כשברק הימן היה בגן, הוא נפל וחטף שריטה מרשימה. במקום לבכות את נשמתו, הוא הלך לשירותים, שטף את היד, עטף את הפצע עם נייר טואלט וחזר לשחק. רק אז הגננת שמה לב ושאלה בכעס למה הוא לא בכה. "גדלתי עם אמא שלא עושה דרמות", הוא מסביר היום. "בגלל זה אני חי בתודעה שלא צריך לעשות עניין. אז נתקעת עם פאנצ'ר בכביש 6 באמצע הלילה וכמעט דרסו אותך. מה זה לעומת פלסטיני שהבית שלו הופגז? מה זה לעומת מישהו ממטולה שהבית שלו נהרס? ומרוב שאמרתי על כל דבר שהוא שטות, אני אומר את זה עכשיו גם על הטפשת החמוצה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
טפשת חמוצה זה השם שנתן הבמאי ומפיק סרטי התעודה לטרשת הנפוצה שבה אובחן לפני שנתיים. "אני לא מוכן לשמוע את המילה מחלה", הוא מזהיר בתחילת השיחה. "אפשר להגיד עניינים בריאותיים. גם מאז שאיבחנו אותי לא קראתי מילה אחת בגוגל על זה, אפס".
אז איך אובחנת בלי ד"ר גוגל?
"אחד מהחברים הטובים שלי הוא רופא בכיר באיכילוב. שיחקנו כדורסל והוא קלט שמשהו לא בסדר, כי היה לי כאב ביד שמנע ממני לזרוק את הכדור. הוא חשב שזה פריצת דיסק ושלח אותי לבדיקות. באיזשהו שלב הוא אמר לי, 'יש פה איזה עניין עם החומר הלבן בעמוד השדרה, אולי זה משהו אחר'. שאלתי אותו מה יכול להיות הכי גרוע והוא ענה 'טרשת נפוצה'. אחרי שבוע של בדיקות, הוא בישר שמדובר בתסריט הגרוע".
ואיך הגבת?
"בהתחלה הייתי עסוק בלתווך את זה לקרובים אליי, כדי שלא ידאגו. עם אמא שלי זה היה הכי מאתגר, כי אנחנו מאוד קשורים. קצת התחכמתי ודיברתי איתה במונח האנגלי, MS, פיזרתי מלא סוכר מסביב. רק אחרי כמה שבועות היא אמרה לי, 'עכשיו גיליתי מה זה. לא סתם לא אמרת לי'".
לשני הילדים שלך סיפרת?
"הם יודעים שאבא לא מרגיש טוב ומתמודד עם משהו. הם לא חייבים לדעת את השם. בעצם הכתבה הזו היא קצת כמו יציאה מהארון, בגלל שהרבה אנשים לא יודעים. אני חושב שזאת הדרך המוזרה שלי להפסיק להתחמק מלהתמודד. הטפשת זה הדבר הראשון שאני חושב עליו בבוקר, זה פוגש אותי לאורך היום וגורם לדאגות על העתיד. זה נוכח בחיים שלי, אבל לא מספיק. אולי אם יותר אנשים ידברו איתי על זה, זה יהדהד לי את הקיום של הדבר הזה בחיים שלי ויכריח אותי לדאוג יותר לבריאות של עצמי".
2 צפייה בגלריה
ברק הימן. "הטפשת זה הדבר הראשון שאני חושב עליו בבוקר, זה פוגש אותי לאורך היום וגורם לדאגות על העתיד"
(צילום: יונתן בלום)
עכשיו אתה עושה משהו כדי לשמור על הבריאות?
