רק עכשיו, 32 שנה אחרי פרק הסיום הדרמטי, אפשר לחשוף את השערורייה שניסו להסתיר ב'לא כולל שירות'. רשות הדיבור לליאת אחירון, שמבקשת להיות הראשונה להתוודות. "ראיתי את המודעה לאודישנים בעיתון. עד אז שרתי רק בבית הספר ובצופים, לא הייתה לי נגישות לעולם הזה בכלל. וגם לא הייתי מתל-אביב, אלא מרמת-גן, והיה שם תנאי בסיסי של מגורים בתל-אביב. אז נתתי את הכתובת של סבתא, שכן גרה בעיר".
בעצם עשית עומר אדם.
טל מוסרי: "בדיוק, ההיסטוריה חוזרת על עצמה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אי אז, בראשית שנות ה-90, הבריטים הביאו לעולם את להקת טייק דת', האמריקנים באותו זמן סיפקו את 'בוורלי הילס 90210', ולישראלים היה את 'לא כולל שירות', סדרה לבני הנוער שעלתה בערוץ 1 ב-1990 והפכה במהירות להיסטריה שסחפה את ילדי ישראל. במשך שלוש העונות של הסדרה, וגם הרבה אחרי, מוסרי, אחירון, סער פין והקוקו, אלינור אהרון, בטי כהן ושיר גוטליב לא היו מסוגלים להשלים כמה צעדים ברחוב מאימת המעריצים. חיכו להם במדרגות, בבתים, על מיניבוסים, בתעלות בצד הדרך, רק לתפוס חתימה, מבט, יחס כלשהו. האפקט שרד עד היום, אחרת איש לא היה מנסה לאחד את החבורה.
אנחנו נוסעים עכשיו בדלוריאן יותר משלושה עשורים אחורה, לתקופת הגראנג', הרוקסן והסכמי השלום. אופטימיות קוסמית ותמימות שלא נגמרת. בערוץ 1 מחפשים לבנות המשך ראוי לסדרה 'החופש האחרון', שכתב בחור בשם יאיר לפיד. הקונספט: בני נוער, חברי להקת 'צעירי תל אביב', שעובדים בבית קפה ומתמודדים עם בעיות שמעסיקות את בני דורם, לא חטופות וחטופים ולא חות'ים - והכל במאה אחוז רייטינג.
אלינור אהרון הייתה בין המבקיעים ראשונה את האודישנים. "למדתי בבית ספר תלמה ילין במגמת מחול וחברה באה אליי עם חתיכת עיתון גזורה ואמרה לי שאני הולכת לאודישן. שרתי את 'אחרי החגים' של עפרה חזה, ואז לימדו אותנו את הכוריאוגרפיה של 'מחר'. באותו סשן התקבלנו, טל זייברט ואני".
מוסרי: "אני הכי צעיר כאן. הייתי אחרי הטירוף של התוכנית 'תופסים ראש'. הרגשתי איזה שובע מסוים מהחשיפה ומהפרסום".
כבר אז. מה תגיד היום?
"ילד שחווה פרסום בגיל צעיר זה לא פשוט. הרגשתי שמספיק לי, שאני פורש. רציתי לחוות נעורים, כמו החברים הנורמליים שלי. אבל החיידק דיגדג, וכשראיתי את 'לא כולל שירות', הבנתי שאני רוצה גם".
כהן: "אהבתי את הסדרה 'החופש האחרון' וחלמתי להצטרף אליהם. ראיתי את המודעה בעיתון, והיה ברור לי שאני הולכת. כשראיתי את התורים כמעט עשיתי אחורה פנה, אבל החלטתי להישאר ועברתי עוד אודישן ועוד שלב ועוד אודישן, וזה לא נגמר. היו מיליון אודישנים".
קורס טיס מינימום.
מוסרי: "זה היה למעשה 'הכוכב הבא' של פעם. הדרמה הראשונה לנוער שדיברה עברית, לא היה עד אז משהו כזה".
5 צפייה בגלריה
לא כולל שירות. מימין לשמאל: בטי כהן, אלינור אהרון, ליאת אחירון, שיר גוטליב וטל מוסרי
(צילום: איליה מלניקוב)
גוטליב: "גם אני השתתפתי ב'תופסים ראש' וגיליתי שאני נהנית לשיר ולהופיע. אחותי הגדולה, שהערצתי את האדמה שהיא דורכת עליה, הייתה בלהקת צופי תל אביב. אלו היו השנים של שרון חזיז, אורי גוטליב, איילת זורר. רציתי להיות כמוה, אז הלכתי לבחינה של צעירי תל אביב. בשנה הראשונה לא התקבלתי. לא יודעת מאיפה הייתה לי התעוזה ללכת להיבחן גם בשנה אחרי".
