לקריאת החלקים הקודמים של הספר
-17-
כן, כן. תמרה. תמרה מקדמה. תמרה שלא אמרה "זונה" אלא "נותנת שירות" ו"מעניקה", תמרה שלא ראיתי אותה איזה שנתיים מאז שעברתי את הכביש ופשוט ברחתי עם ישו, הלא־ליר שלי, למנזר. הייתי צריכה לשים לב אליה מיד: מי, חוץ ממיס האווישם של דיקנס, מתלבש ככה, בשמלת תחרה בת שלושה חלקים ובשרשרת פנינים מזויפות שחיבקה את הצוואר שלה? השמלה היתה ארוכה מאוד וציפתה לידיים של שושבינות שירימו אותה מהרצפה. במקום זה נאלצה להסתפק בהתלפפות על רגלי הכיסא בקיוסק של אחאב.
היה יום חם, מהחמסינים האלה שצצים דווקא באמצע החורף, חזרתי במצב רוח רע מהעבודה. עמיקם הווטרינר התחיל לחשוד. אמר שהוא לא מבין איך כל כך הרבה אינסולין נעלם. הצלחתי לקחת מזרק לתולי, אבל כבר הבנתי שזה לא עסק להמשיך ככה. וכשעברתי ליד הקיוסק, אחאב קרא "אבי!" ככה הוא קרא לי מאז אותו ערב, היא מיד הסתובבה אלי, וכבר היה מאוחר מדי להרים את הרגליים ולברוח.
החיוך שלה היה ענקי, "אבי? תראו תראו מי פה! איזו הפתעה!" ואחאב שאל מיד, "למה, אתן מכירות?"
התייבש לי הרוק בפה, ותמרה חייכה חיוך מאוד גדול ואמרה, "מכירות מצוין. מהרבה הרבה כיוונים אנחנו מכירות. אני מקווה שאתה קושר את הוויסקי שלך טוב־טוב."
וכמו באיזה סיוט שהתנגן לי בראש אחאב אמר איזה פחחחח או משהו כזה, ועוד אמר שלא צריך לקשור כלום כי בקושי סודה הילדונת שותה.
"אל תיתן לקטנה הזאת לרמות אותך. קטנה, קטנה, אבל שותה כמו עשרה גברים." היא קיפלה את השרוולים של השמלה הלבנה שלה.
אחאב לא אמר כלום, רק הסתכל עלי, ותמרה לא חיכתה אלא המשיכה לדפוק בפטיש, "אני מקווה שאתה לא לוקח אותה לעבוד פה, כי יום אחד, אחרי שהשקעת בה, היא פשוט יכולה לקום ולהיעלם."
"באיזו עבודה..." אחאב התחיל לשאול. "אני מוכרחה ללכת לתולי," אמרתי והלכתי מיד.
הדבר הראשון שעשיתי היה להזריק לתולי חצי מהכמות, הייתי מוכרחה לחסוך עד שאמצא פתרון לאינסולין היקר.
זה השפיע עליו מיד. הוא ישב לי על הבטן והרעיש לי בכל ההמהומים מכל הסוגים שהיו לו, וזה ניחם אותי קצת והרגיע לי את העצבנות.
חשבתי שאולי לא קרה שום דבר, בעצם. היא צריכה להיות מטומטמת, תמרה, אם היא תספר לו על המקום ההוא, הרי גם היא היתה שם. היא תפיל את עצמה או מה? החשק לבכות עבר לי קצת. החלטתי לחכות עד הלילה וללכת אליו.
הוא בדיוק סגר. כשראה אותי אמר לי, "בואי, בואי, לאן נעלמת היום?" שמתי לב שלא קרא לי אבי.
קפצתי מעל "כלבם של בני בסקרוויל" שהיה על הדלפק. למה נכנסתי? למה זה היה טוב? היה בפנים ריח של גראס ואלכוהול ועוד משהו מתחת להכול, ריח קשה ולא נעים. כבר הכרתי את הריח הזה, ריח של מציאוּת.
