ערן צור לא שוכח את החסד שעשתה איתו חברתו הקרובה קורין אלאל, בצומת הכי כואב של חייו. קורין הייתה שם בשבילו ב-2019 אחרי שאביטל, רעייתו זה 18 שנה, ואם שני בניו ליאם וטומי, שלחה יד בנפשה. "קורין הייתה זו ששמה את היד על הכתף של הבנים שלי בלוויה. גם אחרי, דיברה איתם, ועזרה להם. הקשר ביניהם היה מאוד חזק. ליאם הוא גיטריסט ומוזיקאי, וניגן אצלה בשנה האחרונה. כשחזרתי להופיע, חצי שנה אחרי שאביטל מתה, זה היה עם קורין. היא באה במיוחד לקחת אותי במכונית שלה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
קורין השתתפה בהקלטת גרסת הכיסוי שלך לשיר "שבתות וחגים". מתי הספקתם להקליט?
"קורין ידעה שאני עושה אלבום וביקשה שאשמיע לה. כשהשמעתי היא אמרה 'וואו' וביקשה להשתתף. המנהלת שלה הביאה אותה באוגוסט להקלטות של השיר. היא כבר הייתה מאוד חולה רזה. אבל קורין כמו קורין, מרגע שהיא התיישבה מול המיקרופון, היא הייתה בריאה לחלוטין. הרגע הכי מרגש באלבום זה הכניסה שלה בחלק האחרון של השיר. זו אחת ההקלטות האחרונות שלה. היא רצתה לתת לי את המתנה הזו ואני כל כך שמחתי לקבל אותה. זכיתי.
"הבכי הראשון שלי על קורין היה לא מזמן. אני מנהל מוזיקלית את מופע המחווה לזכרה שיהיה בפסטיבל עין גב בפסח, וכשהתחלתי לברור את החומרים, פתאום זה הציף אותי".
אתה בקשר עם רותי אלאל, אלמנתה?
"דיברנו בטלפון. היא נשמעה לי עמוק בתוך האבל. עברו רק חודשיים וצריך להיות מאוד עדין וסבלני כחבר. ברגע הנכון, כשרותי תרצה לצאת קצת לתל-אביב, להתאוורר, לראות אנשים, לשתות משהו ולאכול, אני אשמח להיות שם בשבילה".
אם היית צריך לשרטט את אבני הדרך באבל הטרי, איך זה היה נראה?
"מהניסיון שלי, הדבר הכי חשוב זה להרים את הראש, להסתכל קדימה ולהמשיך בכל הכוחות שיש לך. במיוחד כשיש לך ילדים, אתה לא יכול להפוך את החיים שלך למסע אבל מתמשך. אנחנו בסוף ה-50 לחיינו, נכנסים לשלב מאוחר בחיים. אין זמן להתקפל בתוך האבל. בסוף שנת האבל על אביטל לקחתי את הבנים ועברנו דירה. להישאר באותו הבית יכול להציף אותך כל הזמן. יש בגדים של הבן אדם, תמונות, כלים. האריזה הייתה לא פשוטה. אביטל השאירה המון ניירות שלאט-לאט, עוד לפני המעבר אמרנו להם ביי-ביי. זה היה צעד מאוד קשה, אבל חשוב. לקחנו איתנו זיכרונות לבית החדש. על הקיר תלויות תמונה מהחתונה, כשהיא כבר בהיריון, ותמונה מחופשה שלנו בוונציה".
"כשאתה נכנס לאפליקציות היכרויות, אתה חושף את עצמך לכל מיני סיטואציות. נשים יכולות לפנות אליי כדי לנסות יחסים עם האמן ולא עם הבן אדם. אני לא רוצה להרגיש שאני חשוף באמצע הרחוב מבחינה זוגית ומינית. את יודעת, זה לא חייב להיות אפליקציות. יש את הרשתות החברתיות, ושם אני כן, כמובן"
בשיר הפותח של האלבום החדש שלך, "סימנים מקדימים", אתה מדבר על טלפון שהמציאו ביפן לדבר עם המתים. זה צובט. היית רוצה לדבר עם אביטל דרך טלפון כזה?
