-19-
לילי
יום אחד אחרי ארוחת הבוקר ראתה לילי את סופיה משוחחת עם אסיר מבוגר שלא זיהתה, גבר רחב כתפיים שהתנשא מעליה. "מי זה?" שאלה כשסופיה ניגשה אליה, עם דורין בעקבותיה.
"פרנסואה. הוא עבד עם בעלי במחתרת, והם נתפסו כשהבריחו חומרי נפץ. פליקס גורש מזרחה, אבל פרנסואה נשלח לכאן. הוא דואג לי ולדורין ובודק מה שלומנו מדי פעם."
הנשים עשו את דרכן למגורים כדי להתכונן לעבודה. "קבוצה חדשה הגיעה," העירה סופיה והחוותה בראשה לכיוון האפּלפּלאץ, שם עמדו אסירים שהובאו זה עתה למחנה. לילי היתה סקרנית לדעת מי הם ומדוע נעצרו. היא רצתה לדעת גם היכן ישכנו אותם. הצריפים היו מלאים עד אפס מקום, וחלק מהדרגשים שימשו שניים או שלושה אנשים. פשוט לא היה מקום.
קריאתו של דורין הפריעה את מחשבותיה. סופיה הסתובבה לעבר בנה, שהצביע על האסירים החדשים. "אמא, תראי! ילד בגילי!"
לילי הסתובבה לראות על מי הצביע, ולבה התמלא אימה. הילד שהתכוון אליו היה בנה שלה. ניק וג'ורג'י הובאו למחנה.
לילי עמדה קפואה. בתחילה היתה בטוחה שניק וג'ורג'י אינם אלא חלום בלהות או חזיון תעתועים. היא עצמה את עיניה והתפללה שכשתפקח אותן, בעלה ובנה ייעלמו מכאן ויהיו שוב בביתם הבטוח. היא השתוקקה לרוץ אליהם ולטרוף את בנה, לבלוע אותו בשלמותו, לא רק כדי להיות קרובה אליו שוב, אלא גם כדי להגן עליו מפני המקום הזה. אבל היא לא רצתה לעשות דבר שימשוך תשומת לב ויסכן אותו או את ניק.
"אמא!" קרא ג'ורג'י כשזיהה אותה. הוא רץ לעברה בפזיזות, עד שהתנגש בה וכמעט הפיל אותה. כשנגעה שוב בבנה, לילי הוצפה שמחה. היא כרכה את זרועותיה סביבו ושאפה את ניחוחו, מתוק ואמיתי. ואז קלטה את דמותו, והדאגה האפילה על אושרה. הוא נראה כמו ילד אחר. ראשו היה מגולח, ועל קרקפתו החיוורת נפער חתך מהתער. לבה נשבר למראה המדים הגדולים למידתו, שכמו בלעו את גופו הזעיר. לחייו היו מלוכלכות ומוכתמות בדמעות יבשות, דמעות שלא היא מחתה. "הם לקחו אותנו, אמא." ההתרגשות שאחזה בו כשראה אותה שככה כשקלט באיזה מקום משונה ונורא הוא נמצא.
מעל ראשו של ג'ורג'י עיניה מצאו את עיניו של ניק, והיא נתקפה פרץ של חום ואימה. איך לעזאזל הגיעו הוא וג'ורג'י לכאן?
ניק הביט בה עוד כמה שניות, כאילו אינו מסוגל להסיט את עיניו. היא רצתה לרוץ אליו ולכרוך סביבו את זרועותיה. אבל התור התקדם, והוא הסתובב באי רצון והמשיך לעבר שולחן הרישום.
כשסיים, פילס את דרכו אליה והניח את המזוודה הקטנה שנשא. הוא אחז בה בעדינות בזרועותיו ונשק לה. היא נצמדה אליו, כמהה לספוג כל רגע של קרבה מחודשת. כשהרימה את מבטה, ראתה שהוא מזועזע מסביבתו. מבטו כמו שאל, איך נוכל לשרוד כאן?
"מה קרה?" שאלה.
"המשטרה לקחה אותנו מהבית," ענה ניק בקול נמוך. "בלי אזהרה. לא העזתי להתנגד ולסכן את ג'ורג'י." היא הבינה. התנגדות היתה בוודאי ממיטה מוות על שניהם. "לא היה זמן להתארגן או להסתתר." היא ניסתה לדמיין כמה מבלבל ומטריד היה האירוע עבור ג'ורג'י. לאחר שההתרגשות הראשונית של הפגישה עמה פגה, הוא עמד המום ובעיניים מזוגגות, כאילו התעורר מחלום רע.
"הכול באשמתה של האנה." קולה של לילי נשמע צורם, לא מוכר. "אם היא לא היתה גונבת את תעודת האחות שלי, שום דבר מזה לא היה קורה."
על פניו של ניק ניכרה הפתעה. "לא היה לי מושג. אני בטוח שהיא מרגישה נורא." לא היה זה מטבעו של ניק לכעוס או להאשים, והיא היתה בטוחה שהוא צודק ושהאנה מתחרטת על מה שעשתה. ובכל זאת היא לא יכלה שלא לזעום על חוסר הזהירות של בת דודתה.
הם עמדו יחד, לבדם על אף האסירים שהיו בדרכם לעבודה ושאר הפעילות סביבם. "יקירתי." ניק הרים את ידו ללחייה וליטף אותה. היא הרגישה שפניה מלוכלכות, אף שניקתה אותן כמיטב יכולתה. שפתיה היו סדוקות ומדממות, ושערה החל להאפיר בטרם עת עקב הקשיים והמתח. היא היתה צל של האישה שהיתה רק לפני כמה שבועות. אבל היא ראתה שניק לא מבחין בכך. בעיניו היא עדיין היתה יפה.
ואז נזכרה בפגישותיה הסודיות עם מטיאו. נכון, הם לא הרחיקו לכת יותר מקפה ומטיול בכמה הזדמנויות, אך כעת, כשהיתה עם בעלה, חשה במלוא עוצמתה של בגידתה. ניק באמת היה איש מתוק והוא תמיד אהב אותה ללא תנאי. גם היא אהבה אותו, מה שהפך את בגידתה לנוראה עוד יותר. היא נשענה עליו, עצמה את עיניה בשעה שכרך את זרועותיו סביבה וייחלה לשכוח את כל מה שקרה מאז שהחלה המלחמה, את השינוי הקיצוני בחייהם ואת כל מה שנגזל מהם.
שריקה חדה קרעה אותם זה מזה. "בואו," אמרה וסימנה להם לבוא אחריה. "אסור לנו להתמהמה, אחרת..." היא ניסתה להעביר לניק בשתיקה מסר על הסכנות האורבות להם במחנה בלי להבהיל את ג'ורג'י. למרבה המזל הם שובצו לצריף שלה. היא אחזה בידו של כל אחד מהם והובילה אותם לשם. "אחרי שנתמקם בצריף, תצטרך להתייצב לקבלת שיבוץ לעבודה," אמרה לבעלה. "אני עובדת במחסן הבגדים."
הם עברו ליד קיר שלצדו כרע אסיר והחזיק לבנת בטון מעל ראשו כעונש על עבירה כלשהי. שומר גרמני עמד מעליו וצרח פקודות. לילי כרכה את זרועה סביב ג'ורג'י כדי להסתיר ממנו את המראה. "תראה!" אמרה והצביעה למעלה, על כמה אווזים שעפו שם, כדי להסיח את דעתו. כאב חלף על פניו של ניק. אף שזאת לא היתה הפעם הראשונה שראתה אסיר נענש, לילי חשה את האימה כמו בפעם הראשונה כשהיתה עדה למראה עם משפחתה. זה עלול לקרות בקלות לאחד מהם אם לא ייזהרו.
אחרי שהיו במגורים, פגשו ליד הצריף את סופיה ואת בנה. "ניק, זאת סופיה."
ניק חייך. "נעים מאוד."
"אנחנו הולכים לקבל את השיבוץ של ניק לעבודה," אמרה לה לילי.
"מה נעשה עם ג'ורג'י בזמן שאנחנו בעבודה?" שאל ניק. לילי היססה, היא לא חשבה על זה קודם.