הוא שם כוס לפני ולקח ויסקי ומזג מלמעלה כאילו מישהו משתין על הכוס. לא נגעתי בה. והוא אמר, "תשתי, תשתי כבר, איך כל הזמן עבדת עלי ככה?" והוא בעצמו שתה. ולפי איך שהוא שתה, ראיתי שזה לא הכוס הראשונה שלו היום וגם לא השנייה. ואז הוא קירב את הפנים שלו אלי. הריח שלו כבר לא היה נעים לי והאצבעות שלו שתפסו לי את הראש קצת חזק מדי כבר לא היו יפות. אמרתי שיעזוב אותי והוא צחק ועזב ואמר, "כולם משקרים. כולם, הא? את רק נראית ככה." אמרתי, "נראית איך?" והוא אמר, "עם העיניים המבוהלות והגדולות האלה. למה שלא תספרי לי קצת על עצמך במקום שאני אשמע מאחרים."
אדוני השופט והסוציאליים שקוראים עכשיו את המכתב הארוך הזה שלי, אתם יכולים להגיד עד מחר שאני מקשקשת: מה, גם את זה עשה אחיטוב? אבל מה אם אני אספר לכם שהוא הודה בכל זה אחרי זה? כן! הממזר הזקן הודה אחר כך ואמר שהכול היה מכוונות טובות. כוונות טובות! כאילו שיש לי מה לעשות בכוונות טובות. אבל אני שוב קופצת קדימה. אז בכלל לא הבנתי איך תמרה הגיעה לקראקס. חשבתי שזה רק המזל הרע שלי עובד שעות נוספות.
התחלתי לרעוד. אחאב זז אחורה והסתכל עלי ואמר, "אבל למה כולם משקרים, את יכולה להסביר לי למה?" הוא היה שיכור מאוד. כבר הכרתי את המצב הזה שבו המילים נטחנות בפה ולא יוצאות ברור. יותר מדי טוב הכרתי את המצב הזה. קפצתי בחזרה מעל בני בסקרוויל והוא נשאר שם בחושך, והצחוק שלו, צחוק של שיכורים, רדף אחרַי.
במשך כמה ימים עקפתי אותו ואת הקיוסק שלו.
לא העזתי לקחת עוד אינסולין מהעבודה. ידעתי שאני מוכרחה להשיג, אבל העיניים של עמיקם הסתכלו עלי לא טוב. הרגשתי שכולם יודעים עלי — מי אני ואיפה הייתי. שאי־אפשר לברוח מעצמי. לפחות במנזר עם כל הזונות, לא היה צריך לברוח לשומקום. וכאילו זה לא הספיק, גם תולי נעלם.
20.12.2000
לכבוד: אחיטוב פורת
רבי יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
שלום,
תודה רבה על הדיווח בעל פה! אכן נשמעת טוב יותר, ואני שמח שהטיפול החדש מסייע לעצירת המחלה. אופטימיות היא לא אחת מתכונות אנשי המשרד שלנו, אבל לא יזיק לנו להשתמש בה מעת לעת.
דופן היקר, עשיתי כדברך. לקחתי את הכסף שהשארת בפאב האמנותי ושילמתי לאברהם קדוש, בעל הבניין בחצר קדושים 4 שבו מתגוררת הקטנה שלנו בדירת המקלט.
לשמחתי, לא התעוררו בעיות. הצגתי בפניו חצי מהסכום שהקצבת (ובכך הוחזר הכסף שבוזבז על תמרה גרינשטיין) והוא הסכים מיד להשתתף במשימה ולא שאל שאלות. אמרתי לו שוב ושוב שאסור לו לגעת בה.
חצי מהסכום שנשאר — השארתי בפאב האמנותי תיקון עולם.
דופן היקר, זה הזמן להסתער על היעד. אני חוזר, זה הזמן להסתער על היעד.
שלך, בכבוד רב, וחנוכה שמח,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
-18-
קודם כול, שמתי לב מיד לכמה שחשוך בבית. ושנייה אחרי זה היה משהו חסר לאוזן שלי. איפה ההמהום של תולי, זה שהתרגלתי לאהוב?
כשלחצתי על המתג עבר זרם ביד שלי ומיד לאחר מכן ראיתי את חצרמוות על המיטה העלובה שלי. הוא לא ביזבז זמן. "אנחנו סיכמנו משהו בקשר לחיות, לא?" הוא לחש. אמרתי, "מה זה קשור אלי?"
"סיכמנו או לא?" הוא אמר.