"כל מה שעניין אותי בחיי בתחילת התיכון היה ספורט ובחורות", סער פיין מחייך. "מימיי לא שרתי. חבר שלי אמר לי, 'יש אודישנים ללהקת צעירי תל אביב ואנחנו הולכים יחד'. לא היה לי מושג מה זה. הוא אמר שיהיו מלא בחורות. ביקשו שנגיע לבית יד לבנים בת"א, היו שם מאות בני נוער, אבל החבר לא, סבתא שלו נפטרה. עליתי משלב לשלב, עד שאמרו לי, 'אתה בפנים'".
בדיוק באותן שנים, במנצ'סטר, אנגליה, הסביר האמרגן נייג'ל מרטין סמית לחמשת הנערים שאסף לטייק דאת' שאם יעשו מה שיגיד, וינענעו את התחת בדיוק כמו שהוא רוצה, חשבון הבנק של כל אחד מהם יהיה שווה מיליוני דולרים. גם חברי 'לא כולל שירות' עבדו סביב השעון במשטר מוקפד של חזרות, צילומים והמון הופעות, שאליהן נמכרו עשרות אלפי כרטיסים מדי שנה, אבל חשבון הבנק שלהם - אם הם בכלל פתחו אחד - נשאר דליל.
מוסרי: "לא דובר על כסף. גם לא באת ללהקה למען כסף, אלא כי יש לך תשוקה לדבר. היה ידוע שאתה מגיע בשביל להגשים חלום. זו הייתה זכות. נכון שהייתה הצלחה מאוד גדולה, אבל בסוף השנה קיבלנו רק קומפקט דיסק".
גוטליב: "איך הייתי מאושרת מהקומפקט דיסק. הרגשתי על גג העולם".
אהרון: "אם היו אומרים שזה חוג שאנחנו צריכים לשלם עליו, היינו משלמים בקלות. היינו מגיעים פעמיים-שלוש אחרי בית ספר, בכל שבוע, עובדים עד אחר הצהריים-ערב. היו הסעות רק להופעות. נסענו הרבה באוטובוסים".
5 צפייה בגלריה
מתוך 'לא כולל שירות'. "אם היו אומרים שזה חוג שצריך לשלם עליו - היינו משלמים בקלות"
(צילום: ארכיון רשות השידור, באדיבות כאן 11)
אבל אתם עובדים קשה ולא מקבלים כלום. אתם מבינים שזה מעוות?
כהן: "ממש לא. נראה הכי טבעי".
פין: "היום אנחנו יכולים להבין, כי כבר יודעים מה מקובל, אבל אז באמת לא עברה לנו בראש המחשבה שמישהו פה מרוויח כסף".
מוסרי: "אבל זה לא זה שניצלו פה מישהו. זו להקה עירונית ששפר מזלה".
אוקיי, מה עם קמפיינים, לרכוב על הגל?
מוסרי: "אסור היה לנו לעשות דברים אישיים. תחשוב שסער יכול היה לעשות קמפיינים לכל דבר כמעט. נדמה לי שבסוף אפילו הוא עשה אחד לבד, לטמפונים".
פין: "חושב שדנה דבורין ואני, אבל אני זוכר שהפרסומת הראשונה הגדולה שעשיתי הייתה לשמפו 'פינוק'. אפילו הופעתי על שלטי חוצות. זוכר שהסתכלתי על לוח עצום ומואר, לא יודע כמה מטרים, והראש שלי עם מלא שיער מופיע שם, הייתי בשוק".
שמע מוסרי, יכול להיות שדפקו אותך. איך זה שסער פין עשה קמפיין ואתה לא?
"אני לומד היום דברים חדשים".
גוטליב: "מילאנו אולמות, טורים מטורפים, ואנחנו היינו מאושרים שלקחו אותנו אחר כך לאכול איפשהו. באמת הייתי נורא תמימה. לא חשבתי על זה שעושים עליי קופה".