"שמעתי באיזה פודקאסט שאחרי הצונאמי, מישהו הציב מיוזמתו טלפון בחצר שלו שמשמיע רעש לבן ואנשים הגיעו ורצו לספר לאהובים שלהם מה קרה מאז שהם הלכו ועל הגעגועים. המוות של אביטל היה טרי וזה דיבר אליי. אני לא הייתי מחזיק טלפון פיזי ביד, אבל אני מבין את המחווה הזו, את הניסיון להגיע מעבר לגבול של המוות. ככל שאתה מתבגר, אתה מאבד יותר אנשים. זו לא רק אשתי, זו אמא שלי, זו עדנה מזי"א שהייתה חברה טובה וזו קורין. האנשים האלה חיים אצלי בתודעה באיזושהי צורה. אמא שלי שותפה מרכזית בהחלטות שלי בחיים. היא נפטרה לפני שנתיים וחצי, וכשאני קצת מתלבט מאוד ברור לי מה היא הייתה אומרת. היא הקול של ההיגיון ושל ההחלטה המושכלת, גם אם אני לא תמיד מצליח לציית לזה"
.לא מזמן סיימת קשר של שלוש שנים וחזרת לשוק הרווקות.
"אני אוהב נשים ואם הן אוהבות אותי, אני נהנה מזה. מצד שני, נורא חשוב לי החופש. אני כבר לא רוצה יותר ילדים ומסגרת כזאת שהיא מחייבת, לוחצת ומשפחתית. אני רוצה אוויר חופשי. מצד שני, אני לא יכול לוותר ולא רוצה לוותר על חיבה, ועל אהבה, על מגע ועל אינטימיות. אפרופו האבל, אחרי משהו כמו חצי שנה, התחיל לי משהו עם מישהי וזה עזר לי. אחד הדרכים להשתקם ולעזור לעצמך, זו אינטראקציה אינטימית עם בן אדם אחר. זה נותן לך פתח מחודש לחיים".
האופן שבו הזוגיות של חייך הסתיימה גם גרם לך להיות חסום רגשית?
"זה שזה נגמר באופן טרגי זה גם לא משהו שמאוד מעודד אותי להיכנס לקשר. אתה לא יכול לצאת מכזה דבר בלי טראומה. בן אדם מתאבד לך בלי שאתה יודע. אני אומר באחד השירים באלבום, 'היא והמוות ברומן של בוגדים'. אבל אהבתי להיות לבד לפני הנישואים. אני אוהב להיות לבד גם היום. אני נורא לא לחוץ מהבדידות שלי ואני לא אזום קשר או אכנס עמוק לתוך קשר בגלל חשש מבדידות. יש לי סטודיו ברחוב צ'לנוב, בשכונה האפלולית הזאת, ואני אוהב לבוא לשם לכתוב ולעשות את המשימות המוזיקליות שלי וזה יכול למלא לי את הערב. כשאתה נמצא בזוגיות, 'איפה אתה ומה אתה' - ואז זה לא מתאפשר. גם מלחיץ אותי שלמישהי תהיה טענה לגבי משהו שכתבתי בשיר שלי. אני לא יכול לסבול את זה יותר. הבדידות יכולה להעיק לפעמים, אבל נוח לי לבד".
נשים יקראו את זה.
"אם מישהי נמצאת איתי, נורא-נורא חשוב לי שהיה לה טוב. שהיא תיהנה. אם אני עמוק בתוך מערכת, אני מונוגמי. אבל כשאני לא בתוך מערכת הדוקה, חשוב לי שכל אחד יידע איפה הדברים עומדים. אני לא רוצה להוליך שולל. עד מקום מסוים. אני בן אדם חשאי ויש לי מסתורין. גם בתוך עצמי. לא הכל גלוי. אני לא מתכחש לזה".
מה לגבי אפליקציות היכרויות?