"איפה הוא? מה עשית לו?"
"את בכלל לא מבינה מה שאני אומר לך?" חצרמוות קם מהמיטה. "את רוצה לסבך אותי עם אשתי? היא שונאת חיות!"
"אשתך? מה אשתך? איפה החתול שלי? הוא חולה מאוד."
"תגידי, מה הסיפור שלך, הא? מאיפה את באת לנו בכלל? את חושבת שתעבדי פה על כולם עם הספרים והשיער הזה שלך?"
הרחתי פחד באוויר, וידעתי שהפחד הזה יוצא רק ממני.
"איפה החתול שלי?"
"חתול שמחתול." אמר חצרמוות. הוא תפס את שתי הידיים שלי ככה, ביד אחת, וביד השנייה הוא פיזר לי את השיער. ידעתי שהוא מריח אותי עכשיו. הריח הזה שאומר להם שאני בשבילם. שאפשר לעשות בי מה שהם רוצים.
"יאללה, יאללה, מה עשית מעצמך. בואי, בואי לפה," הוא שם את הפרצוף שלו בתוך השיער שלי. אני לא יודעת מה קרה פתאום. אולי בעטתי בו. אולי נשכתי. הוא צעק ועזב אותי בבת אחת, ואני ברחתי החוצה. איזה משהו זלג לי על הפנים והמליח את הלשון כשהגיע אליה. הקיוסק של אחאב היה סגור, וגם אם היה פתוח — לא הייתי עוצרת.
הדבר האחרון שרציתי זה שיראה אותי עכשיו אחרי איך שהתנהג אלי. צבוע. כמו כולם. בטח גם הוא רוצה ממני איזה חתיכה.
מישהו עבר לידי ושאל אם אני בסדר. אני חושבת שבכיתי בקול. כל הזמן רצו לי תמונות מול העיניים: הנה חצרמוות לוקח את תולי וזורק אותו ישר לפח האשפה. הנה האמא השמנה יושבת עליו עד שהוא מת. הנה, אשתו מזריקה לו רעל. האינסולין. יש לי בכלל? השארתי אותו בחדר? הם לקחו אותו? פיליפינית דיברה בטלפון הציבורי שליד הפח. פתחתי את הפח, אבל שום חתול לא קפץ משם.
הפיליפינית הסתכלה עלי, היא הפסיקה לדבר ושאלה באנגלית אם אני רוצה להתקשר. למי היה לי להתקשר? אבל אז כשהסתכלתי ישר, לתוך הפאב האמנותי, תנחשו את מי אני רואה שם, יושב עם האפודה שלו והטלאים היפים במרפקים והשיער הלבן שלו מסורק יפה־יפה?
"אביטל!" הוא קם מהר.
"מה קרה? את בסדר?" הוא היה בלי הכלב שלו. ישר חזר לפאב, זרק כסף על השולחן וחזר אלי תוך רגע. בקושי הצלחתי לדבר. אמרתי "חתול" ו"דירה" ומיד הוא שאל איפה אני גרה ושעכשיו הולכים לשם תכף ומיד.
והבנאדם הזה, אחיטוב, שהיום סוף־סוף אדע שקוראים לו אחיטוב פורת, שהיה סוכן מאוד חשוב במוסד, הלא הוא "המשרד", כן, הוא זה שלקח אותי בחזרה לבניין המגעיל והרקוב של חצרמוות, שאפילו עכשיו בחור שלי במנזר אני בכלל לא מצליחה להבין איך גרתי שם בלי לנסות למות קודם לכן, כמו כל הדיירים הקודמים שם.
אחיטוב עלה את שתי הקומות כאילו הוא בן עשרים ועמד בפתח של חצרמוות. יצא מהדירה שלהם ריח של בישול, וכל הזמן חשבתי שאולי המשוגעים האלה מבשלים עכשיו את תולי. האמא ישבה כרגיל בכניסה ומאחוריה היתה הצגה שלמה. האישה צרחה על בעלה. "לאן הלכת, מנוול? עוד פעם? עוד פעם עם הזונה הרוסייה?"
והאמא רק אמרה, "איזה מטומטמים יש לי פה. מתי אלוהים כבר ייקח אותי מפה במנוף ויקבור אותי רחוק מהפסארות האלה?"