"אני הולך לטיפול רגשי ולפיזיותרפיה, אני שוחה כמעט כל יום ומשתדל לאכול יותר בריא. אני גם מנסה לישון יותר ולהוריד את רמות המתח, ובעיקר מקפיד לעשות דברים ולראות אנשים שעושים לי טוב. אבל במקביל אני עובד הרבה שעות כראש המחלקה לקולנוע במדרשה, המכללה האקדמית בית ברל, ואני גם יו"ר הוועד המנהל של עמותת 'בדרך להחלמה', שמסיעה חולים פלסטינים ממעברי הגבול לבתי החולים ובחזרה, ועכשיו גם יש הקרנות בכל הארץ של הסרט שלי. יש לי לו"ז עמוס. אבל כל זה אחרי הרבה שנים שבהן עבדתי לילה כיום והתייחסתי לכל דבר כהרה גורל. הטפשת החמוצה, בשילוב עם בגרות, נתנו לי פרספקטיבה אחרת. אמנם אני עדיין לוקח את הדברים שאני עושה ברצינות, אבל לא מתאבד עליהם. פעם הייתי נותן בראש בכל הכוח כדי לטרוף את העולם. עכשיו אני מרגיש שהעולם התחיל לטרוף אותי".
עד כמה הטרשת מגבילה אותך ביום-יום?
"פיזית אני מרגיש אותה בעיקר כחולשה ברגליים. אני כבר לא יכול ללכת קילומטרים. היו כמה חודשים שבהם הייתי קם בבוקר והאצבעות בידיים היו נתפסות. היו עוברות כמה שניות טובות עד שהייתי מצליח לפתוח אותן".
מפחיד?
"בעיקר מלחיץ לאבד ככה שליטה על הגוף שלך. אבל זה גם קשור לזה שזילזלתי בו הרבה שנים. במובן הזה אני חושב שאולי טוב שזה קרה, כי אחרת לא נראה לי שהייתי מנסה לעשות שינוי בחיים.
"בגלל שתפיסת העולם שלי היא כל כך סביב העניינים הפוליטיים, אפילו עכשיו אני מרגיש איזו הזדהות חולנית, תרתי משמע, בין מה שקורה לי בגוף לבין מה שקורה במדינה. גם ההתנהלות הישראלית היא כמו גוף שתוקף את עצמו, ממש בדומה למחלות האוטואימוניות. כל ההתנהלות הישראלית במרחב בסוף מתנקמת בעצמה. כשמסתכלים על 7 באוקטובר - שמגוחך אפילו לציין כמה אני מגנה את מה שקרה - צריך להיות קצת תמימים בשביל להיות מופתעים מההתפוצצות שהייתה. התקווה שלי היא שהטרגדיה הנוראית הזאת, שבעקבותיה קרתה גם טרגדיה נוראית בעזה, עם 50 אלף הרוגים ושני מיליון פליטים, תגרום לכמה שיותר אנשים להבין שמשהו מהותי חייב להשתנות".
הימן, 48, מדבר בהתלהבות סוחפת על האג'נדות שלו, אבל הוא לא באמת חייב להשתמש במילים. הן משתקפות בכל דבר שהוא עושה, כולל בעשרות סרטי התעודה שהוא הפיק מאז הצטרף כשותף בחברת ההפקה 'סרטי האחים הימן' יחד עם אחיו, הבמאי תומר הימן ('תומר והשרוטים', 'מיסטר גאגא'), ועוד יותר בסרטים שהוא ביים (ובהם 'שומרוני בודד', על משפחה שומרונית שבנותיה, ובהן סופי צדקה, עזבו את הדת, 'החבר דב' שעוקב אחרי הפוליטיקאי לשעבר, דב חנין ו'דני קרוון', על האמן יוצא הדופן). סרטו האחרון, 'הרבי קפוארה', שמשודר ב-yes וב-STING+ ומוקרן ברחבי הארץ בשילוב שיחה עם הימן וגיבורי הסרט, לקח אותו דווקא לחברה החרדית. במרכז הסרט עומד מיקי חייט, שמנסה ללמד קפוארה ולאמן צעירים מהמגזר. לכאורה סיפור חברתי, אבל במציאות הישראלית המבעבעת, הפוליטיקה מצליחה להשתחל גם אליו. "סיפרתי לחברה מההפגנות נגד הכיבוש שאני עושה סרט בבני-ברק ושלחתי לה תמונה של הנערים שמתעמלים בקפוארה. היא כתבה לי, 'רק מלראות אותם נהיה לי רע'. זו מבחינתי אמירה אנטישמית. אמרתי לה, 'יש במדינה מיליון ו-300 אלף חרדים, את לא מכירה אפילו אחד מהם והם כולם דוחים אותך. את מבינה שאין הבדל בינך לבין איתמר בן גביר?' גזענות היא גזענות, וזה לא משנה כלפי מי. אם אתה גזען כלפי חרדים אבל מתנגד לגזענות כלפי ערבים, אז מבחינתי ההתנגדות שלך לגזענות צבועה ואני נלחם בה, בין היתר דרך הסרטים".
