1. אני מנסה לפעמים להסביר לְמה אני מתכוון כשאני אומר שאנחנו צוחקים כדי לשרוד, אבל השבוע שמענו כולנו דברים שמסבירים את זה טוב יותר מכפי שאני אוכל אי פעם: כשחטופים חזרו לישראל בסיבוב הראשון, הם שאלו את אלה שנותרו במנהרות בעזה מה למסור למשפחותיהם. לירי אלבג, כך פורסם השבוע, ביקשה שימסרו לאחותה שלא תיגע לה בנעליים. בעיניי זה רגע מופלא ומושלם ומלא עוצמה וקסם. רגע נשגב של קומדיה יהודית שהיא לפעמים המפלט היחיד שלנו במציאות נוראה. אנחנו אשכרה צוחקים כדי לחיות. לקחו לה, ללירי הגיבורה, את כל מה שאפשר לקחת לאדם, אבל אי-אפשר היה לקחת לה את ההומור, וממילא את התקווה. בדיוק במקום שבו יכלה להישבר, היא בחרה בבדיחה שבוודאי נתנה כוחות גם לבני משפחתה להמשיך להילחם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
רגע נוסף: ניסן, אחיו של עופר קלדרון, בוכה ומתרפק על צווארו במפגש הראשון שלהם בישראל. כמה חיכה לרגע הזה. אני אוהב אותך, הוא אומר לו. ועופר עונה: עד עזה הייתי צריך ללכת כדי שתגיד שאתה אוהב אותי?
כמה דקות קודם עופר פוגש את ילדיו. הם עברו טראומה שאי-אפשר לדמיין. נחטפו מביתם לעזה. הם ביחד כעת, מתחבקים לראשונה, ועופר אומר לבנו הגדול: אתה ממזר, היית טוב במחבואים.
אי-אפשר להמציא דיאלוגים כאלה. פשוט מושלם.
2. ב-2019 כתבתי טור שבו אני מכה על חטא ומצר בדיעבד על הקמפיין שערכה התקשורת, ואני נטלתי בו חלק, בעד עסקת שליט. הרגשתי שהעסקה ההיא הייתה רעה ובתנאים גרועים, מה גם שרבים מהמחבלים ששוחררו הספיקו לחזור לטרור ולרצוח ישראלים. אבל עיקרי הדברים שלי לא היו קשורים לעסקה עצמה, אלא לכך שהקמפיין שערכה התקשורת למענה, ואני כאמור הייתי חלק ממנו, חנק דעות אחרות. זה היה לפני שש שנים, אבל קרה כעת דבר שקורה לפעמים בעידן הנוכחי: הסטטוס ההוא החל לקבל חיים חדשים. הרבה אנשים שמתנגדים לעסקה הנוכחית הציפו את הדברים שכתבתי אז, רבים שיתפו אותם והתווכחו עליהם, ופתאום הבנתי שהם לא שמים לב שהם נכתבו על עסקת שליט ולא על עסקת החטופים הנוכחית, שבמסגרתה משתחררים אזרחים שנחטפו מבתיהם.
עד כאן ענייני רשתות ודיגיטל. לא הייתי נדרש לכך אילולא שלח לי פצוע חרבות ברזל שביקרתי בבית החולים והייתי איתו בקשר הודעה, ובה שאל מה בעצם ההבדל; כלומר, למה אם כתבתי שאני מתחרט על תמיכתי בעסקת שליט - אני לא מביע התנגדות לעסקה הנוכחית.
3. הואיל ומדובר על אדם שנפצע בעזה, אדם שהלך פיזית לטהר את קיני הטרור וסיכן עצמו בין היתר כדי לחפש חטופים, הגיעה לו תשובה. אני לא משיב פניהם של פצועי מלחמה ריקם.