אני התחבאתי מאחורי אחיטוב, שאמר משהו בקול מאוד שקט. ומיד הם הפסיקו לריב. ופתאום ראיתי שאולי הוא לא כל כך זקן כמו שהוא נראה. הוא טיפה, ממש טיפה הרים את הקול ושאל, "עכשיו תגידו לי מיד: מה עשיתם עם החתול שלה?"
תקשיבו. אני חייבת לעצור פה לרגע אחד. כי אפילו עכשיו, כשממש לא בא לי להתרגש ואני עצבנית על אחיטוב על כל מה שהוא עשה, אפילו עכשיו עומדות לי דמעות בעיניים.
"יאללה," אמרה חצרמוות האמא, "מה עשיתם עם החתול המסכן? שילך מפה, הרגתם אותי, שניכם." חצרמוות יצא מאחורי האמא שלו ולחש באוזן של אחיטוב.
אחיטוב אמר שאני אחכה לו. הוא ירד במדרגות והלך מאחורי הבניין. רצתי אליו וראיתי את תולי קשור לסולם של המקלט בזנב. תולי לא זז. התחלתי לצעוק. אחיטוב עצר אותי ואמר לי, "יש דברים שגברות לא צריכות לראות."
"גברות", הוא אמר. הנה תראו אותי ואת הדמעות שלי.
*
כששיחררנו את תולי הוא רעד לי בידיים ואחרי כמה דקות התחיל ליילל.
אחיטוב הסתכל על חצרמוות שעמד לא רחוק משם ואמר לו שהוא עוד ישמע ממנו. חתיכת תביעה הוא הולך לחטוף. על צער בעלי חיים ועל פלישה לתוך בית של דייר ללא רשות. חצרמוות לא הסתכל עלי בכלל בעיניים. הוא כל הזמן הסתכל למקומות אחרים עד שאחיטוב אמר לו שילך ושלא יעז לגעת בדברים שלי, ובאמת הוא הלך, אבל לפני שהלך, הוא לחש לי, "זה בכלל לא מה שאת חושבת, זה רק כדי שתצאי מפה," הוא אמר, אבל כמובן שלא הקשבתי לו.
חיבקתי את תולי חזק־חזק, ואז נזכרתי באינסולין. והתחלתי לבכות שוב, ואחיטוב אמר ששום דאגה לא תהיה לי על הראש עכשיו.
ראשית, הוא אמר, לבית הזה עם השקרנים והגנבים האלה אני לא חוזרת. היום זה חתול, מחר זאת את. הוא ידאג לכל הדברים שלי, ונחשוב אחר כך מה צריך לעשות. שנית, יש לו חבר מהמשרד שהיום הוא הווטרינר הכי טוב בירושלים, אנחנו נלך אליו עכשיו מיד כדי שיטפל בחתול כמו שצריך.
אז הלכנו מסביב לבניין ושמעתי את הצחוק של האמא, הולך ומתגלגל ישר על הראש שלנו. חיבקתי את תולי והלכתי אחרי אחיטוב לאוטו שלו. האוטו היה שחור וגדול, עם וילונות שחורים, דומה למונית שנסעתי איתה להלוויה של סבא וסבתא. כשנסענו משם, עברנו ליד הקיוסק של אחאב, שהיה עכשיו פתוח. הוא עמד שם ודיבר עם מישהו, ולמרות שעברנו קרוב־קרוב, ולמרות שהוא הסתכל על האוטו כי כמה מכוניות כאלה כבר עוברות בשכונה, אני בכלל לא בטוחה שהוא זיהה אותי.
31.12.2000
לכבוד: אחיטוב פורת
רבי יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
אני מדווח לך שבהתאם לבקשתך נכנסתי וסידרתי את הדירה הקטנה. רכשתי מלאי של ספרים שהקטנה אוהבת מ"שטיין ספרים" יד שנייה כדי שלא ייראו חדשים. את הספרים בחרתי לפי מעקב בכרטיס הקורא בספרייה של נאות קראקס ותקוותנו ברוממה. בין הספרים: "דייוויד קופרפילד", "פוליאנה", "אשרי יתום אני", "תקוות גדולות", "אוליבר טוויסט" (התרגום ישן מאוד לטעמי אבל זה מה שמצאתי), "רוניה בת השודד", והוספתי גם ספרי מתח של אגתה כריסטי שתמיד טובים להירגעות. אני זוכר את הספרייה במשרד. בלי מר סמיילי והרקול פוארו אי־אפשר היה לצאת לשום פעולה.