2 צפייה בגלריה
מתוך 'הרבי קפוארה'. "הבנתי שאין דבר כזה החברה החרדית"
(צילום: שלמה גלבר, באדיבות יס דוקו)
הסרט שינה במשהו את איך שאתה רואה את החברה החרדית?
"הכי קלישאה, אבל הבנתי שאין דבר כזה החברה החרדית, כמו שאין דבר כזה החברה החילונית. יש הרבה סוגים של אנשים וזרמים. גיבורי הסרט מדברים על הכשלים בחברה החרדית, אבל הם מייצגים פנים שהתקשורת המיינסטרימית לא נותנת להן מקום, כי הרשתות החברתיות והתקשורת מאוד נמשכות למקומות של סנסציה, שמייצרים כעסים ושנאה. חס וחלילה לתת את הבמה לאנשים שעושים טוב. ומיקי עושה טוב. הוא באמת עושה מהפכה, והוא עושה את זה בצורה שלא מקימה עליו שונאים, בגלל שהוא לא בא לשנות את החברה החרדית, אלא לתקן ולשפר דברים בתוכה. כשאתה בא בגישה כזאת, יש יותר סיכוי שאנשים ישתפו איתך פעולה. זה מה שאני גם מנסה לעשות, לא בהכרח בהצלחה, בעשייה הפוליטית שלי".
כבר שנים הימן נחשב לאקטיביסט בולט מהצד השמאלי של המפה ("משמאלי יש רק קיר"). הפעילות שלו הובילה אותו למצבים מסכני חיים, אבל לרגע הוא לא חשב להנמיך את הווליום, גם אחרי שבעקבות פוסטים שכתב על הנעשה בעזה, השם שלו, כמו גם מספר הטלפון והכתובת, התחילו לרוץ בקבוצות טלגרם של הימין הקיצוני.
"סיפרתי לחברה מההפגנות נגד הכיבוש שאני עושה סרט בבני ברק ושלחתי לה תמונה של הנערים. היא כתבה לי, 'רק מלראות אותם נהיה לי רע'. אמרתי לה, 'יש במדינה מיליון ו־300 מאות אלף חרדים והם כולם דוחים אותך. את מבינה שאין הבדל בינך לבין בן גביר?'"
"ביום השישי למלחמה, כשהכל עוד בלב הטירוף והסיוט, נסעתי לים המלח לצלם סרטון גיוס כספים לקיבוץ בארי. אנשים שהכרתי נרצחו שם, ואני מאוד מחובר לטרגדיה ולכעס, כמו כולם. אבל באותה נשימה אני גם מאוד מחובר לסבל הנוראי של תושבי עזה. אני עושה את הפעולה שהיא הכי אנושית ומנסה לעזור לאנשים שחרב עליהם עולמם - ישראלים יהודים בעוטף וערבים פלסטינים בעזה".
איך מתמודדים עם כזו רדיפה?