"יש אישה, טנטה שרה, ששומרת על הילדים בזמן שאנחנו בעבודה." סופיה הצביעה מעבר לשדה על קשישה, שהחזיקה תינוק ברשלנות ביד אחת ועישנה סיגריה מגולגלת בידה השנייה. לאסירים בקושי היתה גישה לאוכל, קל וחומר לסיגריות, ולילי תהתה אם קיבלה אותה כזכות מיוחדת או הכינה אותה ממשהו שמצאה. "היא היתה מיילדת," הוסיפה סופיה, כאילו יש בכך כדי להכשיר אותה לשמור על ילדים. לילי הוצפה בספק. איך תוכל להפקיד את בנה בידי הזרה הזאת?
"אני אקח אותו ואדאג לזה," אמרה לילי. "אתה תתייצב במשרד הראשי כדי לקבל את השיבוץ שלך. אל תאחר." היו כל כך דברים שהיתה צריכה לספר לניק על המחנה, איך לשמור על פרופיל נמוך ולהתרחק מצרות. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שמשהו יקרה לו.
"בסדר גמור," הוא אמר ונגע בלחייה. "אני לא רוצה לעזוב אותך שוב כל כך מהר."
"אני יודעת. גם אני." הם רק התאחדו זה עתה ולא רצו להיפרד שוב, אפילו לזמן מה. "אבל אתה חייב ללכת. נתראה אחר כך."
אחרי שניק הלך, ניגשה לילי לאישה הקשישה. "אני לילי, וזה בני, ג'ורג'י. הוא בדיוק הגיע וצריך השגחה בזמן שאהיה בעבודה." היא תיעבה את המחשבה שתיפרד שוב מג'ורג'י כל כך מהר, אבל לא היתה אפשרות אחרת. "תוכלי להשגיח עליו?"
"אני מניחה שכן," אמרה טנטה שרה באטיות, כאילו ההשגחה על ילדים נתונה לבחירתה ואינה העבודה שהוטלה עליה במחנה. לילי חשבה שאולי היא רוצה משהו נוסף בתמורה להשגחה על בנה, אבל לא היה לה דבר לתת. טנטה שרה שאפה שאיפה ארוכה מהסיגריה שלה ונשפה לאוויר ענן של עשן חמצמץ. לילי נלחמה בדחף לנופף בידה ולגרש אותו. טבק לא היה זמין במחנה, והיא לא רצתה אפילו לחשוב איזה תחליף היא שורפת במקומו. "הוא לא יעשה בעיות, נכון?" שאלה טנטה שרה ובחנה את ג'ורג'י במבט ביקורתי.
"לא, שום בעיות בכלל," ענתה לילי במהירות ומעכה את ידו בעידוד. "הוא אף פעם לא עושה בעיות." היא התכופפה אל בנה. "ג'ורג'י, תישאר פה ותהיה ילד טוב."
"אבל אמא," הוא אמר בקול רם מדי, "היא נראית כמו מכשפה!"
"ששש! אל תשכח את הנימוסים שלך," נזפה בו וקיוותה שטנטה שרה לא שמעה.
"אני רוצה להישאר איתך," מחה ג'ורג'י.
"גם אני רוצה. אבל אמא צריכה לעבוד." ג'ורג'י נראה מבולבל מהרעיון. "אני לא יכולה לקחת אותך איתי. אתה חייב להישאר פה. אני אחזור הכי מהר שאוכל, ואז נשחק." לפני שהספיק להתווכח עוד, לילי נשקה ללחיו ומיהרה להתרחק משם.
היום נמתח עד אינסוף בזמן שפרמה מדים ישנים כדי שיתאפשר לעשות בבד שימוש חוזר. היא היתה רוצה להתגנב ולבדוק מה שלום ג'ורג'י, אבל לא היתה הפסקת צהריים. במקומה, האסירים היו אמורים לאכול את מה ששמרו מארוחת הבוקר. לג'ורג'י, שהגיע אחרי ארוחת הבוקר, אין מה לאכול, קלטה לילי בבהלה. הלוואי שהיתה לה דרך להעביר אליו את פת הלחם הקטנה ששמרה בכיסה. היא שמרה אותה עבורו ולא אכלה דבר בעצמה. בטנה קרקרה בכאב במשך שארית היום.
כשנשמעה הצפירה שציינה את סיומו של יום העבודה, מיהרה לילי בחזרה לכיוון הצריפים. טנטה שרה והילדים שתחת השגחתה לא נראו בשום מקום. היא מיהרה לתוך הצריף, אבל לא ניק ולא ג'ורג'י היו שם. לאן הם נעלמו? היא רצה שוב החוצה. מעבר לפינה ראתה את סופיה, שהרימה אצבע לשפתיה ואז הצביעה מעבר לשדה, על המקום שבו שיחקו ג'ורג'י ודורין.
לילי ניגשה אליה. "הם התחברו מהר מאוד." סופיה הנהנה. לילי חשה הקלה שמצאה אותו בריא ושלם. לג'ורג'י לא היה קל להתיידד גם לפני המלחמה, ולילי ראתה כמה הוא שמח. הילדים שיחקו, מאושרים עד הגג על שמצאו זה את זה בנסיבות כה קשות.
"וניק?" שאלה לילי. "ראית אותו?"
"לא מאז הבוקר."
שתי הנשים צפו בשתיקה בילדים המשחקים. הם התמסרו בנעל ישנה, כאילו היתה כדור. לרגע היה נדמה שהם יכולים להיות בכל מקום, ללא גדרות תיל או גדרות אחרות. לסופיה היתה נוכחות מרגיעה, ולילי חיבבה אותה. היה מוזר לחשוב שלולא המחנה הן לעולם לא היו נפגשות.
ניק הופיע מצדו האחר של השדה, ולילי הלכה לקראתו בהקלה. "אתה בסדר?" שאלה וכרכה את זרועה סביבו. הוא נשען עליה, והם הלכו בזרועות שלובות אל המקום שסופיה עמדה בו.
הוא הנהן, אבל היא ראתה שהוא מותש. "קיבלתי עבודה ברֶבייר. היה מקרה מורכב." הוא היה במחנה פחות מיממה וכבר נקרא לטפל בחולים הקשים ביותר במרפאה. לילי היתה אסירת תודה שבעלה קיבל תפקיד בפנים. היא חששה שלא יעמוד בעבודה פיזית קשה. ובכל זאת, היא דאגה שיידבק שם בנגיף כלשהו.
"הצלחת לעזור?" שאלה סופיה.
ניק נענע בראשו. "זאת היתה בצקת רעב, לצערי. מצב מסוכן מאוד, שאי אפשר לעזור בו." הוא היה בבירור מתוסכל. ניק היה תמיד טוב בריפוי אנשים ואהב את עבודתו. אבל מחלות מסוימות פשוט לא היו בנות ריפוי, ולפעמים הכאב היה חלק מהעבודה.
הם קראו לילדים, הלכו לחדר האוכל והצטרפו לתור האסירים שגררו רגליים עם קערות בידיהם. לילי צפתה בניק כשקלט את מכל הנוזל האפור שהוגש כארוחת ערב מדי יום ביומו. "זה כל מה שיש?" לחש.
"אני חוששת שכן." אלה היו חייהם עכשיו, ולא היה בכוחה לעשות דבר כדי להקל את המכה. בתורם, היא הגישה את קערת המתכת שלה ואת הקערה שקיבל ג'ורג'י, כדי שימולאו במצקת של מרק תפוחי אדמה מימי. היא הובילה אותם לשולחן ומצאה להם מקום להצטופף בו בין המוני האסירים. ג'ורג'י בהה בחשדנות בקערת הנוזל האפור. תפוחי אדמה היו בין הדברים הרבים שלא אכל. הוא דחף את הקערה הצדה.
"ג'ורג'י, בבקשה. זה כל מה שיש. אם לא תאכל את זה, לא יהיה שום דבר אחר היום." לילי צפתה בו מעכל את הרעיון שלא יהיה לו אוכל, בעוד שתמיד היה לו די והותר. אפילו אחרי שניק איבד את עבודתו והמחסור במזון פשט בבריסל, תמיד היו להם מצרכי היסוד והם יכלו למלא את בטנם. עכשיו, בפעם הראשונה, היא לא יכלה להגן על בנה מפני המציאות הקשה של המחסור.
"תאכל," דחקה בו שוב, וקולה עלה בתסכול. הוא נענע בראשו וסירב אפילו לנסות.
ניק הניח יד על זרועה. "זה לא קל גם לו," הזכיר לה בעדינות. כמובן. כל עולמם התהפך ברגע, וההרגשה הזאת בטח היתה נוראה עוד יותר מנקודת המבט של ילד.