בעשותי זאת, האם עלי לקוות שהמבצע הושלם בהצלחה והיעדים הושלמו? בלי להכיר אותה ישירות, נקשרתי לקטנה שלנו.
חזרתי ואמרתי לקדוש שוב ושוב שלא יגזים, לא איתה ולא עם החתול. אני מקווה שכך היה ומקווה שהיא לעולם לא תחזור למקום המטונף ההוא.
רק בטוב ובבריאות בשנה האזרחית החדשה.
שלך,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
-19-
אולי חצי ירושלים עברנו ככה, והיה לי נוח מאוד בתוך האוטו. שמתי את הראש אחורה, והוא שקע. רק עכשיו שמתי לב לכמה שאני עייפה. הזזתי קצת את הווילון והצצתי החוצה. היתה בחוץ ירושלים שאף פעם לא ראיתי. היו הרבה אורות. ובגלל שהרכב היה חדש, הרגשתי שאנחנו מחליקים על ענן של מרשמלו.
אחיטוב החזיק את ההגה ונהג רגוע. הוא הדליק את הרדיו ובכלל לא הסתכל עלי. שמחתי שאני לא צריכה לדבר. הייתי רטובה מכל הריצה והבכי.
תולי לא הפסיק לרעוד לי בידיים. ליטפתי אותו חזק־חזק. בסוף אחיטוב עצר באיזה חניון וכשיצאנו משם גיליתי שאנחנו בקניון. בכניסה עמד מאבטח וכל הזמן הסתכל לחוץ לכל הכיוונים, כאילו שזה יעזור לו עם המחבל הבא שיגיע לעשות פיגוע.
היה בכניסה לפנינו איזה מישהו מסכן שנראה ערבי, והמאבטח הלחוץ בדק אותו המון זמן וכל האנשים בתור התחילו להתעצבן, ואז אחיטוב דיבר סוף־סוף ואמר, "איזה רעיון אווילי לחשוב שמחבל יכול להיראות ערבי. כמה טעויות היו בגלל זה. כל זה, כל הדעות הקדומות האלה, לחשוב שאתה יכול לדעת מה קורה בתוך בנאדם..." ואז כשהגיע התור שלנו, קרה משהו מוזר מאוד. אחיטוב דחף אותי כדי שאלך לפניו ושם את היד שלו על האוזן שלו כאילו הוא מדבר עם מישהו בטלפון. הוא אמר, "חמש טיפות בכל שעה, ייתכן שזה זיהום מקומי, אני נכנס בעוד שעה לניתוח, תמדדו לו דופק כל עשר דקות." הוא הסב את הראש שלו ככה שיהיה בטוח שהמאבטח שומע את מה שהוא אומר.
וכן, המאבטח שמע ואפילו לא הסתכל עליו, רק סימן לו להיכנס ועשה לי ככה עם הראש.
זה קרה מאוד מהר. והייתי כל כך עייפה שלא חשבתי על זה אז. אבל עכשיו כשאני כותבת במנזר את כל הדברים האלה, אני רוצה להקפיא את מה שקרה ולהגדיל את התמונה הזאת. למרות שלא היה לי זמן אז, אני בכל זאת חושבת שאביטל של אז, שהיתה קטנה ועם חתול ומסכנה, אפילו אז אביטל הבינה שמדובר במשהו מוזר. "כרטיס קופת חולים," אחיטוב הראה לי כרטיס אחרי שנכנסנו לקניון וחייך כמו תולי שתמיד היה נראה מבסוט אחרי שקפץ על המדף במקלט.
"אבל בשביל מה לשקר?" שאלתי. "גם ככה הוא היה מכניס אותנו."
"זה בגלל האקדח," הוא אמר, ולראשונה הבחנתי בבליטה במותניים שלו. "אין לך רישיון?"