"עזבתי את הבית שלי. במשך תקופה היו הודעות אגרסיביות ולא עניתי לטלפונים שאני לא מכיר. הייתה פעם אחת שעניתי, בגלל שזה היה ממספר חסוי וחשבתי שאולי זו המשטרה, כי הגשתי תלונה. מישהו אמר לי, 'אתה זה שאכפת לו רק מהערבים?' אמרתי לו, 'האמת שאכפת לי מאוד גם מהחיים של היהודים - איבדתי אנשים ב-7 באוקטובר, הייתי בהלוויה של חברה ואת זעקות הכאב של אמא שלה אני לא אשכח כל החיים - ואכפת לי גם מהפלסטינים. אכפת לי מבני אדם. ואז השיחה נהייתה יותר אופטימית. הוא הקשיב לי, אני הקשבתי לו. היא הסתיימה בטונים נעימים ואנושיים, כמעט ידידותיים. זו הייתה חוויה מעניינת, שמזכירה שבסוף כמעט עם כל אחד אפשר לדבר אם באים בגישה הנכונה".
מאז אותה תקופה, בת הזוג של הימן, שהיא במקור מפולין, עברה לוורשה עם ילדיהם לזמן בלתי מוגבל. הימן נוסע אליהם פעם בחודש, אבל מדגיש שהבסיס שלו הוא בישראל, וככל שזה תלוי בו, זה גם לא ישתנה.
אתה לא מעדיף לחבור אליהם למקום שבו לא הכל מתחיל ונגמר בפוליטיקה? הסטרס פה בטח לא עוזר לטרשת.
"אלה החיים שלנו, פה נולדנו. הלב שלי נמצא פה, ומה לעשות שפה הכל פוליטי? אני לא רואה בעין יפה את אלה שבורחים, כי אני חושב שיש לנו אחריות למציאות ואנשים הם אלה שצריכים לשנות אותה".
אבל לא בהכרח אתה.
"בפרמיירה של 'הרבי קפוארה', דיברתי על ההתרגשות מזה שהסרט מוכן ופוגש קהל, אבל במקביל הלב שלי שבור, כי אני יודע שבאותו רגע ילדים בעזה גוססים תחת הריסות ועוברים סבל שאף אדם לא צריך לעבור, ובאותו זמן חטופים בעזה עוברים סבל שאף אדם לא צריך לעבור, והמשפחות שלהם עוברות סבל שאף אדם לא צריך לעבור. בעיניי זו אמירה לא פרובוקטיבית, אבל היו אנשים שהגיבו לא טוב. מצד שני, היה מישהו שאמר לי, 'שאבתי ממך אומץ לדבר על דברים שחשובים לי'. מילים כאלו גורמות להבין שאתה לא עושה את הדברים רק בשביל עצמך".
אתה לא נתקף לפעמים בייאוש?
"יש לי אמונה שיכול להיות טוב יותר, גם בהקשר הבריאותי - אני משקיע הרבה מאמצים בלהאמין שיהיה טוב - וגם בהיבט הפוליטי".
אני לא רוצה להוריד את האופטימיות, אבל במקביל למצב הפוליטי, אתה נפגע גם כקולנוען תיעודי בעקבות הרפורמה הקולנועית של שר התרבות מיקי זוהר ובעקבות הרצון של שר התקשורת, שלמה קרעי, לסגור את התאגיד.
"אני לא ממעיט בערך של זה. השינויים האלו מסכנים את הדמוקרטיה, אני הולך להפגנות נגד סגירת התאגיד וחותם על עצומות, אבל אני לוקח דברים בפרופורציות, כי צמוד אליי יש אנשים שהחיים שלהם בסכנה. מה שקורה עכשיו משפיע על היכולת שלי להתפרנס מקולנוע, אבל זו התמודדות של כל ישראלי כרגע. אני לא חושב שלאנשי הקולנוע יותר קשה ממישהו שיש לו עסק לתיקון פנצ'רים בקריית-שמונה".
אין משהו שבכל זאת יגרום לך להצניע את הדעות שלך?
"לא, כי מה הדבר הכי גרוע שיקרה? יפטרו אותי? אני אוהב את העבודה שלי, אבל זה לא עניין של חיים ומוות. לסתום את הפה ולא להגיד את הדברים שאתה מאמין בהם, זה כבר הרבה יותר מפחיד אותי".