לילי נזכרה בחתיכת הלחם ששמרה מארוחת הבוקר ושלא היתה לה הזדמנות לתת לבנה קודם לכן. היא שלפה אותה מכיסה והושיטה לו, והקלה פשטה בה כשאכל אותה בביס אחד, ללא תלונות. איך תוכל להגן על בנה הרגיש בעולם שבו איש לא מתחשב ברגישויות?
לאחר הארוחה עשו השלושה את דרכם אל הצריף. "אתה צריך לשירותים?" שאלה לילי את ג'ורג'י. הוא נענע בראשו, והיא חששה שאולי יצטרך להתפנות במהלך הלילה ושקלה להתעקש. אבל למה להכריח אותו ללכת לשירותים הנוראים יותר מכפי הנחוץ? "בבקשה קח אותו פנימה למיטה," אמרה לניק. "אני כבר אבוא."
היא הלכה לשירותים, ובפנים נשמה נשימות רדודות ככל שיכלה כדי להימנע משאיפת הסירחון שתמיד העלה בה בחילה. כשסיימה, בדרכה אל הצריף, צווח הצופר, שסימן שכולם צריכים להיות בצריפים. איש לא רצה להיתפס בחוץ אחרי שעת העוצר ולהסתכן בעונש מיידי וחמור.
כשהתקרבה לצריף, נשמע רשרוש מצד המבנה. מזווית עינה זיהתה את בּוֹדֶן, אותו שומר שסופיה הזהירה אותה מפניו. השערות על עורפה סמרו. האם הוא חיכה לה?
היא ניסתה לרוץ במהירות לתוך הצריף, אבל איחרה את המועד. בודן התקרב, חסם את דרכה ונעץ בה מבט חולני. שיניו היו צהובות ומוכתמות מטבק. "פראו אבלס," אמר בנימוס מעושה. הוא צעד לעברה וכבר היה קרוב מדי. אבן עמדה בגרונה של לילי. היא רצתה לסגת, אבל פשוט לא היה לאן. במקום זאת חמקה הצדה. הוא בא אחריה, וידיו נשלחו נמוך אל מותניה. היא החניקה את הדחף לצרוח. אם תעורר מהומה, היא עלולה לסכן את משפחתה. היא הביטה סביב ותהתה עד כמה ירחיק לכת בשטח הפתוח והמואר.
בודן החל למשוך אותה מהצריף לעבר סככת גינון שעמדה במרחק כמה מטרים משם. היא נעצה את עקביה באדמה והתנגדה. "אדוני, יש לי דיזנטריה." היא לקחה סיכון מחושב כשטענה שהיא חולה כדי להרחיק אותו. אנשים חולים נשלחו למרפאה, אבל מעטים כל כך החלימו וחזרו, עד שהשליחה לשם נחשבה לגזר דין מוות.
השומר עצר, והיא קיוותה שהסיכון שיידבק בנגיף קיבה בעצמו ירתיע אותו, אבל אז זינק לעברה שוב. לילי התכוננה לבלתי נמנע. בדיוק אז ראתה ערימת לבנים ליד קיר הצריף. היא שקלה להושיט יד לאחת מהן. היא בוודאי תוצא להורג על תקיפת שומר, אבל לפחות כבודה לא יירמס. ואז נזכרה בבעלה ובבנה. אין ספק שיהיו פעולות תגמול גם נגדם. לא היתה לה ברירה אלא להיכנע.
ואז נשמע רעש מפתח הצריף. "אמא!" ג'ורג'י בא לחפש אותה. למשמע קולו של הילד, בודן היסס.
"תחזור פנימה," אמרה בתקיפות. היא התפללה שבנה לא יצא ויסתכן בזעמו של השומר.
אבל ג'ורג'י התמהמה שם. "אמא, מה את עושה?"
"אנחנו עוד ניפגש," אמר בודן בנימת איום מבעד לשיניים חשוקות. הוא החזיק בה עוד שנייה, ואז שחרר אותה ונעלם אל תוך החשיכה.
לילי נשמה לרווחה. היא רצתה לרוץ למקלחות ולרחוץ מעליה את זוהמת מגעו של השומר, אבל זה היה בלתי אפשרי. היא ניגשה לפתח ואחזה בידו של ג'ורג'י. "אסור לך לצאת החוצה בלילה," נזפה בו והובילה אותו פנימה.
"אבל לא ראיתי אותך ופחדתי."
"רק הלכתי לשירותים. אתה חייב להישאר. אני תמיד אחזור אליך," הרגיעה אותו כשטיפסו אל דרגש העץ הקשה. לילי וניק התמקמו על המשטח הצר כשג'ורג'י דחוק ביניהם, מוגן. אצבעותיהם היו שלובות אלה באלה ויצרו מעין מגן. לשנייה, כשהיתה שוב בזרועותיו המגוננות של ניק, הרגישה כאילו התקרית עם בודן לא קרתה מעולם.
אבל כמובן, היא קרתה. היא רעדה, כפור אחז בה לפתע, והיא נצמדה קרוב יותר לבעלה ולבנה כדי להתחמם. סכנות המחנה היו ממשיות עבורה יותר מתמיד, והסיכונים גברו עם כל יום שחלף.
שנתה נדדה, והיא הציצה מעל גופו של ג'ורג'י, באפלה הקלה, אל בעלה. ניק, המותש מתלאות יומו הראשון, נרדם במהירות. לילי מצאה נחמה בנשימותיו הרדודות המוכרות. היא התגעגעה אליו. היא חשבה על סופיה המסכנה, שבעלה נעלם, אולי לתמיד. לילי שנאה את העובדה שמשפחתה נאלצת לחיות כך, אבל לפחות שלושתם היו יחד.
ג'ורג'י התהפך בשנתו, ולילי עטפה את גופו הרזה כדי להרגיע אותו. הוא הזיע, ובגדיו היו לחים. אוטומטית, היא הושיטה יד למצחו ובדקה אם יש לו חום. להקלתה, הוא היה קריר. הוא נולד כמה שבועות לפני הזמן, וריאותיו היו תמיד חלשות ורגישות לזיהומים. היא רעדה מהמחשבה על מה שהתנאים כאן יחוללו לבריאותו.
לילי נאחזה במשפחתה בחוזקה. היא תעשה כל מה שצריך כדי להוציא אותם משם.
-20-
מישלין
מישלין נכנסה לאולם הקולנוע החשוך. על המסך הוקרן סרט בשחור לבן מנומר, והיא בחרה לעצמה מושב בקפידה. באולם היו רק כמה חיילים גרמנים בחופשה וזוג צעיר שחיפש פרטיות בשורה האחרונה. ריח הפופקורן העבש והבירה החזיר אותה לביקורים בקולנוע עם מטיאו בילדותה. כמה היתה רוצה להשתהות בחלל הקריר והאפל ולשכוח מהכול לרגע, אבל לא היה לה זמן. גבר שלא זיהתה ירד במעבר לעבר השורה שלה, שעון על קב. הליכתו היתה אטית ומגושמת, והוא השתחל לשורה והתיישב לידה. ריח חריף של אלכוהול נדף ממנו. הוא תחב פיסת נייר לידיה, ובלי לומר מילה הסתלק כלעומת שבא והותיר אותה לבדה.
היא יצאה מהקולנוע ופסעה אל כיכר פְרֶר אוֹרבָּן. לאחר שווידאה שאיש אינו עומד בקרבת מקום, פתחה את הפתק המגולגל וקראה אותו תחת אלומת האור הצהוב שהטיל פנס הרחוב. "בונדרסטראט 13, דינסטאג", נכתב בהודעה מיקומו של האסם בלאפלט שבו אמור להסתתר הטייס והזמן שבו עליה לאסוף אותו יום שלישי, מחר.
כעת, לאחר המעצר של קבוצת הטייסים, חששה יותר מתמיד. מי שבגד בהם אולי חשף גם את מקום הימצאו של הפצוע. לרגע שקלה לא לצאת למשימה, אבל היא הרי הבטיחה לחלץ אותו בתמורה ליציאתה של האנה. אף שהחלק הראשון של התוכנית השתבש, עדיין היה טייס שמטוסו הופל, והיא לא יכלה להפקיר אותו. עם זאת, היא החליטה לנקוט אמצעי זהירות נוסף ולצאת לדרך יום אחד מוקדם מהצפוי. היא תצא הלילה.