שים לב, עניתי לו, שהבעיה שלי איננה עם העובדה שהייתי בעד עסקת שליט, למרות שכאמור כבר ב-2019 כתבתי שמחירה היה מופרז. הבעיה שלי היא עם כך שהחשבתי את מי שחושב אחרת ממני לשוטה גמור, או טועה גמור, או אדם בלי לב. ואת זה אני לא עושה בפעם הזו. יתרה מכך: אני אמנם מזכיר בפלטפורמות השונות את החטופים, לבקשת בני משפחותיהם (אני רואה בבקשותיהם ציווי), אבל משתדל מאוד לא להביע עמדות נחרצות בקשר לעסקה. אני מנסה להעלות למודעות את האחים שלנו בשבי, לחבק את המשפחות – אבל לא להיות נחרץ וקולני בדיון על איזו עסקה ומתי וכמה ולמה, ובוודאי שלא לטעון שמי שמתנגד לעסקה עושה זאת מתוך רוע לב. גם לבקשות לנאום בכיכר החטופים לא נעניתי. הגעתי לא אחת לאירועים בכיכר, אבל עמדתי בקהל כמו כולם. גזרתי על עצמי יותר ענווה, פחות נחרצות וגם, וזה משהו שאני משתדל לקיים מאז 7 באוקטובר, גישה פוזיטיבית ולא כזו השוללת את האחר.
בעת הדיונים סביב עסקת שליט החשבתי את מי שחושב אחרת ממני לשוטה גמור, או טועה גמור, או אדם בלי לב. על כך אני מתחרט, ואת זה לא אעשה הפעם
4. אחרי שאמרתי את זה, אני רוצה לומר משהו שהתחדד לי השבוע לגבי העצרות (באופן אישי, אני מתחבר מאוד לעצרת בימי שלישי בכיכר החטופים, כי יש בה תדר חזק מאוד של אחדות ושל חיבור בין מגזרים): אחד הדברים שמספרים החטופים שהיו בשבי הוא שהם הצליחו להתעדכן לא מעט במה שקורה בישראל דרך הרדיו והטלוויזיה של המחבלים וזה מאוד חיזק אותם לראות שיש עצרות להשבתם.
זה בהחלט פקטור שלא שיקללתי לפני כן: כדי לשרוד בשבי חמאס אתה צריך תקווה, וכשאתה רואה שהעם לא שוכח אותך, זה נותן לך תקווה ועוזר לשרוד. המסקנה המתבקשת: גם מי שלא תומך בעסקה, צריך לרצות שידברו על החטופים ויזכירו אותם ויערכו עצרות לכבודם כי זה מגיע עד למנהרות בעזה - ועוזר להם להישאר בחיים.
5. לסיום, תרשו לי להמליץ על "טיפות במדבר", ספרו החדש והמרתק של חילי טרופר. מאז 7 באוקטובר פעם בשבוע טרופר מבקר פצועי מלחמה בבתי החולים. טרופר איננו תופס את תפקידו כנבחר ציבור, אלא כמשרתו. בספר החדש והמרתק שלו הוא מספר שבתפילת החגים, שנה לתוך המלחמה, ישב בין בנו של חבר שנפל ובין חבר שנפצע קשה ומתקשה לעמוד לאורך זמן, וחשב שאולי על זה נכתב הפסוק "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב".
הוא מספר שאשתו של פצוע אמרה לו יום אחד בדמעות: קשה וכואב כאן, אבל כשאני יוצאת מבית החולים, במידה מסוימת קשה וכואב יותר. כאן במחלקה כולם עוזרים ושותפים ונדיבים. בחוץ יש כל כך הרבה מריבות.
פצוע אחר אמר לו: "תפסיקו לריב. בשטח, בתוך עזה, אנחנו שומעים רדיו, וכשאנחנו שומעים אתכם רבים זה מחליש אותנו". אם יש משהו שמעודד אותי מאז 7 באוקטובר, אלה ישראלים שהבינו את גודל השעה ופעלו כדי לעשות טוב. טרופר לא רק מרבה לספר עליהם בספרו, הוא גם כזה בעצמו. והלוואי שירבו כמותו בישראל. שבת שלום.