"אני לא שם. אני חושש. כשאתה נכנס לאפליקציות האלה, אתה חושף את עצמך לכל מיני סיטואציות. נשים יכולות לפנות אליי כדי לנסות יחסים עם האמן ולא עם הבן אדם. אני לא רוצה להרגיש שאני חשוף באמצע הרחוב מבחינה זוגית ומינית. את יודעת, זה לא חייב להיות אפליקציות. יש את הרשתות החברתיות, ושם אני כן, כמובן".
אז ליוצר של "הוא והיא" ו"לילות של ירח מלא" כבר לא נשבר הלב?
"מה שקורה בשיר 'הוא והיא' כבר לא יקרה לי. אחרי שאתה כבר ממומש, אין דרך לחזור לשם. זה דבר שלא יכול לקרות. אני לא אשקע באיזו מין אהבה נכזבת בשלב הזה של חיי. אין יותר כניסות לפרץ רגשות שאין לו תכלית. אבל, אני לא יודע מה יקרה ואם פתאום תגיע אהבה שתסחף אותי. גם לאישה יש רצונות ודרישות ודברים שהיא צריכה, ואם אתה לא עומד בזה, אתה לא תהיה איתה".
צור יודע, וגם אומר את זה לסטודנטים שלו ברימון, אם אתה אמן ישראלי לאורך שנים, אתה תהיה במלחמה ואתה תשיר במלחמה. גם במלחמה הזאת, הוא נסע להופיע איפה שצריך, מלונות מפונים בים המלח או בתי חולים. הוא לא שיער מראש, אבל מה שעזר לו להתמודד עם המפגשים האנושיים הקשים היה האובדן הפרטי שלו. "הגעתי להופיע בפני ניצולי בארי בשבוע הראשון שלאחר 7 באוקטובר", הוא נזכר. "הם ביקשו שאבוא, וכבר בכניסה ללובי עמד גבר מבוגר שהחזיק ילד קטן ואמר לי מיד שהוא הסבא ושאין פה הורים".
זה פרונטלי מאוד.
"אשתו ששמעה אותו אמרה, 'תעזוב אותו, תעזוב אותו'. הייתי בהלם כזה. לא הצלחתי להגיד שום דבר. אנשים שם הסתובבו, הייתה מין המולה כזאת. זה היה כאוטי. למזלי, היה שם מישהו שעשה תרגילי נשימה לפני שהוא מנגן בסקסופון. לא הכרתי אותו והוא לא הכיר אותי, אבל כשהתחלתי לנגן הוא הצטרף אליי. מהרגע שהתחילה מוזיקה, היה לי במה להתרכז. יכולתי להיאחז בצליל, במילה, בסולם. מישהי אמרה לי שם, 'הנה, אתה גם חווית אובדן'. הסבטקסט היה שאולי יש לי את הכלים להתמודד וזה נכון. שכול זה שכול. כמה חודשים אחרי שאיבדתי את אשתי חזרתי להופיע ולמדתי שמצד אחד, יש את ההלם ואת הכאב, אבל מהצד השני, יש לך את הצלילים ואת המילים. יש לך במה להיאחז. אתה מנגן, האצבעות שלך עובדות, זה דורש כוחות מהגוף שלך. זה לא שאתה לא מרגיש. להפך, יש פתאום פרץ של תודעה חופשי לגמרי, שאין אותו בשום מצב אחר. המוח ואיתו הרגש זזים לכל מיני כיוונים. אבל אתה אומר לעצמך, 'אדוני, תתארגן על עצמך, ואל תהפוך את זה למרחץ דמעות'".
קרה לך ששרת והרגשת שהרגש מציף אותך?
"אני זוכר שהגעתי לשיר באזכרה לבחור שנפל באסון המסוקים שאהב את המוזיקה שלי. פעם ראשונה שעמדתי מול עוצמות של רגשות של האנשים. הרגשתי מוצף, והיה לי פתאום נימול ביד ומין הרגשה כזו שאני שוחה ואני צריך להגיע לחוף, שזה להצליח לגמור את השיר, ואני לא יודע אם אני אצליח".
אז איך אתה משמח את המפונים, את הפצועים, עם "ערב ב' כסלו"?