מישלין התעכבה בקרן הרחוב והמתינה לכיבוי האורות במגדל של כנסיית סנט ג'וזף, אות לכך שהשעה מאוחרת וחשוך מספיק כדי לצאת לדרך בבטחה. המחסה שסיפק הלילה היה חיוני. כשהאורות בכנסייה כבו, היא יצאה מהכיכר לעבר הסמטה שבו חנה האופנוע. היא דחפה אותו במנוע כבוי עד שהתרחקה מספיק מהשכונה הצפופה, שם היה עלול הרעש למשוך תשומת לב.
כשהגיעה לפאתי העיר, החלה לנסוע בדרכים צדדיות כדי להימנע ממחסומי המשטרה. היא נהגה כעת מהר יותר, והרוח הקפואה הצליפה בלחייה. לאפלט היתה מרוחקת קצת פחות מארבעים קילומטרים מבריסל, ואף שהיתה שמחה לעשות את כל הדרך לשם באופנוע, הוא לא היה אידיאלי להסעת הטייס. לכן היא נסעה לתחנת הרכבת בקורטנברג, פרבר ממזרח לעיר, והחנתה את האופנוע מאחוריה. בחניון חיכתה סיטרואן ישנה, שהרשת החזיקה לסידורים מסוג זה. היא מצאה את המפתח בתוך קשת הגלגל והתניעה את המנוע.
כשעה לאחר מכן הגיעה ללאפלט, ששכנה לא רחוק מהגבול הגרמני. היא חנתה בקרחת יער, כמה מאות מטרים מאתר החילוץ, יצאה מהרכב והביטה סביב כדי להתמצא בסביבה. הכתובת שקיבלה היתה של בית חווה בצד השני של הכביש, מעבר לשדה פתוח. היא העיפה מבט לשני הכיוונים כדי לוודא שהיא לבדה, לפני שהחלה לחצות את השדה, המואר מדי באור הירח. בית החווה עמד בקצה הרחוק בעמק דמוי קערה, ועשן הסתלסל בעדינות מארובתו. מאחוריו ניצב אסם מרובע בן שתי קומות. מישלין לא ידעה אם האיכר עובד עם המחתרת ונתן את רשותו להחביא את הטייס באסם, או שכלל אינו יודע שהוא נמצא שם.
היא התקרבה לאסם, התגנבה לחלקו האחורי, שרקה שלוש שריקות נמוכות, האות המוסכם, וחיכתה בתשובה לשריקה שתאותת שהכול כשורה. דממה. היא שקלה לשרוק פעם נוספת והחליטה שלא לעשות זאת, אלא להתקרב עוד יותר לאסם. כשדחפה את הדלת, היא נפתחה בחריקה רמה.
האסם היה ריק. הטייס לא היה שם.
צמרמורת עברה בגבה. משהו לא היה כשורה. האם איש הקשר של פסקל, מסיה לאבו, טעה לגבי אתר החילוץ? אולי משהו השתנה. נסערת, היא התרחקה במהירות מהאסם ועצרה בשדה החשוף והשומם, לא בטוחה לאן לפנות. בקרבת מקום היתה תעלת השקיה שנמתחה במקביל לכביש. היא התכופפה וזחלה לעברה כדי לתפוס מחסה. כשהתקרבה אליה, עצרה בפתאומיות. משהו בצבץ מקצה התעלה. זרוע של גבר, הבינה.
היא התקרבה וראתה גבר ששוכב בפניו מטה. שערו היה קצוץ בתספורת צבאית, והוא לבש רק תחתונים ארוכים. דאגתה גברה. פסקל אמר שהטייס מחלים ושהוא כבר יהיה כשיר לנסיעה. מה קרה?
מישלין נגעה בכתפו של האיש כדי לעורר אותו. הוא לא זז, והיא גלגלה אותו על גבו במאמץ ופלטה נשיפה חדה כשהבחינה שעיניו בוהות בשמים, חלולות. דם הצטבר בשלולית מתחת לראשו וחלחל אל תוך האדמה.
היא קפאה במקומה. הטייס שהיתה אמורה לחלץ נורה בראשו, הוצא להורג למעשה.
בחיפוש חפוז באזור שמסביב לתעלה, לא גילתה שום סימן לאדם נוסף או למאבק שהתחולל שם. כשהביטה שוב לעבר האסם, הבחינה לראשונה בשני זוגות של עקבות בבוץ, טביעות גדולות של נעלי צבא וטביעות קטנות יותר, שגם הן היו בבירור טביעות נעליים של גבר. הצעדים היו ישרים ומסודרים ולא העידו על מאבק. הטייס יצא מהאסם מרצונו, וככל הנראה פותה על ידי האדם שהרג אותו. אולי האדם הזה התחזה למישהו מהרשת והבטיח לקחת אותו למקום מבטחים.
מישלין התכופפה ונגעה בלחיו של הטייס. גופו עדיין היה חמים. הרצח התרחש לפני פחות משעה, כך שייתכן שמי שביצע אותו עדיין נמצא בקרבת מקום. היא זינקה על רגליה ובחנה את הקרקע. זוג עקבות בודד, של הנעליים הקטנות יותר, הוביל לעבר היער שבצדו הרחוק של בית החווה.
היא דהרה לעבר היער, נחושה לתפוס את הרוצח. בתוך סבך העצים נעשו העקבות בוציות, והיא התקשתה לראות לאיזה כיוון הלך. רגלה נתקלה בשורש עץ והתעקמה. היא עפה קדימה ונחבטה בקרקע.
היא לא הצליחה לקום, וקרסולה הלם בכאב. ואז שמעה משהו במרחק. צעדים, שהלכו והתקרבו.
הרוצח חיפש אותה.
היא התגלגלה אל תוך הסבך עמוק ככל שיכלה כדי להסתתר, ואז העבירה את ידה בשקט על הקרקע וחיפשה במישוש אבן או כל דבר אחר שתוכל להשתמש בו כנשק, אך לשווא. הרוצח התקרב בחשיכה. היא שכבה לכודה, כחיה חסרת הגנה. עקבות נעליה היו ברורות. היא תתגלה בכל שנייה.
הצעדים נשמעו חדים יותר ככל שהתקרבו, תכליתיים. הוא ידע בדיוק היכן היא נמצאת ובעוד דקה יגיע אליה. היא עצרה את נשימתה. היא תילחם על חייה אם לא תהיה לה ברירה.
היא הביטה סביבה בייאוש. בעיר או בתחנת רכבת, כשסביבה אנשים, אולי היתה מצליחה ליצור הסחת דעת, אבל כאן היתה מבודדת ולבדה. בחפזונה היא התעלמה מסימני האזהרה במשימה הזאת וגם מתחושת הבטן שלה כשנפגשה עם פסקל ואיש הקשר שלו, שאמרה לה שמשהו אינו כשורה. זאת היתה מלכודת, ועכשיו היה מאוחר מדי.
היא שכבה שם ללא ניע, בלב הולם, וחשבה על הטייס המת בתעלה. עיניה בערו בתערובת של יגון, הלם וזעם. הוא לא היה הטייס הראשון שאיבדה. היה טייס שטבע בניסיון לחצות את הנהר, אחר היה פצוע וחלש מכדי לעבור את המסע, הטייס שעזרה לו בפריז לא הגיע ליעדו, והיו גם אחרים. אבל המקרה הזה היה שונה: הטייס הזה לא נהרג במקרה או בגלל יד הגורל. אותו איבדה בגלל כישלונה לזהות את הבגידה לפני שהיה מאוחר מדי.
אבל לא רק הרצח של הטייס זעזע אותה. הצליחו לחדור לקו בשני מקומות שונים, שלושה, אם סופרים את המעצר של לילי. זאת היתה מתקפה מתואמת של הגרמנים ומי שעבד איתם, במטרה להרוס את הקו. הם לא היו יכולים להצליח בכך ללא עזרה מבפנים, ללא בגידה. לרוב האנשים ברשת היתה גישה רק למידע הנחוץ להם לביצוע תפקידם. הבוגד חייב להיות מישהו בצמרת.
והוא היה בקרבת מקום. היא חשה מישהו קרוב אליה ביער, מאזין לה, מחפש. היא לא יכולה להתחבא לנצח. עוד צעד או שניים, והרוצח יראה אותה בוודאות.
