התור למסיבת האייטיז שלנו ממש ארוך. הוא מתפרס מהשולחן בכניסה שעליו שמו את הקופה עד המדרכה של רחוב דיזנגוף, מה שגורם לצעירים ולצעירות שעוברים ברחוב בדרך לבילויים שלהם להיתקל בנו. "סליחה, את מוכנה לזוז כדי שאני אעבור עם הקורקינט", אומרת לי בחורה כבת 20 שלובשת מעיל סקי מנופח. היא מזיזה את הזרועות שלה בחוסר סבלנות בולט, וככה אני יכולה לראות שמתחת למעיל היא לובשת כמעט כלום. רק גוזייה פצפונת וטייץ אלו יוגה. היא גורמת לי להיזכר באיך הייתי פעם. עומדת בליל חורף ומתלבשת למסיבה בבגדים הכי פצפונים שיכולתי למצוא, ואז זורקת מעליהם מעיל. לא הרגשתי קור אז, התחושה שאני נראית טוב חיממה אותי עד קצה הבהונות שלי. זה היה כמו שמש נצחית שבערה במרכז הבטן החשופה שלי - הידיעה שעוד מעט אני אכנס למועדון ואוריד את המעיל שלי ואז כל המולקולות בחדר ישתנו. היה כזה אושר בטקס השלת המעיל הזה במועדון. המבטים של הגברים נתקעו עליי, נחתו על העור שלי כמו להקת שחפים מורעבת. לקח לי המון שנים להפסיק להתאבל על האובדן של תחושת הכוח הזו, וגם היום אני מאוד מנסה לא להתגעגע אליה.
ועכשיו אני זזה הצידה כדי שהבחורה עם הקורקינט תוכל לעבור, מגלה שמאחוריה הולכת קבוצה של שלוש חברות שמדדות במגפי עקב. הן חולפות על פניי בתקיפות, כמעט דורסות אותי, ובשקט הקר הזה של הלילה המילים שהן אומרות נשארות תלויות באוויר. "אמאל’ה", אחת מהן אומרת, "מה זה כל הזקנים האלו? האיש הזה יותר מבוגר מסבא שלי, מה הוא יוצא למועדון?" "עזבי, בטח ערב פסדובלה וצ'ה צ'ה", עונה החברה שלה ושתיהן צוחקות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
האמת היא שלא הייתי בכלל יוצאת לבלות אלמלא הבית היה ריק. כשמאיה בבית אני לובשת את דמות האמא הטובה. מעמידה לה סירים, מגהצת את המדים שלה במשך שעות. אבל השבת הזו היא נשארה בבסיס, ולא היה שום צורך באישיות האמא שלי, שגם ככה לא תמיד ברור לי כמה היא אותנטית. זה לא רק החדר שלה שנותר ריק, מואר רק באור צהוב וסלחני של מנורת הלילה שלה, זה גם אני שנותרה ריקה, לא כל כך יודעת מי אני בלי המגהץ הקרמי שלי ביד. לפעמים נדמה לי שלהתבגר זה מין תרגיל מתמטי כזה של חיסור. מי אני מינוס הבחורה הצעירה שפעם הייתי והסתמכה על אישור הערך שלה ממבטים של גברים? מי אני אחרי שאני כבר לא האמא לילדה הקטנה שצריכה לשבור את הראש איך לייצר לה תחפושת של מוכרת דונאטס לפורים?
כל שנה שחולפת, אני צריכה להיפרד מעוד אישיות שגם ככה לקח לי שנים להצליח ללמוד איך מגלמים אותה. ונותרת רק שאלה אחת - אם אני כבר לא האמא או העיתונאית החדה והביקורתית שהייתי או הבת המרדנית כי בגיל של ההורים שלי אני רוצה רק לעטוף אותם באהבה וברוך, אז מי אני מתחת? מה אני עדיין אוהבת ורוצה לעשות? אני מנסה כל מה שאני יכולה כדי להעיר את הנשמה שלי, הולכת לשחות בים בחורף, ולאחרונה אני גם מקפידה להגיע למסיבות אייטיז. וזה מצית בי משהו, איזו התחלה של תחושה שהנה, אני מתחברת לנשמת הילדה הנשכחת שלי. שכן, יש להט ויופי גם בגיל שלי. רק שאז מגיעים האנשים מבחוץ, הם מסתכלים עליי ומזכירים לי שמבחינתם אני סבתא לעתיד ותו לא, אישה שאמורה לפסוע בנעלי נוחות הגיוניות צעד-צעד לכיווון המוות.