כמה חודשים אחרי האודישנים, התוכנית עלתה לאוויר ונסקה כמעט מיד. שחקני 'לא כולל שירות' זכו לגלי הערצה שקשה לעמוד בהם והפכו לכוכבי ענק. "העובדה שקראו לנו בשמות האמיתיים שלנו בסדרה הייתה טריק די מטורף", מסביר מוסרי חלק מסוד הקסם. "במשך שנים לא הצלחתי לשכנע אנשים שאני ושיר לא זוג, גם אחרי שהייתה לי כבר חברה. היינו תמימים, ורק הבנתי אז מהי כוחה של טלוויזיה. אם קוראים לך טל ולה שיר ובסדרה אתם בני זוג, אי-אפשר לשכנע מישהו שזה לא באמת ככה".
אחירון: "לא היה לי בן זוג אז. עד היום חושבים שהייתי רק עם דובי, כי היה שיר שבו כולם היו זוגות ואני הייתי עם בובה".
מתי הבנתם שההיסטריה גולשת למחוזות פחות טובים?
פין: "לי זה קרה בהופעה הראשונה. עלינו לבמה ופשוט לא שמענו כלום. היינו עם מיקרופונים והגברה, אבל הדבר היחיד ששמענו היה צרחות מטורפות. ואז הבנו שיש פה היסטריה".
מוסרי: "במשך שנים לא הצלחתי לשכנע אנשים שאני ושיר לא זוג. אם קוראים לך טל ולה שיר ובסדרה אתם בני זוג, אי-אפשר לשכנע מישהו שזה לא באמת ככה". אחירון: "עד היום חושבים שהייתי רק עם דובי, כי היה שיר שבו כולם היו זוגות ואני הייתי עם בובה"
אהרון: "באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא מצליחה ליהנות. היינו מתחילים להופיע ותוך שניות צרחות. הבנו שיש יותר באזז מאמנות. היה בהופעות מעין רעש חזק שנשאר סטטי כל הזמן, צרחות קבועות כאלה, אפילו לא עולות ויורדות".
גוטליב: "הייתי בהלם מכמות הקהל, מהצעקות ומהאהבה שקיבלתי. לא היה לי פשוט להכיל את זה. לפעמים הרגשתי שאני לא ראויה לכל האהבה הזו ולפעמים הפוך. היה לי קשה לאבד את הפרטיות ואת האפשרות סתם להיות בלי שישימו לב אליי. אנשים מתנהגים אחרת כשהם רואים מישהו מפורסם, זה הפריע לי".
רגעים שנחרתו אצלך?
"אני זוכרת את ניקי גולדשטיין מחכה לנו אחרי ההופעות מאחורי הקלעים ומחקה אותנו. ילד חמוד עם לחיים בגודל של נהריה. שבוע לפני הגיוס שלי הופענו באצטדיונים מול עשרות אלפי אנשים עם החבר'ה של 'בוורלי הילס' ופארקר לואיס. בהופעה האחרונה, בזמן ששרנו ביחד, קלי מבוורלי (ג'ני גארת') חיבקה אותי ואמרה שהיא לא מאמינה שעוד שבוע אני חיילת".
מוסרי: "לא הייתה הופעה בלי אמבולנסים שמחכים בצד. סער היה עומד על הבמה, שר, מקדימה צורחים ותוך כדי אני מביט לצדדים ורואה מדי פעם אלונקה עוברת עם מישהי שהתעלפה, או שני אנשי מד"א שבאים לבדוק מה קרה ומפנים אנשים אחרים. פעמיים החליפו את מספר הטלפון הציבורי בתלמה ילין כי מעריצות היו מתקשרות לבית הספר'".
לא טרחת לענות?
"זה לא הפסיק לצלצל. הגיע מבחן הבגרות באנגלית, אני בכיתה, מנסה להתרכז, ובחוץ מעריצות תלויות על הסורגים וצורחות. קיבלתי 55, אבל יש לי את מי להאשים. כל רגע מורה אחרת אומרת להן, 'בנות, אני מבקשת שקט'. והן רק שואגות".