במרחק נבח כלב. "האלו!" קרא מישהו מבעד לעצים. האם זה הרוצח, שמנסה לפתות אותה לצאת? אבל הקריאה הגיעה מהכיוון השני. מבעד לסבך היא ראתה איכר עומד בקצה היער, לצדו רועה גרמני גדול, והוא מכוון פנס אל העצים. "מי זה?" שאל בגרמנית. היא לא ענתה והמשיכה לשכב בלי לנוע. צעדיו של האדם שעקב אחריה נסוגו במהירות, כעכברוש שממהר להסתלק.
כשהיתה בטוחה שהאיש שרדף אחריה נעלם, היא הזדקפה. משהו נתפס בענפיו של שיח סמוך. פיסת בד. מישלין לקחה אותה לידה. היא היתה בצבע בורדו שנראה לה מוכר, אך היא לא הצליחה להיזכר מאיפה, ולכן תחבה את הבד לכיסה. לאחר מכן יצאה מהסבך וניערה את הענפים והעפר מבגדיה כשעשתה את דרכה אל קצה היער. "גוטן אבנד," אמרה, כאילו אין שום דבר חריג בנוכחותה שם.
האיכר הביט בה בחשדנות. "מה את עושה כאן?"
מישלין שקלה מה לומר. ייתכן שהוא תומך בגרמנים ואפילו עוזר להם. "אני מחפשת גבר. ראית מישהו שהוא לא מהאזור?"
האיכר הצביע לשמים. "מלאך לבן," אמר והחווה תנועת נפילה. היא הבינה כיצד טייס הצונח ארצה עם מצנח יכול לעורר דימוי כזה. אחר כך קימט את מצחו, הרים את אצבעותיו בצורת אקדח והצביע לעבר התעלה. "ראיתי אותו נופל, אבל הייתי צריך לחכות ללילה עד שיהיה בטוח ללכת לעזור לו, כשאף אחד לא יראה. אבל עד שהגעתי אליו, הוא היה מת."
"ראית מי הרג אותו?" שאלה.
הוא נענע בראשו. מישלין לא ידעה אם להאמין לו. "פטריוטים," הוסיף והניח כף יד שטוחה על חזהו כדי להרגיע אותה שהוא אינו משתף פעולה. הוא הטה את ראשו לכיוון הבית הראשי בהזמנה.
מישלין היססה. היא ידעה שעליה לחזור לעיר ולהזהיר את האחרים, אבל אם תתעכב כמה דקות תיצור מרחק בינה לבין האיש ביער ותבטיח שהוא לא יהיה שם. האיכר הוביל אותה פנימה, שם אשתו הגוצה בישלה ליד הכיריים בפינה. מישלין תהתה אם היא מוטרדת מההפרעה. האישה, שנראתה צעירה מבעלה לפחות בעשור, הגישה לה ארוחה דשנה של תפוחי אדמה ונקניקיות והביטה בה בעיניים אוהדות. מישלין, שחשה כאילו גוש עופרת התיישב בבטנה, היתה קהת חושים מכדי לאכול, ובכל זאת קיבלה את הארוחה בהכרת תודה. היא נגסה כמה נגיסות ושטפה אותן בבירה הכהה שהאיכר הניח על השולחן.
האיכר הצביע על האסם, והיא הבינה שהוא מציע לה לישון שם בלילה. היא היתה שמחה להזדמנות לנוח, במקום לצאת למסע הלילי החשוך בחזרה לעיר, שאיומים רבים ארבו בה, אבל לא יכלה להישאר. "ניין, דנקה," אמרה בצער ופנתה לדלת.
היא הציצה החוצה ואז הסתובבה. "הטייס, תערוך לו קבורה ראויה?" למען האמת, הוא היה ראוי לחזור הביתה למנוחתו האחרונה. האיכר הנהן ברצינות.
מישלין החלה לחזור דרך השדה לכיוון המכונית. כשהגיעה לתעלת הניקוז לצד הדרך, שם שכב הטייס המת, עצרה וכרעה לצדו. היא קיוותה למצוא אמצעי זיהוי כלשהי כדי שיתאפשר להודיע למשפחתו על מותו. גופו כבר החל להתקשח. היא לא ראתה פציעה אחרת מלבד פצע הירי ותהתה אם בכלל נפצע, או שמא זה היה שקר, חלק מהתוכנית לפתות אותה לכאן מלכתחילה. היא חיפשה סביבו, אך מי שהסיר את מדיו לקח גם את דסקיות הזיהוי שלו.
כשהחלה להתיישר, הבחינה במשהו מונח על האדמה ליד הגופה. פיסת נייר, הבינה. היא הושיטה יד והרימה אותה.
כשפתחה את הנייר, נשימתה נעתקה. היתה שם מפה מצוירת ביד של האזור: בלגיה, הולנד, לוקסמבורג וצפון צרפת, וסומנה עליה הרשת כולה: בתי המסתור, אתרי האיסוף והנתיבים. היא היתה מקיפה באופן מזעזע. מי שיצר אותה חקר את פעולותיהם וצפה בהם במשך חודשים. זאת לא היתה מכה מבודדת. מישהו ניסה להפיל את הרשת כולה.
היא קיפלה את המפה בזהירות. ואז, כשהיתה אחוזה בחוזקה בידה, רצה לכיוון המכונית.
-21-
לילי
הרכבת הראשונה מזרחה יצאה בלילה.
יום קודם לכן נערך מסדר פתע בצהריים. הם עמדו בחום המעיק כשהשומרים בחרו אנשים והוציאו אותם מהשורה, לכאורה באקראי. בתחילה הניחה לילי שהם נלקחים לעבודות או לחקירה. היא נשמה לרווחה בשקט כששמה שלה ושמו של ניק לא הוקראו.
כשהורו לנבחרים לאסוף את חפציהם מהצריפים ולהתייצב בבניין המנהלה, לילי תהתה לרגע אם הם נשלחים הביתה. אולי כדאי שתברר אם גם משפחתה יכולה ללכת. אבל בזמן הקצר ששהתה כאן כבר למדה שלא יכול להיות שזה נכון ושאסור להתנדב לשום דבר, אף פעם. והמבטים על פניהם של הנבחרים העידו שהם אינם משוחררים. גירוש, אישרה סופיה בקדרות מאוחר יותר באותו יום. המקומות שהתפנו בצריפים נותרו ריקים ימים ספורים בלבד, עד שהגיעו אסירים חדשים.
ג'ורג'י הבחין בהתפתחות. "רכבת!" קרא יום אחד אחרי ארוחת הבוקר והצביע. מסילת הרכבת עברה ממש מאחורי המחנה, והתחנה המאולתרת נבנתה כמה מאות מטרים מהגדר. קטר גדול, שגרר תריסר קרונות רכבת של מחלקה שלישית, עמד על המסילה. ג'ורג'י הצביע על תור האנשים שגררו רגליים ונשאו את חפציהם המעטים בשקים קטנים וקרועים. "לאן לוקחים את האנשים, אמא?" שאל בתמיהה.
לילי היססה כיצד להסביר לילד את מה שהיא עצמה לא באמת הבינה. "מזרחה, לעבוד במחנות עבודה כדי לייצר דברים למלחמה." זה היה ההסבר הטוב ביותר שהצליחה להעלות בדעתה. שיבוץ לעבודה, זה מה שנאמר לכולם.
"אבל אמא, אם הם צריכים עובדים, למה הם לוקחים אנשים כל כך זקנים?" פניו של ג'ורג'י היו ילדיות, אבל ההיגיון שלו היה בוגר. בין האנשים שהשתרכו לעבר הקרונות היו קשישים וחולים רבים שלא יכלו לעבוד בשום אופן. שאלתו של בנה חשפה את השקר במערומיו. למה לטרוח לשנע את הנשמות המסכנות האלה ברחבי אירופה לצורכי עבודה? העניין לא היה עבודה, היא היתה בטוחה, אלא משהו גרוע הרבה יותר.
"אני רעב, אמא," יילל ג'ורג'י והחליף נושא בפתאומיות. עבור לילי, כאב הבטן כבר היה תחושה כה קבועה, עד שכמעט לא הבחינה בו עוד. אבל עבור ילד, הריקוּת היתה בלתי נסבלת, וג'ורג'י דיבר עליה לעתים קרובות.
כששמעה עכשיו את תלונתו, לבה נחמץ. הם בדיוק סיימו את ארוחת הבוקר הדלה שלהם, ועד שיקבלו שוב אוכל יחלוף כמעט יום שלם. היא הסתכלה סביבה בחוסר אונים. ג'ורג'י כבר לא היה בררן כפי שהיה בבואו למחנה. הוא אכל כל מה שהצליח להשיג. היא ראתה אותו יותר מפעם אחת מנסה לדחוף עשבים לפיו או מחפש מזון סביב הארנבייה, כשחשב שאינה מסתכלת.
