחה חותכת לכך שהוא מתגעגע לדודה שלה! אם ככה, הזעפנות שלו כלפיה בכלל לא קשורה אליה. הוא פשוט מתגעגע לדוט. זה היה כמעט מתוק מצדו.
"טוב, היא היתה צריכה להקפיד יותר על ההכשרה שלך לפני שהיא ברחה," אמר נורמן והעביר ניגוב אחד אחרון על הדלפק. הוא עבר בצעדים רמים אל החדר האחורי ומלמל משהו על הפסקה.
טוב, אז אולי נורמן לא כזה מתוק.
ג'יני השעינה את מרפקיה על הדלפק והסתכלה על הגשם השוטף בחוץ. זוג אמיץ החליט לצאת מבית הקפה ולנסות לרוץ אל המכונית, והיא הסתכלה עליהם ממהרים לדרכם. עכשיו נשארו שם רק היא, גבר מבוגר עם אוזניות ענקיות והעיתון של יום ראשון בחיקו, שישב בכורסה מול החלון, וחבורה של תיכוניסטים ששתו את הקפה ההפוך שלהם לאט לאט וחיכו שהגשם ייפסק. קהל לקוחות מושלם לאחר צהריים גשום.
השיחה עם דודתה היתה טובה. ג'יני התרגשה לספר לה מה העניינים, והיה נחמד לראות את פניה השזופות של דוט, שענדה עגילי צדף ארוכים שמילאו את כל המסך. עכשיו כשהיא חשבה על זה, דוט באמת התנהגה קצת מוזר כשהיא הזכירה את נורמן. ג'יני סיפרה לה כמה הוא עוזר לה, ודוט רק הנהנה קלות ואז עברה לספר על ההרפתקה האחרונה שלה עם השנורקל.
ג'יני שלפה את הספר שלה מתחת לדלפק וליטפה בכף ידה את החוואי העירום למחצה שעל הכריכה. יכול להיות שהספר הזה מכניס לה יותר מדי רעיונות לראש, אבל פתאום היא היתה משוכנעת שמשהו קרה בין דודתה לבין נורמן.
היא פתחה בפרק הבא וקיוותה שהחוואי יתוודה סוף כל סוף על רגשותיו כלפי החולבת. לא היה לה זמן להמשיך לחשוב על נורמן ועל דוט.
היתה לה מערכת יחסים סודית משלה לחשוב עליה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