מוסרי: "לא הייתה הופעה בלי אמבולנסים שמחכים בצד. סער היה עומד על הבמה, שר, מקדימה צורחים ותוך כדי אני מביט לצדדים ורואה מדי פעם אלונקה עוברת עם מישהי שהתעלפה, או שני אנשי מד"א שבאים לבדוק מה קרה"
פין: "הייתה הופעה אחת שנגמרה בהיסטריה מוחלטת. אני זוכר שהמנהלת, ענת אסולין, החזיקה זרנוק כיבוי אש כדי להרחיק את המעריצים. כנראה שלא הייתה מספיק אבטחה. שרית כביר ואיריס קליין היו על הרצפה אחרי שתי שניות וחצי. מרטו אותן שם, זה היה ממש מסוכן. הסתכלתי ואמרתי: אין סיכוי לצאת, אין דרך להגיע למיניבוס שייקח אותנו הביתה. זו הייתה פשוט אלימות. התחיל מבצע חילוץ, יצאנו מדלת צדדית, טיפסתי על המיניבוס מאחור ונכנסתי מהחלון".
עברתי על הארכיון שלנו מאותה תקופה. קראו לך שובר הלבבות של המדינה. לא עבר יום בלי כותרת על סער והמעריצות.
כהן: "הוא אמר שבשביל זה הגיע לאודישנים, לא?"
חיכו לך מעריצות בחדר מדרגות?
פין: "כן, חיכו כמעט בכל מקום. זה היה עבורי מאוד קשוח".
כהן: "תלשו לך שערות לדעתי מהקוקו".
פין: "זו הזדמנות לתקן שקר היסטורי: הקוקו שלי נגזר לפני שהתגייסתי, ואמא שלי שומרת אותו עד היום. הייתה כתבה שלפיה כביכול עשיתי מכירה פומבית של הקוקו בין המעריצות. שקר גס".
הנה תיקנו את ההיסטוריה. איך שורדים הערצה כזו בגיל כזה?
"כל הזמן אמרתי לעצמי: זה זמני, זה לא אישי. עם כל הכבוד שסער וסער וסער, הן לא יודעת מי אני, הן לא באמת מכירות אותי. אז נכון, ברור שהיו קטעים שעפתי קצת על עצמי, אבל ייאמר לזכות אמא שלי שהיא עזרה לי להבין שההערצה היא לא באמת כלפיי. היו קטעים שזה היה טו מאץ'. קוראים בשם שלך בכל מקום, גם בחו"ל, אין דבר כזה סתם ללכת, תמיד צרחות. לי זה היה מאוד קשוח. רק רציתי שקט".
פין: "כל הזמן אמרתי לעצמי, זה זמני, זה לא אישי. המעריצות לא באמת מכירות אותי. היו קטעים שזה היה טו מאץ'. לא היה כזה סתם ללכת, גם לא בחו"ל. כל הזמן צרחות. לי זה היה מאוד קשוח. רק רציתי שקט"
הארכיון מספר שלכל אחד מכם הייתה קבוצת מעריצים.
אהרון: "היו המון טלפונים, מכתבים, כתובות גרפיטי מתחת לבית, היינו צריכים להחליף מספרי טלפון בבית. הייתה ילדה שהתקשרה אליי ונשארנו בסוג של קשר. ליוויתי אותה כמה שנים. באיזשהו שלב בחיים היא הגיעה למצב מאוד קיצוני. היא התקשרה אליי, סיפרה שמצבה רע ואמרה שהיא אוהבת אותי. קלטתי שמשהו לא בסדר, אבל הייתי לפני עלייה לבמה בהצגה ולא יכולתי לדבר. יום אחרי אחותה סיפרה לי שהיא בלעה כדורים, ניסתה להתאבד".
אוי.
"זה לא קשור אליי, היא עברה הרבה בחיים, היום היא כבר במצב טוב. אבל כששאלת מה המחיר, אני חושבת שזה אחד הדברים הקיצוניים. נתנו בי אמון רק בגלל שאני אלינור מצעירי תל אביב. היום אני חרדה לפרטיותי, בין השאר בגלל מה שהיה. אבל מצד שני, אוי ואבוי אם ישכחו אותי. אני מאוד נהנית ללכת בקניון עם הילדים, כי מזהים אותי ומצטלמים וזה מחמיא ונעים. אבל בימים ההם, להיות ילדה שלא יכולה להיות חופשית, היה בעייתי. יש קריזות לבני נוער, יש מערכות יחסים, ונדרש מאיתנו להיות ייצוגיים".
כהן: "המעריצות עשו לי מסיבת הפתעה גדולה, בגיל 16 או 17. בטירונות הבנות היו עומדות בתור בשביל לעשות לי מסאז'. הזוי. פשוט נהניתי מזה".