"כשהופעתי בבית חולים 'ברזילי' שרתי את 'פרפרי תעתוע' ואחות חדר ניתוח שהיה לה איזה רגע והגיעה לשמוע, רקדה סלואו. זה היה מרגש לראות אותה עם המדים הירוקים זזה ומחייכת. למוזיקה יש אופציה לקחת אנשים לטיול. הגעתי עם הבן שלי, ליאם, שמנגן איתי, להופיע בפני מפונים משדרות שהתארחו במלון ביפו. הגברים שיחקו שש בש, הילדים רצו מפה ומשם, ומי שבאו לראות אותנו, היו נשים מבוגרות עם מטפחת על הראש. לא הכירו מילה ממני. אז חשבתי איך אני מגיע אליהם. היה שם כמובן את הביצוע שלי ל'אלינור' ו'חנה'לה התבלבלה'".
כשמרפרפים בטקסטים של אלבומו החדש, "סימנים מקדימים", (שיושק במופע ב"בארבי" ב-19 במרץ) זה מרגיש כאילו הוא יוצא בימי שגרה. סיפור אנקדוטלי על טלפון ציבורי ביפן, הרבה הוא והיא, פורנו וואגינה ורודה. צור הישן והטוב. כבר בן 59 ועדיין משמר את הצד הפראי והסוער שלמדנו לאהוב אי אז בימי 'טאטו' ו'כרמלה גרוס ואגנר'. אבל מבט מעמיק יותר מגלה שרוח התקופה לא פסחה עליו. יש שם הצצה משמעותית לאבל ואובדן. פשוט צור כמו צור, לא מתעניין באמנות שעוסקת באבל הקולקטיבי. תנו לו להגיד משהו אישי, פרטי, קטן על החיים עם חסר. "התחלתי לעבוד על השיר הראשון ב-2017 וסיימתי ב-2023. התהליכים שלי ארוכים. אני בשלב שמבחינת הקהל, אין לי מה למהר. שום דבר לא דוחק בי. אני כבר במקום הזה בקריירה, שיש מאחוריי כמה וכמה שירים חזקים".
"הרגשתי אז שלא מתאים לי להיות הגבר הקלאסי, זה שהעולם מצפה ממנו להיות קשוח וגברי ושמתלבש בצורה מסוימת. היו הופעות שהופעתי עם גרביונים וחולצה פתוחה. השנים של להיות בעל ואבא הכריעו את הלבטים הללו, נהניתי להיות גבר של אישה ואבא של בנים"
התלבטת בכל זאת מתי נכון להוציא את האלבום, לאור המצב הלאומי המדכדך?
"נכון שלפעמים אחרי מלחמות יש פריחה תרבותית, אבל אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר ואיך ניראה אחרי זה. מוזיקה שמחכה זה כמו חלב שיכול להחמיץ. החומר מוכן ומבקש ממך להוציא אותו. אנחנו בשבועות של מתח, של עינוי נפשי שאנשים חוזרים, כל אחד במצב שלו, ועוד מחכות לנו כל מיני בשורות איומות. אנחנו צריכים עוד משהו בחיים שלנו, לעזוב רגע את החדשות, לראות פרק בסדרה או לשמוע אלבום חדש".
מי שהפיק לך את האלבום זה יוסי מזרחי, פעם ראשונה שלכם.
"פגשתי את יוסי במקרה בהופעה. דיברנו ושתינו משהו. שבועיים אחרי שמעתי את האלבום של סטיבן וילסון, זה נשמע כל כך טוב וראיתי בקרדיטים שיוסי חתום שם כאחד המפיקים. שאלתי אותו אם מעניין אותו להיפגש ולשמוע את החומרים החדשים שלי. כבר היו סקיצות. הוא שמע ואמר שיש לו ויז'ן, תמונה בראש. התחלנו תהליך כזה שדרש ממני המון סבלנות, בזמן שהוא ישב שעות על המחשב. הבחור סופר-מוכשר, גאון".
הצלחתם לעבוד באופן רציף? הוא הרבה בנסיעות לאמריקה.