"כשנצא מפה," לחשה, "נאכל את הקרפים שכל כך אהבת במֵזון רנו."
"עם תוספת קצפת?" שאל, ופניו אורו מעט. היא תהתה אם הבטחות כאלה הן אכזריות ואם הדיבור על המאכלים שלא היו בהישג ידו עלול להחמיר את המצב. אבל זאת היתה תקווה, וזה כל מה שיכלה לתת לו: למלא את לבו, משום שלא יכלה למלא את בטנו. הוא לא התלונן ולא הוסיף לשאול, אלא רץ לחצר לשחק עם דורין תחת השגחתה הבלתי קפדנית של טנטה שרה.
באותו יום אחר הצהריים לילי חזרה מעבודתה והלכה לאסוף את ג'ורג'י. טנטה שרה נראתה זועפת, ולילי חששה שהיא כועסת שאיחרה. "האישה הצוענייה הזאת," אמרה טנטה שרה, ולילי התכווצה. "היא עוד לא באה לקחת את הפרחח שלה." סופיה איחרה אפילו יותר ממנה.
"אני אשגיח עליו," אמרה. לפעמים היה קל יותר להשגיח על שני הבנים יחד מאשר על אחד מהם, משום שהעסיקו זה את זה. ובכל זאת, היא דאגה: לא התאים לסופיה לאחר.
לבסוף היא הגיעה בפנים לבנות כסיד. "קיבלנו צו גירוש," אמרה.
"לא!" לילי הרימה יד לפיה. "מה תעשי?"
"אני אלך. אין לי ברירה." השאלה היתה טיפשית. היא לא יכולה פשוט להיעלם או להתחמק. לא היה איפה להסתתר בברנדונק.
"מה עם החבר של בעלך, פרנסואה? הוא לא יכול לעזור?"
"פניתי אליו. הוא שבור, כמובן, אבל הוא אסיר, בדיוק כמונו. אין שום דבר שהוא יכול לעשות." סופיה השתהתה. "אולי עכשיו, כששולחים אותנו, נמצא את בעלי." לא היתה תקווה בקולה.
"מתי אתם עוזבים?"
"מחר בבוקר, לפני הזריחה."
"כל כך מהר." הגרמנים ידעו שאם יפעלו בהפתעה, לא יותירו לאסירים זמן לתכנן או למחות. לילי ניסתה לחשוב על מילים שינחמו את חברתה, אך לא מצאה דבר שלא יצטלצל כשקר.
"נהיה בסדר," אמרה סופיה וזקרה את סנטרה. "העם שלנו תמיד נדד, הסתגל למקומות חדשים. זה מה שאנחנו עושים." היא לא הצליחה להסתיר את הספק בקולה. "ואני חזקה ועובדת קשה. במחנות, מי שמסוגל לעבוד ניצל."
"ומי שלא?"
סופיה משכה בכתפיה במקום לענות. דורין לא היה מבוגר מספיק לעבוד, ואף על פי שאמו תילחם כמו לביאה כדי להגן עליו, לילי חרדה לגורלם. היא בלעה את חרדתה. "ברור שתהיו בסדר. את אחת הנשים הכי חזקות שהכרתי." ובכל זאת, הרכבות ויעדן היו מבשרי רעות והיא דאגה מאוד לשלומם.
סופיה הנהנה בקדרות. "אני רק מקווה שזה יספיק."
לילי היתה רוצה שיהיה לה משהו לתת לסופיה, מתנה או דבר מה שיעזור להם בנסיעה. אבל לא היה לה דבר, ולכן רק כרכה סביבה בחוזקה את זרועותיה. "אני אתגעגע אלייך. אני שמחה שנפגשנו והתחברנו, וגם הבנים שלנו, אפילו אם לזמן קצר."
סופיה חיבקה אותה בחזרה. "גם אני. אני אתפלל למענך ולמען משפחתך, והלוואי שניפגש שוב יום אחד." היא קראה לדורין, ויחד הלכו לכיוון הצריף שלהם כדי להתכונן לנסיעה.
באותו לילה שכבה לילי ערה בדרגש לצד ג'ורג'י וניק. בהתקרב שעת הזריחה חשבה על סופיה, לא רחוק מהם במחנה, שמעירה את דורין המנומנם ומתכוננת למסע ליעד לא נודע. היא חששה לשלומם והיתה עצובה גם על אובדן החברה היחידה שהכירה כאן.
אחרי ארוחת הבוקר יצאה עם ג'ורג'י לחצר. ניק נקרא מוקדם לעבודתו במרפאה. ג'ורג'י הלך בציפייה אל המגרש וחיפש את חברו. "איפה דורין?" שאל כששעת המשחק הקבועה שלהם הגיעה וחלפה, ודורין לא הופיע.
בטנה של לילי התהפכה. איך תבשר לו את הבשורה? היא לא סיפרה לו אתמול שהוא רואה את חברו בפעם האחרונה. זאת היתה טעות, הבינה עכשיו. היא היתה צריכה לספר לו את האמת ולאפשר לו להיפרד. הדחייה של הבלתי נמנע רק החמירה את המצב.
היא כרכה את זרועה סביבו. "הוא עזב, חומד. זוכר את הרכבת שראינו? דורין נסע ברכבת."
"לאן?"
"הביתה," שיקרה.
"איזה כיף לו! גם אני רוצה לנסוע הביתה," התלונן ג'ורג'י בפרצוף חמוץ.
"אנחנו לא יכולים, יקירי. אנחנו חייבים להישאר פה בינתיים."
לילי התפללה שיהיה די בתשובותיה, אבל פניו של ג'ורג'י התעוותו בתערובת של תסכול ועצב. פתאום הכול היה יותר מדי. הרעב והקושי שהיו מנת חלקו במשך כל השבועות האלה כמו הצטברו יחד בבת אחת. פניו האדימו, והוא פלט יבבה.
"ג'ורג'י, בבקשה," התחננה לילי נואשות, בניסיון למנוע ממנו למשוך תשומת לב. אבל הוא התייפח ולא מצא נחמה.
צופר צרם, וסימן את תחילת העבודה. לילי לא רצתה לעזוב את ג'ורג'י כשהוא במצב כזה, אבל לא העזה לאחר לעבודה. "בוא." היא לקחה אותו לטנטה שרה. "הוא קצת מדוכדך היום בגלל העזיבה של דורין," אמרה לה בקול נמוך מכדי שג'ורג'י ישמע. ואז ניגשה לבנה ונשקה לקודקודו. "חומד, תישאר פה ואל תסתבך בצרות. אני אחזור הכי מהר שאוכל." לפני שהספיק למחות או לבקש לבוא איתה, היא הסתובבה ומיהרה למחסן הבגדים.
לילי נכנסה למחסן והחלה בעבודה שעסקה בה ביום הקודם, של פרימת המדים הישנים. אבל המשגיחה, יהודייה שנואה בשם הלגה שאהבה לנצל את סמכותה על בני עמה, עצרה אותה.
"את!" נהמה, ולילי פחדה שאיחרה, למרות מאמציה להגיע בזמן לעבודה. "תיקחי את הכביסה."
מדי הקצינים לא כובסו במחנה, אלא נלקחו לכובסת במורד הכביש. לקיחת הכביסה היתה עבודה נחשקת, שכן משמעותה היתה יציאה משערי המחנה לכמה שעות. בדרך כלל היא היתה שמורה לעובדות הוותיקות, לאסירות ששהו שם זמן רב. לילי לא ציפתה להיבחר לתפקיד כל כך מהר.
אבל היציאה מהמחנה כדי לקחת את הכביסה פירושה היה לעזוב את ג'ורג'י, ולילי לא רצתה לעשות כשהיה כל כך נסער. היא לא ידעה כמה זמן תימשך העבודה ומתי תחזור. היא הביטה לכיוון הצריפים, כל כך היתה רוצה לפחות לומר לטנטה שרה שהיא הולכת. "עכשיו!" פקדה הלגה, שכנראה חשה בהיסוסיה.