מוסרי: "לי הייתה טירונות שונה לגמרי. התגייסתי ללהקה צבאית. המ"כית הייתה אומרת אחרי כל מסדר: 'אתם עכשיו הולכים לעשות את כל המשימות, אבל תזכרו' - ואז כולם היו צריכים לצעוק - 'שזה לא, לא, לא, לא כולל שירות'. זה היה לי קצת קשה".
נשמע מרים דווקא.
"אבל אתה בצבא, אתה רוצה להיות כמו כולם. זה היה לא נעים. קשה מאוד להבין את מה שחווינו. לא היו רשתות חברתיות כדי לפגוש אותנו מחוץ למסך, זה היה מאה אחוז רייטינג. היה מאוד קל להשתגע".
מישהו פה השתגע?
אהרון: "לא, כי זו הייתה חבורה מאוזנת. זה יכול היה בקלות לגרום להרבה אנשים להתפלפ".
מוסרי: "לא השתגענו כי היה משטר בלהקה. היינו צריכים להיות תמיד הכי מוכנים לחזרות, והיו ממש כועסים עלינו אם לא ידעת את התנועות בזמן, אם לא התכוננת על הקולות, על הטקסטים. כל הזמן הנחיתו אותנו לקרקע".
5 צפייה בגלריה
מתוך 'לא כולל שירות'. "לא השתגענו כי היה משטר בלהקה. כל הזמן הנחיתו אותנו לקרקע"
(צילום: ארכיון רשות השידור, באדיבות כאן 11)
היו קרבות אגו ביניכם?
אחירון: "לי היו קרבות אגו מול עצמי, לא עם אף אחד אחר. כולם היו מדהימים. היינו מאוד מפרגנים, הייתה אהבה אמיתית".
לא הייתה קנאה בסער באיזשהו שלב? הוא קיבל את רוב תשומת הלב.
כהן: "אף פעם לא".
אהרון: "הרגשנו שותפים להצלחה, גם שלו".
באיזשהו מקום הייתם גם מחנכי הדור.
"בדיוק הקלטתי פודקאסט עם נירית ירון, שכתבה את הפרקים. היא אמרה לי, 'בדיעבד אני גאה בעשייה הזאת, זו הייתה שליחות'. הסיפורים שיצאו בפרקים האלה הגיעו בהשראת החיים שלנו עצמם".
"חזרתי לצפות בסדרה לפני כמה שבועות ונהניתי באופן מפתיע מהתכנים, מהעדינות ומהתמימות שהייתה בתקופה הזאת", נירית ירון מחזקת את אהרון. "אני מבינה למה היום אנשים רוצים להתרפק על השירים ועל האווירה החמודה שהייתה לפני הרשתות החברתיות, לפני שאיבדנו את היכולת לתקשר בחמימות, לפני שהרומנטיקה מתה. אהבתי להיזכר באידיאליזם שהיה מנת חלקי כשכתבתי לנוער. קבלת השונה והרבה פמיניזם".
מה עבד דווקא שם?
"סוד הקסם שהיה ערוץ אחד בלבד והיה 100 אחוז רייטינג. זה בלתי נתפס במונחים של היום. הייתה גם פתיחות לנושאים שהיום לא היו עוברים מסך. נוסטלגיה בתקופה כזאת היא נחמה ללב".
הבמאי יצחק שאולי: "זו הפתעה מבחינתי. לא הייתי חושב שמשהו שעשינו לפני הרבה זמן עוד יעסיק מישהו. קשה לי להצביע על סוד הקסם. יש בסדרה תערובת של תמימות ותחכום. מאד משמח אותי שאוהבים אותם עד היום".
בסוף המסלול של צעירי תל אביב חיכתה באופן כמעט אוטומטי הלהקה הצבאית. אבל דווקא הכוכב הגדול, סער פין, החליט למרוד במוסכמות והתגייס לקרבי. "והיו מי שכעסו עליי. אמרתי להם תודה רבה, אבל זה לא מה שאני רוצה לעשות".
איך מתמודדים עם הריקנות שאחרי שנים כאלה?
מוסרי: "אני הייתי מכור לסאונד הזה שהפריע לאלינור, אז אצלי זה היה כל הזמן להחזיק את הדבר הזה".