"אוף", החברה שלי אומרת לי פתאום, "הפעם הגיעו ממש מבוגרים, את לא חושבת?" אני מסתכלת עליה מופתעת, גם כי היא מהדהדת את מה שהצעירות אמרו וגם כי זה כל כך לא מתאים לה לדבר ככה. "לכולם יש שיער לבן", היא אומרת, "לא מלח-פלפל סקסי, ואני מדברת על אלו שיש להם עדיין שיער". האמת היא שאני מבינה אותה. היא צעירה ממני בכמה שנים טובות, וכיוון שהיא גרושה לוהטת אפשר להבין למה הגברים שבאו נראים לה לא מתאימים. רק שהיום אני לא מסוגלת לקחת חלק בשיחה הזו. לכי תסבירי לה שכשאני מסתכלת על הגברים הקירחים או לבני השיער בתור שלנו אני לא רואה בהם חתיארים, אלא את הילדים שלמדו איתי בשכבה. אין לי ספק שגם להם יש ילדים גדולים שנשארו שבת ובית ריק שמזכיר להם שגם הם נהיו די ריקים. אני בטוחה שלחלק גדול מהם יש הורים זקנים שהם מבקרים במין טשטוש רגשי, לא מרשים לעצמם להרגיש כמה זה כואב לראות אותם הולכים ונהיים חלשים.
הם הדור שלי, דור ה-X, וכמוני הם מבינים בדיוק מה ה-X מסמל, X אחד גדול עלינו ועל החלומות שלנו. כן, אנחנו בני הדור המטפל. מטפלים בהורים שלנו למרות כל הכעס הישן, למרות שהם לא פינקו אותנו כשהיינו ילדים כי כולם קראו את אותו העותק המשומש של הספר הנוקשה של ד”ר ספוק. מטפלים גם בילדי השפע שלנו, מעתירים עליהם את כל האהבה והפינוקים שאנחנו עצמנו לא זכינו לקבל בגילם. אני מכירה את הכאב הזה של גיל 50 פלוס על בשרי, את הקמטים שלא ברור אם כדאי כבר לנתח, את הרצון הזה למרוד, לברוח לאיזו בקתה בתאילנד. כמה אפשר לבשל פעמיים כל צלי, גם לילדים וגם לאמא שלך. הדור שלי ברובו לא זכה לחוויית התינוק. להיות סתם תינוק אהוב ששוכב ומגרגר על מרבד, ואבא ואמא מסתכלים עליו ואומרים איזה פלא. ההורים שלנו ליטשו אותנו כמו גזע במנסרת עצים ישר מההתחלה, ככה היה נהוג אז. ועכשיו אנחנו פה, תקועים בין שני המלחציים האלו של תנועת ה-X, תוהים אם בגלגול הזה בכלל ייצא לנו להרגיש אהובים ובטוחים רק על עצם היותנו כמו התינוקי שלא זכינו להיות, ויודעים שלא, נגזר עלינו להמשיך לשתוק ולשמש גם את ילדינו וגם את הורינו.
רק אתמול פגשתי במקרה חברת עבר שלי, אישה כנה וחריפה שאני מאוד אוהבת, ואחרי תחלופת הנימוסים הרגילה היא ישר אמרה לי, "למה את לא עושה כבר בוטוקס? לא חבל? את אישה יפה". רציתי להגיד לה שדווקא התחלתי לעשות בוטוקס, אבל אז הסתבכתי כלכלית ונהיה לי יקר לשלם 700 שקל למזרק. רק שמהר מאוד הבנתי שאין שום צורך לגולל בפניה את כל ההיסטוריה הכלכלית שלי כי זה ממילא לא מעניין אותה. היא רק רוצה לציין שאני כבר מקומטת בעיניה. לא כעסתי עליה, ידעתי שהכוונות שלה טובות לגמרי. ובכל זאת, אחרי שהיא נישקה אותי לשלום, לא לפני שהכריחה אותי לקחת את השם של המזריקה שלה "שעושה פלאות", היא נשארה איתי בראש ולא עזבה.