"הוא היה מסיים את הסשנים מוקדם בשביל ללכת להיות עם הבנות שלו. מצאתי את עצמי מחכה לו שבועות בין חתיכת עבודה לחתיכת עבודה, כי הוא נוסע וחוזר. יש לו קריירה באמריקה, שבשביל מוזיקאי זה כמו למצוא זהב. אני לא יכול לזוז מפה בגלל העברית".
אחרי הפרידה שלו ושל נינט צייצת: "מכיר ואוהב את יוסי ונינט ומתבאס בשביל שניהם. לא האמנתי שהיא תוותר עליו, הוא כל כך מיוחד, אבל הוא נוסע כל פעם לשבועיים שלושה. לגמרי מבין אותה". אז זאת הסיבה לפרידה?
"כנראה".
יוסי התבאס מהציוץ?
"חשבתי שאני כותב למעגל מצומצם של עוקבים וזה הפך לאייטם. יוסי סלח לי ועזר לי לסלוח לעצמי על השטות הזו. כי מה פתאום שאצייץ על פרטיות של אנשים שאני מכיר".
כשעושים חיפוש ערן צור ו"קפלן" מקבלים הופעה שלך של עם ירמי קפלן. אתה לא הולך להפגנות בקפלן? לא מופיע שם?
"קשה לי עם זה שכולם צועקים כל הזמן. אני לא אוהב לצרוח סיסמאות כאלה. אני כן מגיע לכיכר החטופים וגם הופעתי שם. זה מס חובה. אנחנו צריכים להחזיר את האנשים, בראש ובראשונה בשבילם, אבל גם בשביל החברה, בשביל להתחיל להשתקם".
אז על פוליטיקה אתה לא תכתוב. לפחות נשארנו עם מין.
"יצרים אפלים זה משהו שתמיד עסקתי בו, אבל זה שונה מאוד כשאתה עושה את זה בעשרימים שלך לעומת סוף החמישים. לפני הנישואים והילדים, אני רואה בשירים שלי לבטים לגבי זהות מינית, מיניות אצל בני אדם בכלל, קיצוניות מינית בכל מיני רמות. התעסקתי עם זה בלי כפפות. ברגע שאתה במערכת הזו של משפחה, אתה הופך ממישהו שיכול לתקוף דברים למישהו שהוא מגונן. עכשיו, אני כבר לא בשנים של לגדל ילדים ואני לבד, אז אני מרגיש יותר חופשי לחזור להתבטא. אבל אני עושה את זה כאדם בוגר, כשהזהות המינית שלי הרבה יותר ברורה והקשרים שלי עם נשים הם עם הרבה יותר ניסיון".
במה הזהות המינית יותר ברורה היום מאז?
"הרגשתי אז שלא מתאים לי להיות הגבר הקלאסי, זה שהעולם מצפה ממנו להיות קשוח וגברי ושמתלבש בצורה מסוימת. היו הופעות שהופעתי עם גרביונים וחולצה פתוחה. השנים של להיות בעל ואבא הכריעו את הלבטים הללו, נהניתי להיות גבר של אישה ואבא של בנים. אבל כמו שאני אומר בשיר 'בעין הסערה': נשארתי אותו האדם, אותה החיה".
אפרופו ילדים, הם שאלו אותך על הטקסטים שלך, על אנס בחצרות בחושך, בטי?
"לא שאלו באופן ישיר, אבל כן צחקו עליי ועשו לי כל מיני פרובוקציות. כשמישהו יוצר וכותב כמו שאני כותב, זה לא פשוט לסביבה שלו וידעתי את זה. אני לא דן עם הבנים שלי על החומרים שלי. אני לא כל כך אוהב לדבר על זה ואני משתבלל. ליאם מופיע איתי (כגיטריסט מחונן) והוא למד להפריד בין אבא שלו לבין האדם ערן צור. אני גם מפריד, מאז שהפכתי לאבא בגיל 35. זה ייצב אותי מאוד כאדם לתפקד בבית, לקנות אוכל ולבשל אותו, לשלם חשבונות, לדאוג שהילדים יגיעו בזמן ולקחת אותם מהמסגרות".