פין: "חייב לומר שאני רואה את זה ההפך. אתה אומר 'ריקנות', אבל פתאום יש שקט ואז נוצר מקום לקול הפנימי שלך, כי כשיש לך כל כך הרבה רעש, קשה מאוד להצליח לשמוע את הקול שלך. זו הייתה הזדמנות מצוינת לעשות עבודה פנימית ולהקשיב למה שאתה רוצה".
אלה תובנות של איש מבוגר שהגעת אליהן בגיל 18.
"כבר אז ידעתי שאני בא לחוויה ושזה לא מה שאני הולך לעשות בחיים".
אהרון: "המחזור הבוגר יותר, אורן שבו, שרית וינו וניר פרידמן, התגייסו, התקבלו ללהקה צבאית והייתה היסטריה סביב הדבר, כי זה אמר שגם מקומנו שם מובטח. אבל אני רציתי להיות מד"סית. רציתי להיות משהו אחר בכלל. אבל בסוף הלהקה צבאית התאימה לי כמו כפפה ליד, נהניתי מאוד. היה משהו בלהקה שפלט אותי מהאור של ההיסטריה. רציתי בדיוק את מה שסער מתאר, איזושהי התכנסות פנימה ולעשות עם עצמי בדיקה".
כהן: "הלהקה הצבאית הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי, אחרי הצעירים. חתמתי עוד חצי שנה קבע וכבר היה לי ברור שאני לא הולכת ללמוד משחק. רציתי לשיר וזה מה שעשיתי במשך שנים, עד שזה נגמר לאט-לאט בפייד-אאוט".
פין: "פתאום יש שקט ואז נוצר מקום לקול הפנימי שלך. כי כשיש כל כך הרבה רעש קשה מאוד להצליח לשמוע את הקול שלך"
אחירון ומוסרי מצאו עצמם שותפים לאחד השירים האיקוניים בתולדות הלהקות הצבאיות, 'חורף 73', שיצא ביום העצמאות של שנת 1994.
מוסרי: "בדיוק באתי מטירונות ובגלל שהייתי ילד של תיאטרון הערצתי את המחזאי והבמאי שמוליק הספרי. שמעתי שהוא הולך לביים להקה ואמרתי, וואו, אני חייב להיות שם. נפגשנו - ליאת, אני ועוד כמה נגנים עם הספרי. היה לו חשוב לבנות להקה צבאית עם חומר מקורי ולא רק קאברים. כששמענו את השיר בפעם ראשונה התרגשנו, אבל גם חששנו מהתגובות של החיילים".
היום זה הילדים של חורף 23'.
אחירון: "מקווה שהמציאות שלנו תשתנה בקרוב. כתבתי שיר תשובה לשיר הזה. הוא אומר: 'אומרים שיום אחד ודאי תבוא יונה, ואז אולי יחדל הים לשטוף הכל והתיבה תיגע בחול. אומרים שיום אחד ודאי, ילמד אדם את שכדאי ויכוון בלב טהור את תפילותיו אל היאור'. כתבתי את זה כמה ימים אחרי 7 באוקטובר. לא על בסיס אותו לחן, אבל יש שם תיבה ויש יונה".
הבטחתם יונה.
"זה כבר לא עניין של הבטחות. זו המציאות שאנחנו צריכים ליצור".
המופע הראשון, ב-17 במרץ בהיכל התרבות, הגיע לסולד-אאוט, כך שהמופע השני ייערך למחרת על אותה במה. לאורך השנים היו הצעות לאיחוד 'לא כולל שירות', אבל הן לא הבשילו - עד עכשיו. "חלק מהסיבה שהדבר הזה קורה עכשיו זו המלחמה", אומר מוסרי. "הרי כל השנים דיברו על איחוד, והמלחמה אספה את כולם".
אהרון: "יש משהו חזק ברעיון של שיבה הביתה בתקופה כזו".
מוסרי: "אנחנו מנסים לאסוף את השברים ולרפא את עצמנו. זה עדיין קשה. המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לומר, בואו קצת נחזור למה שהיה, בואו ניזכר ברגעים היפים האלה".
אהרון: "אז לא ידענו אז מה קורה סביבנו, לא עניין אותנו פוליטיקה. פתאום אנחנו בעידן שאנחנו חייבים להבין מה קורה, ומה שקורה כל כך נורא, עד שאתה רוצה לחזור אחורה. בדיוק אתמול מישהי בחנות אמרה לי, 'התקופה שלכם הייתה כל כך יפה'".