כל מה שאני רוצה בגילי זה להתחבר שוב אליי, להרגיש את הילדה שהייתי פעם, זו שאהבה לאסוף ביצי ציפורים וסוסוני ים מיובשים מהחוף. אבל אז תמיד מישהו בא ומזכיר לי כמה שאני מאכזבת. כי אני לא נראית מספיק טוב, כי המצח שלי לא מספיק חלק. כמה הייתי רוצה שאנשים יפסיקו לחבר אותי בשלשלאות האלו לגיל שלי, לגוף ולעור שלי, שייתנו לי לעוף קצת בלי לקרקע אותי עם דיבורים על הזרקות וטיפולי קולגן.
ואז, אני שומעת את התופים המופלאים של תחילת השיר ההוא בוקעים מהרמקולים. זה השיר שהוא ההמנון הבלתי מעורער של בני הדור שלנו, "דונט יו פורגט אבאוט מי" של סימפל מיינדס. במכה אחת כל הרחבה שלנו מתעוררת. גברים שקודם דימדמו בפינה זוקפים את הגב כמו עץ אלון צעיר. נשים שרק לפני שנייה ראיתי על הפנים שלהן את התהייה "למה אני עוד לא במיטה", פתאום קופצות באוויר.
והנה גם המילים שרק אנחנו יודעים כמה הן עיצבו את הנפש שלנו. "למה שלא תבואי לראות מה איתי / אני אהיה לבדי / רוקד / את יודעת את זה, בייבי". אני חושבת שאולי אין עוד דור אחד בעולם שמבין מה זה לרקוד לבד, מה זה להיות לבד, כמו שאנחנו מבינים. גדלנו בעידן שבו ילדים די נזנחו לנפשם, אחרי שההורים וידאו שעשינו שיעורים, נתנו לנו לשוטט ביערות שליד הבית בחופשיות, לשתות מים מצינור גינה.
לאחרונה מלאו 40 שנה לשיר הזה, ובעיקר לסרט המופת של ג'ון יוז שבו שמענו אותו לראשונה, "מועדון ארוחת הבוקר". הסרט עסק בחמישה תלמידי תיכון שכל אחד מהם קיבל עונש - להישאר בספרייה של בית הספר למשך 24 שעות. כל אחד מחמשת המתבגרים היה שייך לסטריאוטיפ מסוים. מלכת הכיתה היפה והמפונקת, הילד הרע מהמחששה שכולם מפחדים ממנו. לאורך הסרט, כל הסטריאוטיפים האלו מתנפצים כשהילדים מתחילים להתקרב ולדבר אחד עם השני. אנחנו מגלים שמלכת הכיתה מתעבת את עצמה, שהעבריין שכולם מפחדים ממנו הוא בעצם ילד רגיש וחכם שעובר התעללות מאביו.
ועכשיו אני חושבת שהמראה החיצוני שלנו הוא תמיד סוג של כלא. כשהייתי מתבגרת המורים שלי תמיד חשבו שאני ביץ' זנותית עם נשמה רעה, הם הסתכלו על השיער הגדול שלי ועל החולצות שגזרתי עד הפופיק וזה הספיק להם. איש מהם לא טרח להתקרב, לגלות שאני בעצם רגישה מאוד, כמעט חסרת עור. חשבתי שהשתחררתי מהכבלים האלו כשגדלתי, אבל האמת היא שאנחנו אף פעם לא משתחררים מהכלא של החיצוני שלנו. אם פעם אנשים חשדו בי כי השיער שלי היה אדום והעיניים שלי נראו להם קטנות ורעות, היום הם פוטרים אותי כלוזרית כי אני בת 50 פלוס, זקנה מדי מכדי לחלום, לרקוד, ולמה אני לא מזריקה חומצה היאלורונית, כי זה עיסוק ראוי לאישה בגילי, חומצות וחמיצות.
"מצחיק", רן אמר לי פעם, "דור ה-X הוא הדור שהכי לא זוכרים, אף אחד אף פעם לא מתייחס אלינו, והשיר שהכי מייצג אותנו זה דווקא 'אל תשכח אותי'". זו התפילה שאני מרגישה שכולם צורחים עכשיו ביחד עם השיר הזה. בבקשה אל תשכחו אותנו, ואל תבטלו אותנו רק כי אנחנו בגילנו. תראו אותנו, רוקדים לבדנו, מחכים שיגיע מישהו חמוד עם נשמה יתרה שלא יסתכל לנו על הקמטים, רק על המדורה הזו שעדיין בוערת בתוכנו. מישהו שיניח עלינו יד ויגיד, "היי בייבי, איך אתה יודע לזוז".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.25