כעבור כמה דקות מצאה לילי את עצמה מדדה בדרך העפר מחוץ למחנה, כשהיא גוררת מכל גדול מלא בבגדים מלוכלכים. הלגה הלכה אחריה. לילי הופתעה: היא ידעה שלא ישלחו אותה מחוץ למחנה לבדה, אך לא ציפתה שהמשגיחה בעצמה תתלווה אליה. היה מוזר, כמעט נעים, להיות בחוץ, אף על פי שהמכל היה כבד, והמשימה נעשתה קשה יותר בגלל החריצים בבוץ, שהגלגלים נתקעו בהם. עורה של לילי היה לח ונשימתה כבדה. הלגה צפתה בה מתקשה ולא הציעה עזרה.
בעודה הולכת וגוררת את המכל המסורבל חשבה לילי על סופיה ודורין. המסע מזרחה ודאי נמשך לפחות שלושה או ארבעה ימים, והיא לא ידעה איך אפשר לשמור על ילד רגוע ושקט בנסיעה כל כך ארוכה. ואיזה גורל ממתין להם בסופה?
לבסוף הן הגיעו אל הכובסת, שחיה בבית חד קומתי בודד בשולי הדרך. מאחור היתה סככה קטנה, ואדים עלו מהארובה. אישה הופיעה שם וסימנה ללילי להכניס את המכל פנימה. לילי ציפתה שהלגה תיכנס אחריה, אבל היא לא עשתה זאת. בעודה מתבוננת בבית, עלה בה כעס. האישה הזאת בוודאי יודעת מה מתרחש במחנה. איך היא יכולה לעמוד מנגד יום אחר יום ולא לעשות דבר?
"בואי," אמרה הכובסת. "את צריכה לחכות בזמן שאני אורזת את הכביסה של השבוע שעבר, שאותה תיקחי בחזרה." לילי הופתעה כשהובילה אותה לבית הראשי והציעה לה לשבת בסלון הקטן, שהיו בו חלונות גבוהים, ספה ושתי כורסאות תואמות. החדר היה עגמומי, הווילונות הפרחוניים והריפוד בצבעי בורדו וכחול דהויים שנראו בני עשרות שנים, אולי מיד שנייה. השטיח היה בלוי ומוכתם. לילי שקעה בכורסה בהכרת תודה. אחרי כל השבועות האלה במחנה היא לא יכלה שלא להתפעל מהמותרות של ישיבה על כורסה עם כריות אמיתיות. ההרגשה היתה פשוט כמו בגן עדן.
הכובסת הניחה כוס תה על השולחן. "אסור לי לתת לך שום דבר," התנצלה. "אבל אני לא שותה את זה, וחבל שזה יתבזבז." קולה היה עצבני ומתוח. לילי הבינה שהאישה, אף שלא היה בכוחה לעזור לאסירים, יכלה להציע את המחווה המתריסה הזאת כהפגנת סולידריות איתם.
היא הביטה בכוס בחוסר ודאות. "אני לא אסתבך בצרות אם אקח את זה?" שאלה והצביעה על החלון.
אבל הלגה לא נראתה בשום מקום. "היא תמיד הולכת לחווה הבאה, ליהנות מקצת שנאפס ומחברתו של האלמן הזקן, הר פון שוּרמֶר." הכובסת הביטה בלילי במבט יודע דבר. "יש לך לפחות שעה עד שהיא תחזור."
האישה יצאה מהחדר, ולמרות הבטחותיה, לילי לא שתתה מיד את התה. היא הרגישה אשמה על כך שתשתה משקה חם וטעים בזמן שניק וג'ורג'י מסתפקים במועט. אבל אם תתחזק כאן, תוכל לוותר על חלק גדול יותר ממנת המזון שלה למשפחתה. היא שתתה את התה בלגימה אחת ולקחה קוביית סוכר בשביל ג'ורג'י.
היא תהתה אם יש שירותים שאולי תוכל להשתמש בהם, קמה וניגשה לדלת המטבח שדרכה יצאה הכובסת. היא החלה לדחוף אותה ואז עצרה. הכובסת קיפלה את המדים לערימה מסודרת, ולילי ראתה אותה מחליקה פיסת נייר לתוך הצווארון של אחת החולצות. היא נסוגה בשקט מהפתח וחזרה לכיסאה, בתקווה שהאישה לא ראתה אותה.
הכובסת חזרה לסלון כמה דקות לאחר מכן. מהבעתה הרגועה היה ברור שלא הבחינה בהצצתה של לילי. "תוודאי שהכביסה הזאת תגיע לאַנהֶל, החייט הראשי." לילי רצתה לשאול מה כתוב בפתק. האם האישה שולחת הודעה למישהו במחנה, עוזרת למישהו?
כשהכביסה המקופלת היתה מוכנה, יצאה לילי החוצה. הלגה חזרה, שערה היה מעט סתור והליכתה לא יציבה. לילי מיהרה בחזרה למחנה בכל המהירות שאפשרה לה העגלה, והלגה הלכה אחריה, אטית יותר אך עדיין צופייה.
היא מסרה את הכביסה במחסן. "זאת תהיה העבודה שלך מעכשיו, פעם בשבוע," הכריזה הלגה. אי הנחת של לילי גברה. אף על פי שלא התנגדה להפסקה מהמחסן, המסע עם הלגה היה מורט עצבים, והיא שנאה להיות רחוקה מג'ורג'י. עכשיו נראה שתיאלץ לעשות זאת שוב ושוב.
כשנשמעה הצפירה האחרונה, שסימנה את סיומו של יום העבודה, מיהרה לילי לצריפים. הוקל לה כשראתה שניק כבר חזר מהעבודה ומשגיח על ג'ורג'י. העצב מהבוקר לא ניכר עכשיו בבנה, שניסה לגרור את אביו למשחק תופסת. אבל ניק נשען בעייפות על קיר הצריף וסימן לו בידו שיניח לו.
ניק מעולם לא היה אבא שאהב לשחק. הוא היה מבוגר ומיושב בדעתו, מסוג ההורים שקוראים לילדיהם ספרים ומדברים איתם על רעיונות. לילי חשבה תמיד שהוא יהיה אב טוב כשג'ורג'י יגדל. לעתים קרובות, כשהראה לבנו דברים בטבע, ג'ורג'י ניסה להקשיב ושאל שאלות חכמות. היה לו מוח מבריק, כמו לאביו. אבל הוא היה ילד, ולפעמים, כמו עכשיו, הוא רק רצה לשחק.
"אבא," הפציר ג'ורג'י כשלילי התקרבה. הוא השתוקק כעת לחבר לשחק איתו בהיעדרו של דורין.
"די!" נזף ניק בילד. לילי הופתעה מההתפרצות הפתאומית. ניק היה בדרך כלל שקט. לא התאים לו להתפרץ כך. אבל כולם כבר היו שחוקים ועצביהם מרוטים.
"ג'ורג'י, בוא," אמרה ברכות כדי להפיג את המתח. היא שלחה יד לכיסה וחיפשה את קוביית הסוכר שלקחה עבורו, אבל היא נעלמה, התפוררה לאבק כמו חפץ קסום מספר אגדות שאינו יכול לחצות את סף הממלכה הנוראה הזאת. "בוא נלך לשטוף ידיים לפני ארוחת הערב."
"אני מצטער," אמר לה ניק בקול נמוך כשהיא וג'ורג'י חזרו מהכיורים. פניו היו מיוסרות. גם כשלא היה סבלני כלפי ג'ורג'י, הדבר מעולם לא נבע מחוסר רצון.
"אני יודעת," הרגיעה אותו לילי וליטפה את לחיו. היא הבינה כמה קשה למלא את צרכיו של בנם בתוך כל הלחץ והתשישות ששררו במחנה. מצבם היה כה רעוע. מי יודע כמה זמן עוד יורשה להם להישאר יחד כמשפחה? היא לא רצתה שהזיכרון האחרון של ג'ורג'י מימיהם יחד יהיה כזה. "אתה חייב להשתפר. שנינו חייבים. יכול להיות שזמננו יחד קצוב." ניק הנהן בהסכמה וניגש לג'ורג'י כדי לנסות לשחק איתו.
לילי הלכה בינתיים לצריף לאסוף את קערות האוכל שלהם לארוחת הערב. כשנכנסה פנימה, ריח הזוהמה האנושית הכה בה. בטנה התהפכה, והיא אמרה בלבה שלעולם לא תתרגל לריח הזה.
היא צעדה לעבר מיטתה ואז עצרה.
על המזרן שלה היתה מונחת פיסת נייר שלא נראתה שייכת לשם.