"רישיון או לא, אף אחד לא צריך לדעת שיש לי אקדח," הוא אמר וכשהבחין בפני הוסיף, "זה לא משנה. את צריכה לראות אותי בעולם. אין שדה תעופה שלא הצלחתי להיכנס אליו. אפילו באיראן. אם היית יודעת מה עברתי... בואי נגיד שהיו לי על הראש יותר שערות ממה שיש לי היום. חוץ מזה תזכרי, אביטל: כולם משקרים, ללא יוצא מן הכלל." זכרתי את זה. זה גם מה שאחאב אמר, אבל כמו שכבר אמרתי לכם, הייתי עייפה, וכשחושבים על זה, למי בכלל היה אכפת מאיזה מאבטח עלוב.
עלינו במעלית השקופה ויצאנו ישר מול דלת בצבע של ערק עם קרח שהיו עליה אותיות מזהב שהתחברו ל"אלון שליקר, וטרינר".
אחיטוב דחף את הדלת. בכניסה ישבו אנשים בכיסאות רגילים, אבל החתולים והכלבים נחו על כיסאות שהיו עשויים מכריות. על השטיח ישבו אמסטפית ולברדור ששנאו זה את זה. ישבתי על השטיח וחיבקתי את תולי.
איך שישבתי לידם, הם שמו עלי את הראש. אחד מכל צד. תולי לא הפריע להם. הוא היה תשוש מדי. ליטפתי אותם באופן שווה כדי שלא יתרגזו. הבעל של האמסטפית חייך אלי וחזר לקרוא בעיתון.
אחיטוב הלך לאיזה חדר וחזר עם כוס שוקו שהביא מאחת המכונות ואמר לי לשתות כי אני צריכה סוכר אחרי כל מה שעברתי. "אפשר לעשות ממך מגנט, דוליטל," הוא צחק כשראה את האמסטפית נדבקת אלי.
התחלתי לנמנם. מישהו הגביר את הטלוויזיה. היה רעש של סירנות ואנשי זק"א ושוטרים רצו מסביב למפלצת ברזל שיצא ממנה עשן. "לאחר הפיגוע הקשה הזה בקו... אנחנו עוברים לתגובת ראש הממשלה."
"השטויות הרגילות," אמר אחיטוב כשראש הממשלה אמר, "אנחנו במלחמה קשה מאוד עם אויב מבית... מלחמת אין ברירה..."
"ממשלה של חוליגנים, אפסים," אמר אחיטוב בשקט. מישהו עם חבילת דפים נכנס. היה כתוב בהם "עמותת שלום לכל חי".
הוא ראה את האיש של האמסטפית, "אתה פה!"
"כן, אני פה. תפסיק כבר לרדוף אחרַי," אמר האיש של האמסטפית, "תגיד לי, לא מספיק דחפת לי כלבה בטראומה, אני צריך עכשיו לראות אותך בכל מקום?"
"אני אמרתי לך," אמר האיש עם הדפים, "רק תבשל לה אורז וקינמון עם עוף שלוש פעמים ביום, זה ירפא את הנפש שלה."
"את הנפש שלך אולי זה ירפא," אמר האמסטפית. ואז נפתחה דלת מסתורית ויצא משם מישהו שאיך שראה את אחיטוב הוא הרים את הידיים בהתלהבות ואמר לו להיכנס מיד.
הוא צעק, "דופן!" וניסה לחבק את אחיטוב, שנבהל והלך אחורה.
"מה אתה עושה פה?"
"הנה," אחיטוב הצביע על החתול, "תבדוק אותו."
"שלך? אחיטוב דופן! חתול! מי היה מאמין?"
"יש לו סוכרת," אמרתי. הוא סוף־סוף הסתכל עלי.
"זאת הנכדה?"
"אין לי שום נכדה," אמר אחיטוב.
"מאיפה את יודעת מה יש לו?" שאל הווטרינר.
"אלון, אתה תקשיב פה לגברת," אמר אחיטוב, "כי היא חכמה ויודעת על מה היא מדברת."
"בסדר, נעשה לו בדיקות," אמר אלון, "לכו להסתובב, מאבן אפשר להוציא מילים אבל לא מאחיטוב פורת," והוא לקח ממני את תולי.
"זה בסדר, אביטל," אמר אחיטוב. "את בידיים טובות. אני יוצא לכמה סידורים, תישארי פה."