5 צפייה בגלריה
מימין למעלה: סער פין, אלינור אהרון, ליאת אחירון, טל מוסרי, בטי כהן ושיר גוטליב
(צילום: איליה מלניקוב)
גוטליב: "אין כמעט יום שבו לא מזהים אותי, ואני מקבלת הרבה אהבה שנוגעת בנוסטלגיה ובגעגוע לילדות. מי שמזהה אותי מתרגש, כי הוא בעצם רואה את עצמו צעיר, והמפגש איתי נותן להם לחזור לרגע לילדות".
מוסרי נשאר בתעשיית הבידור ללא הפסקות, אהרון התכתבה מאז בעיקר עם תיאטרון, הוציאה אלבום אחד ומתכננת שני. אחירון התנתקה כמעט לחלוטין, אבל בין לבין הוציאה אלבום בכורה וגם היא עובדת כעת על האלבום השני וחוזרת להופעות בפני קהל. גוטליב מורה ומחנכת בישראל, פין הגיע לתחום ההפקה דרך חבר אחר בלהקה, יריב יפת, והיום הוא מפיק תוכניות טלוויזיה ופרסומות, וכהן עובדת במשרד עורכי דין, במחלקת שוק ההון.
אין מחשבה לצלם עונה חדשה? 'עניין של זמן' עשו כזו.
כמעט כולם: "אנחנו פתוחים להצעות".
מוסרי: "שרנו בחזרות את 'עוף גוזל' של אריק איינשטיין וזה מדהים כי אז שרנו את זה בגיל הגיוס שלנו. היום אנחנו ההורים שמגייסים את הילדים. הבן שלי בדיוק קיבל צו ראשון, לשיר יש לוחמות בצבא. פתאום כל שיר מקבל משמעות אחרת".
אחירון: "הייתה לי חוויה חושית לשמוע בחזרה שוב את השיר. הגיע הסולו של גבע וזה היה כמו ליטוף ישן".
גוטליב: "זה היה ממש לפגוש בגוף את ההיסטוריה".
למה הסדרה לא המשיכה יותר משלוש עונות? היו יכולים להכניס שחקנים וזמרים אחרים.
אהרון: "לדעתי בגלל ערוץ 2 שעלה לאוויר".
מוסרי: "אבל גם הקהל רצה את ההרכב הזה, והיה מאוד קשה להביא אנשים אחרים".
הייתה גם תחרות מהשכנים של צ'יץ'.
כולם: "איזו תחרות?"
אוקיי, סליחה. סדרה כזו הייתה יכולה להצליח גם היום?
גוטליב: "יש בסדרה נושאים שהיום בחיים לא היו נוגעים בהם, כמו סקס, למשל. היום לוקחים אותם להופעות שבהן הסקס נוזל מכל מקום, אבל לדבר על זה באופן ישיר? לא ממש. נגענו גם בסמים, אלכוהול, בכל נושא כמעט".
אהרון: "גם היום לנערים בגיל 15-16 יש מידה מסוימת של נאיביות וקומפלקסים חברתיים ובין-אישיים ואישיים שיש להם מקום בטלוויזיה".
למה דנה דבורין מחוץ לאיחוד?
גוטליב: "דנה המקסימה עושה דברים מדהימים, הקימה תיאטרון ובו היא עובדת עם נשים שיצאו ממעגל האלימות. בשנה האחרונה היא עשתה פרויקטים עם ניצולי הנובה, כל הכבוד לה. ברור שאין לה זמן לזה עכשיו, אני בטוחה שהיא תבוא לבקר".
לפחות עכשיו ייצא לכם קצת כסף מזה?
כהן: "אנחנו פשוט אוהבים את זה ונהנים מזה".
גוטליב: "אנחנו לא עושים את זה בהתנדבות, אבל מיליונים לא יהיו פה".
כל אחד במקום אחר. קל להישאב לחיים של הבמה?
כהן: "אני בונה על זה שיהיה כיף עם החבר'ה, ובינתיים זה באמת נעים ומרגש. איך ארגיש על הבמה? אני עוד לא יודעת".
מוסרי: "עוד לא הגענו לתנועות, אבל התחלנו לשיר וכל אחד זכר בדיוק את שלו, זה היה רגע מטורף".
יש תנועות שבדיעבד נראו לכם מטופשות?
גוטליב: "לא נראה לי שניכנס עם המגש".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25