כשהתקרבה, ראתה שזהו צו גירוש צהוב.
בתחילה לא הרימה אותו. היא עצמה את עיניה ונלחמה בדחף להסתובב ולרוץ החוצה. אם תעמוד במקום ללא ניע, היא לא תקרא ולא תדע את החדשות הנוראות. אם לא תראה את ההודעה, אולי כשתחזור היא תיעלם. אבל העמדת פנים לא תעצור את הזמן ולא תבטל את מה שכבר קרה. כשהביטה שוב, הצו עדיין היה שם, מוחשי וממשי, בלתי ניתן להכחשה.
באי רצון, היא ניגשה והרימה אותו. הוא נשא את השמות של שלושתם. הם נקראו יחד. יהיה אשר יהיה הגורל הממתין להם, הם לא יופרדו לפחות לא עכשיו. התאריך היה 23 באוגוסט, בתוך פחות משבועיים.
מחשבותיה דהרו. פעם האמינה שיורשה להם לחזור לבריסל, לחיים ולחופש שהכירו. גם אחרי שידעה שזה לא נכון, עדיין נאחזה בתקווה שאזרחותם הבלגית תמנע את גירושם. עכשיו הכתה בה ההבנה כמו סלע. הדרך החוצה מכאן היתה חד סטרית. הגרמנים התכוונו לסלק מבלגיה את כל היהודים, כולל האזרחים, לנצח.
אם יישלחו למחנה עבודה במזרח, ייתכן שיחוסו עליה וישלחו אותה לעבוד. אבל לילד צעיר כמו ג'ורג'י לא היה שום סיכוי. הבהלה שלה גברה.
ניק הופיע בפתח, אוחז בידו של ג'ורג'י. הם התלוצצו קלות, ועצבנותו הקודמת של ניק נעלמה. ואז נפלו עיניו על הצו הצהוב שהחזיקה, וחיוכו התפוגג.
היא סימנה לו שיתקרב אליה ויתרחק מבנם. "מה נעשה?" שאלה בשקט כדי שג'ורג'י לא ישמע. "אנחנו חייבים לעשות משהו." שלא כמו סופיה, שנדרשה לעזוב מיד, היו להם כמעט שבועיים לפני שיישלחו משם.
ניק נענע בראשו בעצב. "אין מה לעשות." קולו היה כנוע וסופי. הוא כרך את זרועותיו סביבה והניח את סנטרו על ראשה.
"אבל אנחנו לא יכולים ללכת. אנחנו אזרחים בלגים."
"זה לא מגן עלינו יותר. שום דבר לא יגן עלינו. לפחות נלך יחד."
"מה עם הטייס הבריטי ההוא, זה שהציע לך עזרה?" לחצה, אף שידעה כבר באותו רגע שזה לא יועיל.
"גם אם היינו יכולים להעביר לו מכתב, עד שהוא היה מקבל אותו, כבר היה מאוחר מדי." הצעתו של הטייס לפני כמה חודשים לתת להם מקלט התפוגגה כמו חלום רחוק. "ובכל זאת, אני אשלח לו הודעה," הוסיף. "אי אפשר לדעת."
"ואני אעביר הודעה להאנה. יש לה המון קשרים במחתרת וברשת שעוזרת להעביר אנשים. אולי היא תוכל לעשות משהו."
"אבל איך תגיעי אליה?"
"אני אמצא דרך. חייבת להיות דרך." אף שהיא עדיין זעמה על האנה שגרמה למעצרם, בת דודתה נראתה כסיכוי היחיד שלהם להינצל.
אחרי שניק הלך לשירותים, היא הביטה מהחלון במחנה ושקעה במחשבות. היא חייבת להעביר הודעה להאנה או למטיאו. חייבת להיות דרך להגיע אליהם, במקום פשוט לחכות.
לילי נזכרה בכובסת, שהבריחה פתק בתוך צווארון של חולצה וכנראה שלחה כך הודעה למישהו במחנה. האם תוכל לשלוח כך הודעה החוצה מהמחנה? אילו רק ידעה על הגירוש הצפוי כמה שעות קודם לכן, אולי היתה מנסה לשכנע את הכובסת להעביר הודעה להאנה. עכשיו היה בלתי אפשרי להגיע לכביסה, שהיתה אצל הכובסת מחוץ למחנה.
אבל האיש שאליו שלחה הכובסת את ההודעה היה במחנה. אנהל, נזכרה בשמו. הוא נודע כאחד החייטים המובחרים בבריסל לפני המלחמה, ואילו כעת עבד בפינת המחסן, חיבר מחדש כפתורים רופפים ותיקן גרביים.
ניק חזר מהשירותים. "אתה יכול לקחת את ג'ורג'י לארוחת הערב?" שאלה. "אני צריכה לחזור למחסן לדקה. יש שם מישהו שאולי יוכל לעזור."
לפני שניק הספיק לשאול שאלות, היא מיהרה לצאת מהצריף. יום העבודה הסתיים, והיא חששה שאנהל כבר הלך, אבל הוא ישב כפוף במקומו ותפר. "שלום. אני לילי. אני עובדת כאן."
הוא הרים את מבטו. "אני יודע. ראיתי אותך. מה את רוצה?"
לילי נרתעה מנימת דיבורו הגסה ושקלה להסתובב וללכת. אבל המצב היה נואש. "אני צריכה שתעביר הודעה למישהו בחוץ." היא הושיטה את פיסת הנייר שעליה שרבטה בחיפזון פתק להאנה, ובו ביקשה ממנה לבוא מהר. היא כתבה לבת דודתה ולא למטיאו, במחשבה שפתק הממוען לקנטינה עלול לעורר יותר מדי חשד.
"אני לא יודע על מה את מדברת," ענה בשוויון נפש.
"אבל אתה יודע. קודם, כשאספתי את הכביסה, ראיתי ששולחים אליך הודעה. אני יודעת." הוא בהה בה בשוויון נפש ולא הגיב, מלבד מצמוץ יחיד, שהיה כהודאה. "אל תדאג, אני לא אספר לאף אחד. אבל אתה מוכרח לעזור לי. בבקשה, אני חייבת להעביר הודעה לבת דודתי."
הוא סרק את ההודעה, ועיניו התרחבו. "אני לא יכול בשום אופן. יש לי בת בחוץ. יפגעו בה אם אתפס." הוא לא חשש לשלומו שלו, אלא לשלום ילדתו.
"לא הייתי מבקשת ממך לסכן את משפחתך." לילי חשבה לרגע על מילותיה הבאות. היא לא יכלה להסתלק ולוותר על תקוותם היחידה. "אתה מבין, גם לי יש ילד. בן." היא הצביעה לכיוון המגרש, שם שיחק ג'ורג'י בשקט עם עוד כמה ילדים.
עיניו של אנהל עקבו אחר אצבעה, ולמראה ג'ורג'י היה לה נדמה שמשהו בו השתנה. "אני לא אעביר את הפתק שלך," אמר. "הוא ישיר מדי והוא יסבך אותך ואת בת דודתך בצרות."
"עומדים לגרש אותי. איזו צרה יכולה להיות גדולה יותר?" תקוותיה של לילי נגוזו. תחינותיה נכשלו.
"אני אעביר את ההודעה, אבל אשתמש בציור במקום במילים, כדי שלא יבינו אותה אם מישהו יירט את הפתק." הוא הצמיד אצבע לשפתיו. הוא יעביר את ההודעה להאנה. "ספרי לי משהו, סמל שתהיה לו משמעות מיוחדת לך ולבת דודתך."
לילי חיטטה בזיכרונה. "ציפור," אמרה לבסוף. "הצלנו ציפור דרור כשהיינו ילדות." בדיוק כפי שהיא עצמה נזקקה להצלה עכשיו.
"זה כל מה שאני צריך לדעת."
"אבל..." היא הוצפה ספקות. "אם אתה לא שולח הודעה דרך הכובסת, אז איך?" אנהל היה אסיר כמוה, ללא גישה אחרת לעולם החיצון.
"אני אעביר את ההודעה שלך," אמר בקול תקיף וחסם כל שאלה נוספת. "עכשיו, מה הכתובת?"
כשמסרה לו את כתובתה, ספקותיה התעצמו. האם ההודעה תגיע אל האנה? ומה אם לא תבין אותה? אבל כל זה לא היה חשוב עכשיו. החייט היה תקוותה היחידה, ולא היתה לה ברירה אלא לבטוח בו.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