אלון בדק את תולי. הוא לא דיבר הרבה. רק אמר שכל מי שבא עם אחיטוב, מתקבל אצלו בכבוד מלכים. "אחיטוב זה משפחה," הוא אמר. "את צעירה," הוא אמר, "אבל הוא מלח הארץ. כמה תרם. והכול בשקט. אנשים כאלה בפינצטה אולי אפשר למצוא." לא עניתי. הוא אמר שאני יכולה לחכות עם החתול בחדר ההמתנה כי רואים שהוא מאוד רגוע איתי. כשהוא יצא שוב מהחדר שלו, הוא אמר שיש לו סוכרת במצב גרוע. הוא כבר נתן לו שתי מנות ושאל אם אני מסוגלת להזריק. לא אמרתי שאני יודעת. נתתי לו להסביר לי איך מזריקים. ואז, בדיוק כשנתן לי מרשם ושקית עם האינסולין, אחיטוב נכנס. הוא הלך איתו לצד, לחש לו איזה משהו, ואז הלכנו משם.
כשהגענו לחניון ונכנסנו לרכב, התחלתי לגמגם תודה. "שום תודה," אמר אחיטוב. "את עוזרת לי עם ג'וני כבר תקופה ארוכה, נכון? עכשיו, בואי נדבר כמו שצריך. למאורה שמה ברור לך שאת לא חוזרת, כן?"
תולי ישן עלי והימהם את המהומי השינה שלו. ליטפתי אותו. "את לא חוזרת לשם, תאמיני לזקן כמוני שראה מספיק בחיים שלו אם הוא אומר לך שזה מסוכן בשבילך. כבר עדיף לגור עם נסראללה."
אחיטוב הכניס את המפתח לחור ההתנעה וסובב חצי סיבוב. "אני מציע לך דבר כזה," התחיל לומר משהו בטון חשוב כזה, שהרגשתי שהוא התאמן הרבה על איך להגיד לי את מה שהוא הולך להגיד לי עכשיו. "תראי, אני זר בשבילך. את ודאי שואלת מה לי ולך ולמה שתסמכי על אדם זר, אמנם זקן מאוד ולא בריא במיוחד, אבל זר מוחלט. ברור, ואני מבין את זה לגמרי, אבל תראי, אני לא יודע מה להגיד על זה אלא רק שאת עוד תראי, אביטל, שיש גם אנשים טובים בעולם הזה. כמובן, גם אנשים טובים יכולים לעשות מעשים רעים, אבל יש גם אנשים טובים, את מבינה?" אחיטוב דיבר הרבה ומהר. כמו שהרגשתי בהתחלה, גם עכשיו חשבתי שהוא בטח התאמן על זה הרבה־הרבה, כי ראו שהוא לא אוהב לדבר הרבה. "את מההתחלה עזרת לי והוכחת שהלב שלך נמצא במקום הנכון. הכלב כבר הרס לי חצי בית, ככה שבכל מקרה בלי העזרה שלך אני אבוד. זאת ממש לא טובה. עכשיו אני מציע לך דבר כזה: עד שניסע להביא את הדברים שלך ועד שתחשבי איפה את רוצה למצוא דירה עכשיו, באמצע אינתיפאדה עם מחירים משוגעים, את יכולה לגור אצלי. לא, לא בבית שלי ממש, כמובן. אין לך מה לדאוג. יש לי דייר שהתפנה ממש לפני כמה ימים. דירה קטנטונת, נפרדת, בשטח הבית שלי. אולי בגודל של המקלט שלך שמה, אבל זה לא מקלט והיא במצב הרבה יותר טוב. תשמעי, חבל שהיא תעמוד ריקה כמו הדירות של הצרפתים והאמריקאים שבאים לפה בסוכות ובפסח. אני רק צריך שנקפוץ להביא את המפתח. אז מה את אומרת?"
לא היה לי יותר מדי מה להגיד. נסענו לשכונה שלו, וליד אחד הארמונות שם הוא לחץ על שלט שהתחבא בתא מקדימה והחלקנו לחניה. כבר היה חשוך, אבל היו פנסי רחוב שכיסו את הארמונות באור. כשיצאנו מהאוטו, פסענו בשביל קטן, עלינו שתי מדרגות והגענו למרפסת ענקית. "את חכי רגע כאן," הוא אמר. ליד דלת המרפסת היו איזה טריליון חבילות, הוא הזיז אותן עם המקל שלו — ונכנס לבית, משאיר את הדלת פתוחה. הצצתי והצלחתי לראות שטיח צר ואדום שהיה לכל אורך הכניסה. "הנה, מכאן," הוא חזר, סגר את הדלת ופנה ללכת דרך הגינה. הלכתי אחריו. צווחות נוראיות נכנסו לי פתאום לאוזניים. אחיטוב עצר, אבל עוד לפני שהוא אמר משהו, כבר ידעתי מה זה.
"טווסים," אמר, "השיגעון של השכנה שלי. היא אומרת שמאז שבנו את הבית בתקופה העות'מאנית היו פה טווסים, ואסור לקטוע את המסורת. חולת נפש. תאמיני לי, עודף זמן זה האויב הכי גדול של האנושות."
הגענו לדלת ירוקה והיה עליה אגרוף ירוק קטנטן מברזל. על אחת האצבעות היתה טבעת.
כשנכנסנו — הרגשתי כאילו שתיתי הרגע מהבקבוק של אליס בארץ הפלאות והתכווצתי מול הסלון שהיה גבוה מאוד ועגול, כמעט בלי זוויות, וכל הזמן הרגשתי, אולי בגלל העייפות, שהחדר צומח לי מול העיניים לעוד ועוד חללים, לרוחב ולגובה.
"הדייר הקודם היה מתחשב ונחמד מאוד," אמר אחיטוב, "השאיר הכול מסודר, אני חושב שנשאר אפילו אוכל במקרר. בכלל לא הספקתי לשאול אם את רעבה." ליד הטלוויזיה היה פוף אדום שנראה די חדש. תולי ישר קפץ ונדבק לשם. אחיטוב צחק ואמר שהוא חכם. אחר כך הוא לקח אותי לטיול עם המון הוראות. הוא הראה לי את האמבטיה — היו לה רגליים מברזל והיא נראתה כמו של מלכת אנגליה עצמה.
כדי להדליק את הדוד היה צריך לצאת ולהדליק בעזרת מתג שהיה מחוץ לבית, אבל אסור היה להדליק שני דברים גדולים בבת אחת, "כי יש פה חשמל חד־פאזי, אוקיי? אולי פעם אני אתקין פה תלת־פאזי. בינתיים זה מה שיש," אמר אחיטוב לי, שהדבר האחרון שהיה אכפת לי ממנו זה אם החשמל הוא חד־פאזי או תלת־פאזי.
"יש עוד משהו שאת צריכה לדעת?"
"כן, מה זה דופן."
אחיטוב חייך, "זה היה הכינוי שלי במשרד. את בטח יודעת מי זה."
"דופן? הבלש מאדגר אלן פו?"
הוא שרק בהתפעלות, אמר לילה טוב, ויצא.
אחרי שהלך סובבתי את המפתח בדלת — שלוש פעמים הוא הסתובב, ועוד חצי פעם.
בדקתי את הדלת. נשענתי עליה. היא היתה חזקה מאוד. דלת של פעם. אחר כך הלכתי מהסלון לחדר השינה ומחדר השינה לאמבטיה וככה הסתובבתי בכל החדרים. היו שלושה, אבל נראה שיותר. באמבטיה היתה ערימה של שלג רך ויפה, וכשהתקרבתי גיליתי שהשלג אינו אלא ערימת מגבות, אווריריות כל כך שקצת פחדתי לגעת בהן ולקלקל. זה היה חטא להרוס אותן וללכלך אותן בגוף שלי, שעדיין היה לו את הריח של המקלט בקראקס.
כמובן שהייתי טיפשה גדולה. תגידו לי אתם: איזה דייר עוזב דירה ומשאיר מגבות בצורה כל כך יפה? והמקרר — הוא השתגע לגמרי למלא אותו בשפע קר וזולג סוכר של פירות מבריקים וגבינות עטופות בנייר, שרק מאיך שהוא, המקרר, נראה יש חשק לאכול גם אותו.
כמובן שהייתי טיפשה גדולה בשביל לחשוב שכל הקדימה של העולם רק מחכה לי ושכל האחורה נעלם לגמרי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
